מפעלי ים המלח, אתם לא לבד

אביב וסרמן

השבוע הוקרן לראשונה סרטה של טלי שמש – `זהב לבן – עבודה שחורה` במסגרת התוכנית `עובדה` בערוץ 2. הסרט עוסק בתופעת עובדי הקבלן במפעלי ים המלח. בסרט ניסתה הבמאית להתחקות אחרי האנשים ה`שקופים`, עובדי הקבלן, משוללי הזכויות והקביעות, להציץ לחייהם של אלה שבמשך שנים רבות המדינה מטאטאת מתחת לשטיח.

אבי, שעוסק בייצור תעשייתי למעלה מ 30 שנה וצפה איתי בסרט, אמר לי בסופו, כי הזדעזע מהמראות אבל טען כי מדובר בתופעה חריגה ושולית וכי הוא לא נתקל בה באופן אישי.

תחושתי, שעוד רבים מהצופים בסרט מתרשמים כי מפעלי ים המלח היא תופעה חריגה ושולית, מביאה אותי לכתוב שורות אלה.

הנתונים הסטטיסטים מלמדים כי, למעשה, במדינת ישראל מאות אלפי עובדי קבלן המועסקים במה שמכונה `עבודות שחורות` – נקיון, שמירה, אחזקה, גינון, סיעוד. קשה לי לדמיין אדם אחד במדינת ישראל שלא נתקל בהם מידי יום בכניסה לבניין המשרדים בו הוא עובד, בית הספר של ילדיו, האוניברסיטה או בית החולים.

כל אותם מאות אלפי אנשים `שקופים` סובלים מאותם תופעות שתוארו בסרט – יחס מחפיר ומשפיל ממנהל העבודה ו/או המשתמש בפועל, פער עצום בין התנאים הנדרשים על פי חוקי המגן וצווי ההרחבה ושכרם בפועל, פיטורים שרירותיים ללא פיצויים, קנסות על התנהגות לכאורה בלתי הולמת, העדר חיסכון פנסיוני ושמדובר בנשים, לעיתים גם ניצול מיני הנובע מחולשתן הכלכלית ותלותן במנהלי העבודה.

מפעלי ים המלח אינם מעסיק חריג – טלי שמש עשתה פשוט מעשה שהופך נדיר יותר יותר במחוזותינו – היא הפנתה זרקור לאוכלוסיה ממנה רובנו מעדיפים פשוט להתעלם. אם היינו פונים לעובדי הנקיון והשמירה המקיפים אותנו מידי יום, היינו שומעים על תופעות דומות.

חובתנו המוסרית היא, כל אחד בד` אמותיו, לחפש את אותם עובדי קבלן הקרובים אליו, לנסות לשפר את מצבם, לבחון את תנאי העסקתם, להקשיב. מי מאיתנו הנמצא בעמדת מפתח צריך לבחור בחברת הקבלן ששומרת טוב יותר על זכויות עובדיה ולא רק בזו המציעה את המחיר הנמוך ביותר לביצוע העבודה – שהרי הצד השני של מטבע המחיר הנמוך הוא תמיד ניצול ברוטלי יותר של עובדי הקבלן.

במקומות ובענפים מסוימים קמו עובדי קבלן, הרימו ראש והתארגנו לקואופרטיב, המוכח כדרך התאגדות השומרת טוב יותר על זכויותיהם. לעיתים קרובות, הצעתם אף לא יקרה יותר משל חברות הקבלן. אם אפשר, שיכרו את שירותיהם במקום חברות הקבלן המעוולות.

ולסיום, לא ייתכן שמאות אלפי אנשים, אזרחי מדינת ישראל הפכו, כמתואר בסרט, ל untouchables, והתופעה הזו מטרידה רק כמה במאים, עיתונאים, עורכי דין ואנשי אקדמיה יפי נפש ותו לא.

אני קורא לראש הממשלה ושר האוצר לשים את התופעה הזו בראש סדר העדיפויות הלאומי. במקום שהתוכנית הכלכלית תושפע אך ורק מיעדי גירעון יש לקבוע כיעד לתוכניות הבאות להשיב לכל אותם מאות אלפי עובדי קבלן את כבודם העצמי ואת היכולת להתפרנס מעמלם.

עו"ד אביב וסרמן הוא מנהל חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אודי

    איך נוצר המצב בו חברה, שהיא חברה קבלנית , יכולה להעסיק עובדים בלי לתת להם זכויות סוציאליות ופנסיה?
    מדוע החברה שמעסיקה אותי כעובד מן המניין מחוייבת להעניק לי את כל התנאים הללו?
    האם יש סעיף בחוק שמגדיר חברה בתור "חברה קבלנית" ומאפשר לה להעסיק עובדים בלי להעניק להם זכויות בסיסיות תחת ההגדרות הללו?

  2. דקלה לבני יערי

    כבר אתמול, בסוף הקרנת הסרט, הצצתי באתר לראות האם מישהו בסערת הרגשות כתב משהו כי לא הצליח להירדם, כמוני. הקלטתי את הסרט וגם דרשתי מיושבי הבית (2 ילדים מתבגרים) לראותו, למרות שהעדיפו לשחק במחשב. לראות ולהפנים. לראות ולהבין ולשאול שאלות ולתמוה ולהזדעזע.
    הבעיה הכאובה היא שאני כפרט בחברה, אני עצמי לא יכולה לעשות דבר, רק לכאוב בכנות את כאבם. רציתי לחבק אותם אחד אחד ולבכות איתם. ולתת נשיקה גדולה לג'קי אדרי שהעיז ולתת לו עידוד בקריאות כיפק היי. איך יתכן שלא נשמרות זכויות בסיסיות של עובד? סבי עליו השלום דוד קלעי היה ממקימי ההסתדרות ועל הזכויות הבסיסיות האלה, הזכויות הסוציאליות האלמנטריות הוא נלחם וניסח והפיץ יחד עם חבריו. מאז עברו הרבה ימים ואחד במאי – חגם של פועלי העולם על נצחונם בקבלת הזכויות, החג הזה פס מן העולם ומה שנשאר מסבי הוא בי"ס תיכון על שמו בגבעתיים שרוב תלמידיו משבשים את שמו.
    כאמור לא נרדמתי וחשבתי מה א נ י הייתי עושה. הפכתי והפכתי וניסיתי לראות דברים כמו השבתות, הפגנות, הליכה לירושלים, ונרדמתי ללא תשובות עם דמעות בעיני. גסות לב, אטימות (אוטם שריר הלב) ורוע, הרבה רוע יש בסיפור הזה. תבורך טלי שמש שהאירה את עינינו ולא נבהלה ולא נרתעה.
    ניסיתי גם תוך כדי ההקרנת הסרט, לבדוק מה קורה מסביבי. בחברה בה עבדתי עד לפני כחצי שנה, היו עובדי קבלן אבל לא עבדים. הם קיבלו פיצויים וימי מחלה וימי חופש וימי בחירה ושעות נוספות וכו'. העבדות כמו שהשתקפה מסרט הזה לא ידועה לי. אולי כדאי לפרסם רשימה של כל המקומות הרעים האלה? לא שזה יעזור לאלה העובדים שם אבל שנדע ואולי בבוא היום נעשה משהו.
    אגב, האם רק נדמה לי שקל יותר להפוך לעבדים את המזרחים? האם רק תעתוע הוא שרק את המזרחים מותר לדפוק? אינני יכולה לגרש את המחשבות על כך. כל כך עצוב.

  3. דרור

    האם יש לך שמות של קואופרטיבים מהסוג שהזכרת ואיך אפשר ליצור אתם קשר?

  4. עזרא דלומי

    הסיפור על עובדי הקבלן אכן מקומם, אבל לא פחות מקומם הוא סיפורם של העובדים הקבועים שמכרו את נפשם לבעלים בעבור נזיד עדשים ובכך הכשירו את הקרקע להעסקה האכזרית של העובדים הלא קבועים

  5. יוסי לוס

    לא ראיתי את הסרט. האם אפשר לשאול ממך את ההקלטה?

  6. אביב וסרמן

    שלום לכל המגיבים ובכלל. יוסי דהאן ביקש ממני להתייחס לתגובות – אז הנה כמה התיחסויות:
    ראשית, אתם יכולים להפנות אליי שאלות ישירות ל avivw@rg-law.ac.il.
    לשואל/מגיב הראשון – אין חוק המאפשר לחברות הקבלן לעוול. הבעיה היא שבין החוק וצוי ההרחבה המגנים על העובדים והמציאות יש פער מאוד גדול שנובע מחוסר יכולתם של העובדים לעמוד על זכויותיהם. זה מתחיל באי מודעות למה מגיע להם, הבעיות הפרוצדורליות בגישה לביה"ד לעבודה והעדר אכיפה ממשלתית אפקטיבית. אם תרצו אשלח לכם מסמך מסודר שכתבתי בנושא זה.
    שאלתם מה אפשר לעשות – אז קודם כל, לפתח מודעות לעובדי הקבלן שבסביבה הקרובה שלנו, להפסיק לשכור חברות קבלן מעוולות, אם אפשר להעסיק קופרטיבים ולקרוא לפוליטיקאים לפעול בנושא זה.
    שני הקופרטיבים הרלבנטיים הם עזרה, לנקיון – אפשר לברר עם המנכל – עוזי אשכול – 052-2771799.
    שומר ישראל לשמירה – המנכל – אלי בן הרוש – 050-8267900. שניהם משוועים לעבודה.
    שאלתם על 'מקומות רעים' שדופקים עובדים. רשימה כזו מפורסמת באתר של 'קו לעובד' שלינק אליו יש מימין לרשימה זו.
    להערה על המזרחים – דופקים את כולם אבל אין ספק שערבים, עולים חדשים, מזרחים, נשים, קשישים ונכים נדפקים יותר.
    אפשר להשאיל ממני את הקלטת. אני מניח שיש אותה גם בי-ם אצל רן מלמד, משנה למנכ"ל 'ידיד' ranmem@netvision.net.il
    שבת שלום

  7. פחזנית

    הכתבה בערוץ 2 טילטלה גם את אלה שכבר הכירו חלק מהתופעות. היינו לא מזמן בַּסביבה (גם גיאוגראפית), עם הסיפור של חיפה-כימיקלים-דרום. אפילו אלה שידעו מה הולכים להראות להם, חטפו בוקס בבטן. אבל התוכנית המעולה הזאת לא היתה נטולת בעיות, ואחת שהטרידה אותי היתה – מניפולציה על מרואיינים:
    אף אחד מאתנו לא נשאר אדיש למראה זחיחותו של הממונה על ועד העובדים (הקבועים!). הזדעזענו שוב כאשר התארחנו בחבילתו של עובד (דור א') לשמע דברי אשתו מדושנת העונג. שניים אלה, שהם שליחיה המסוממים של ההנהלה, לא הבינו כלל את תפקידם בכתבה. הם הקצינו את תמונת הסדר החברתי המעוות שהוצגה לצופים, בניגוד גמור ל"אינטרס" שלהם. היה בכך משום מניפולציה עיתונאית, שגרמה לי אי-נוחות, אך טוב שהדברים שודרו.
    היה קשה להאמין למציאות המכוערת. מלבד תיאוריהם של עובדי הקבלן שרואיינו (אגב, אינטליגנטים ורהוטים בניגוד לרמזיו המלוכלכים של מר זחוח), זעזעו אותי דבריו של העובד הקבוע שסיפר כי בִּיתו וחברותיה יודעות בדיוק מהו מעמדו התעסוקתי של כל אחד מאבותיהן. הבידול המעמדי לא רק מגיע הביתה, הוא עובר בירושה!! אבל כל זה לא מתחיל בדימונה, זה נמצא כבר מזמן בכל מקום, כפי שמוכיח הסיפור הבא:
    זהו סיפורו של ידיד ששירת לפני שנים הרבה בחיל האויר בצוות קרקע. הוא סיפר לי כיצד פנה טייס בן 21 (סג"מצ'יק) אל נָגָד ותיק בן 40, שיבח אותו, טפח על שכמו, והזמין אותו לארוחה בחדר-אוכל טייסים. הנגד מצוות הקרקע היה, איך לומר, בשמיים. כאן, כמובן, דווקא הצעיר הוא "דור א' "…

  8. דקלה לבני יערי

    ברצון ובחפץ לב. בספר הטלפונים מוצאים אותי בלי השם לבני.

  9. יהודית קנולר

    רעיון הקאופרטיב מאד נראה לי. כמי שעורכת כתב עת לעבודה מייד הרמתי טלפון לקאופרטיב לניקיון כדי לברר פרטים ולהמליץ על הרעיון לכל פליטי העוזרות הפיליפיניות, הבולגריות והאחרות שגורשו מהארץ. רציתי גם להפריך את הטענה כי הישראלים לא רוצים לעבוד. מתברר מהטלפון שמסרת כי מדובר בעובד אחד, שאח שלו עונה לטלפונים, בצורה שאינה מעוררת אימון רב.
    עוזרות ועוזרי בית הם בגדר ב"משרת אמון" – הכנסת אדם לבית הפרטי ולמבצר האישי ולכן נושא הרושם הראשון והאמינות הם כל כך חשובים. עובד ניקיון עצמאי אחד אינו מבשר את האביב,הוא אינו קאופרטיב, אין בו כל חדש, וחבל על ההטעייה.

  10. טלי

    מה מונע מכל אחד להגדיר עצמו כקואופרטיב ואח"כ להעסיק שכירים כמו כל ראיס אחר?

  11. דפנה רובינשטיין

    אני סבורה בעקבות מחקר שכתבתי בנושא כי בישראל יש חסות משפטית לצורות שונות של העסקה פוגענית. אחת מהצורות של העסקה פוגענית היא העסקה בתבניות עבודה בלתי שגרתיות כמו קבלני כוח אדם, עובדי פרוייקטים וכולי כפי שמשתקף בסרט. בישראל יש הכשר משפטי להעסקה פוגענית בהוראות חשב כללי, בחוזה העבודה עם העובדים ובחוקי ההסדרים- הוראות שמאפשרות את המשך המצב הבלתי מוסרי ואנושי של העסקה פוגענית.