על זכות ההתייחדות וזכויות אחרות

דבי אילון

היום התפרסם בעיתון הארץ מאמר פרשני על סוגיית זכותו של יגאל עמיר להתייחד עם בחירת ליבו. בין השאר מצוטט במאמר השופט אלון בפסק דין של בית המשפט העליון, בו הוא אומר כי "הזכות לקיום יחסי אישות ולהתייחדות עם בת הזוג זכות יסוד טבעית ואנושית היא לאדם באשר הוא שם, ועונש שלילת החירות אינו כולל מאליו שלילתה של זכות יסודית זו". שתי פסקאות לאחר הציטוט הזה אנו למדים לפתע כי "בתגובת המדינה לעתירה [של עמיר ובח"ל] נמסר שבישראל 3,300 אסירים ביטחוניים ורק לבודדים הותרה ההתייחדות. אחד מהם הוא עמי פופר, שרצח שבעה ערבים".

שימו לב: 3,300 אסירים בטחוניים. כולנו יודעים מהו הפרופיל הלאומי הנפוץ של אסיר בטחוני במדינת ישראל. בודדים מקבלים התר להתייחד עם בנות זוגם. אבל הסוגיה עולה לכותרות וזוכה בכלל לדיון רק כאשר עומדת על הפרק השאלה האם אסיר בטחוני יהודי זכאי לממש את האפשרות הזו, שכזכור בית המשפט העליון חיווה דעתו כי היא זכות יסוד.

זו איננה פעם ראשונה שעוולה עוברת בשתיקה כל זמן שהיא מופעלת כנגד לא-יהודים, ועולה לדיון רק כאשר מדובר ביהודים. כך למשל סוגית המעצרים המנהליים זכתה לדיון ולהבלטה בעיקר כאשר דובר במעצרים מנהליים של פעילי ימין קיצוני, או להבדיל באפשרות שמרדכי ואנונו יוחזק במעצר מנהלי לאחר שחרורו מן הכלא, לעומת השתיקה שבה מתקבלים מעצרים מנהליים של פלסטינים. או הסערה שהתחוללה כאשר חיילי צה"ל ירו ופצעו מפגין יהודי, לעומת האדישות שבה מתקבל הירי השגרתי במפגינים פלסטינים. עוד ביטוי לכך שאנו חיים במקום שבו יש אנשים שדמם אדום יותר, שחירותם יקרה יותר, שזכויותיהם נתבעות יותר. מקום שבו ישנם שווים ושווים יותר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פחזנית

    הרשימה של דבי אילון חושפת פרקטיקה פסולה מאין כמותה של המדינה. האפליה והגזענות שהוצגו כאן נסתרות בד"כ מן העין, וטוב שהדברים הובאו אל קדמת הבמה על מנת שלא ייטָמעו במטחנת האירועים המטורפת שלנו.
    ומילה בעניין הרוצח יגאל אמיר. אם החברה מחליטה לשלול מאדם את חירותו, שהיא זכות יסוד שאין עליה עוררין, קל וחומר שתענוגות הסֶקס ישָללו ממנו. עם כל הכבוד לשופט הדתי אלון, "הזכות לקיום יחסי אישות ולהתייחדות" (איזו מכבסה!) אינה שונה מהזכות ליהנות מחברה טובה, ממזון משובח, ומאמבטיה חמה.

  2. דבי

    פחזנית יקרה. העונש הוא שלילת חירות ותו לא. אולי תשללי גם קריאת ספרים מכוח קל וחומר? הרי גם זה תענוג. גם לפגוש את הילדים זה תענוג. אולי תשללי גם אותו?
    חישבי לרגע על המשמעות של מניעת התייחדות. חישבי על אדם נשוי שנכלא לשנים ארוכות. על המשמעות של השלילה לאשתו, לחיי הנישואים שלו. האם העונש הוא גם הרס הנישואים?
    ועכשיו חישבי על המספר הנורא של אנשים שנכלאים על לא עוול בכפם, ועל המשמעות הבלתי הפיכה של שלילת ה"תענוגות" הללו עבורם ועבור משפחותיהם, בנוסף לשלילת החירות.
    כל עוד אין כותבים במפורש בגזר הדין "מאסר ושלילת התייחדות" (וקשה לי להאמין שתמצאי גזר דין כזה), אני חושבת ששלילת החירות היא עונש קשה דיו.

  3. דב

    יש לציין שרוב האסירים הביטחוניים אינם תושבי ישראל ויש להניח שבנות זוגם לא נמצאים בהשג יד ומאידך כדאי גם להזכיר שהאסיר קונטאר למרות מעשה הרצח הנורא שעשה יכול וגם התיחד עם בת זוג.
    ואשר לפחזנית אל לה להיות פחז כמים ולשון נקיה אינה בגדר מכבסת מילים.

  4. דרור

    לאסיר, אפילו רוצח, יש זכות לארוחה חמה ולסביבה סבירה. ברור שהוא נפגע מהחובה להסתגר בבית-הסוהר, אבל אין פירושו של דבר שיש להאכיל אותו בצנימים.
    ממילא חיי המין וחיי המשפחה של האסיר מוגבלים מאוד. עדיין יש לו זכות להיפגש עם בת-זוגו במקום מסודר ולהתבודד אתה לעניינים כאלה ואחרים (וכל זה אמור גם על אסירה לגבי בן-זוגה).
    המעשה שעשה יגאל עמיר חמור במיוחד, כיוון שלא רק רצח היה כאן (וזה חמור מספיק), אלא גם ניסיון לערער על אושיות החברה. יש כלל ברזל במדינה דמוקרטית, ובעצם במדינה בכלל, שאין פותרים סכסוכים בין אזרחים אלא בדרכי שלום. יגאל עמיר רמס את הכלל הזה ברגל גסה. ואף על פי כן, אין לנו עונש מיוחד לסוג כזה של פושעים. העונש המקסימלי שאפשר לתת הוא מאסר עולם, ועונש זה אינו כולל מניעה מוחלטת של יחסי מין.
    ליגאל עמיר מגיעה זכות ההתייחדות, כיוון שאין צדק פואטי. בשיטת המשפט הארצית שלנו אין דרך למנוע זאת ממנו. מה שמקומם הוא האפליה הבוטה שנוקטים נגד אסירים ביטחוניים אחרים. וענונו, שמעשיו היו חמורים פחות ממעשיו של עמיר הושם בבידוד, אף על-פי שבית המשפט אפילו לא גזר עליו מאסר עולם, ואיש לא הסכים בכלל לדון בזכותו להתייחד עם מישהי. על אסירים ערביים אין מה לדבר בכלל. עליהם איש אינו מסתכל.

  5. מיכאל

    דבי, תודה על אחלה רשימה.
    רק בתגובה שלך, אני לא בטוח לאיזו מהחירויות את קוראת קל ולאיזו חומר (סקס מול ספרות), ומהו הקל וחומר?

  6. דבי

    מיכאל, הקל וחומר היה בתגובה לפחזנית שטענה שאם נשללת החירות אז קל וחומר שיש לשלול את יחסי האישות.

  7. מיכאל

    פיספסתי את זה. לא נורא. אבל בעצם עדיין לא לגמרי ברור לי האם הכוונה שחירות זה קל ויחסי אישות או קריאת ספרות זה חומר? אולי מלכתחילה פחזנית התכוונה להשתמש בביטוי לא כל שכן או אולי על אחת כמה וכמה אם הוא מסוגל להיות מוטעם כאן, וכדור השלג החליק במדרון החלקלק. איך שלא יהיה רשימה יפה ומאירת עיניים והתוכן חשוב מזוטות.

  8. פחזנית

    דבי היקרה,
    מוזר כיצד התפתח הדיון דווקא סביב הערה שלי, במקום על הנושא העיקרי שהבאת (עליו חלקתי לך מחמאות) – האפליה והגזענות של מערכות השלטון. התרשמתי שתגובתי התקבלה כעמדה נוקשה ונטולת חמלה, ולא היא. מה שרציתי לומר הוא שעם שלילת חירותו של אדם (החשובה בזכויות!), נשללות בדרך הטבע הזכויות הנגזרות משלילת החירות, ובהן גם "התייחדות".
    קראת לי לחשוב על אשתו של האסיר, על נישואיו, ועל וילדיו; אך האם אין זו אחריותו של העבריין עצמו? ערכת השוואה בין הזכות ל"התייחדות" והזכות לקרוא ספר; אך זו בסה"כ גרוטסקה חביבה. מדוע לא נשווה את הזכות ל"התייחדות" דווקא לזכות להשתטח על קברים, או לזכות לרוץ ריצת בוקר. אין לדבר סוף.
    דווקא הפיסקה האחרונה בתגובתך עוררה אצלי רעיון יצירתי(?): אם אמנם הזכות ל"התייחדות" כה בסיסית, כפי שאת ומגיבים אחרים סבורים, אזי יש להטיל על השופטים גם שאלה זו. יתכבדו נא השופטים השולחים אדם לכלא, יחליטו אם להתיר לו "התייחדות", וירשמו את החלטתם בגזר הדין.