מי נגד מה

תודה שמצאת לנכון להתייחס לביקורת שלי.
אשמח לדעת כיצד היית מתייחסת לפמיניסטיות שמעלות טיעונים על דיכוי וניצול על-ידי גברים. האם היית אומרת שאין להן חוש הומור? האם היית מציעה להן, למשל, להשתחרר קצת?
אני מסכימה איתך בכל לשון שנעים ונהדר להסתובב בעיר המשתפצת והולכת, אבל עבורי זה בלתי אפשרי לחיות בבועה, ואני מוכרחה להודות שלא ממש צר לי על שהחרבתי מסיבה, קשה לי להזדהות עם הבורגנות שמסרסת כל תוכן
לטובת אסתטיקה. מה לעשות.
אני מבינה שאת, כעורכת המוסף, לא יכולת להשבית שמחה ולהשחיר את דפי המוסף הלבן על העיר הלבנה, שנבנתה מקצף גל ועננה. בכל זאת "העיר" ניפץ לפני שלוש שנים את המיתוס, אז בהחלט צריך לחגוג אותו מחדש, את זה אני
מבינה. אבל רציתי לשאול אותך, כעורכת המוסף, האם אי אפשר היה להכניס מעט צבע לדפי המוסף? האם לא ניתן
היה לראיין גם אנשים שאינם לבנים על עירם הלבנה? מדוע החד-גוניות, אני תוהה. האין ייחודה של העיר הזו מתבטא
בערב רב שהיא אוצרת בתוכה?
בהתחייבות נחושה להשבית שמחות גם בעתיד,
שבת שלום
יונית

הסדרה התפרסמה ב"העיר" לפני שנה וחודש – חודשיים.
נראה לי ש"העיר" לא אמורים להיות מחוייבים מבחינה אדיטוריאלית למוסף "עיר לבנה" , שכמו כל האירועים של העיר הלבנה בסיבוב הזה, היה מעין אינסרט חגיגי אבל פירסומי עם חסויות ומודעות. אז זה נכון שעל פי הרטוריקה של קראוון מדובר ב"ארכיטקטורה שניצחה את הברבריזם", כלומר, תל אביב היא לא רק יפה אלא גם צודקת, אבל לא צריך להגיע רחוק כדי להוציא את המרצע מהשק: כבר בכניסה לתערוכה במוזיאון תלוייה כרזה ענקית המראה את בית חולים אסותא בזמנים לבנים במיוחד, ליד מטבח מגא-יאפי עם הקופירייטינג הגאוני – "הרוח של הבאוהאוס, הנשמה של בולטהאופ".
חוץ מזה, אולי תשמחי לדעת, יונית, שאינך היחידה לרצות להוסיף קצת צבע לעיר הלבנה: http://www.babel.co.il/articles/whiterain.htm

בין הכעס של יונית נעמן על החגיגות, לבין חוסר הסובלנות המופגן של כנרת רוזנבלום כלפי דיבורים על אי שיוויון, יש עוד אפשרויות.
אפשר להשוות על המדיניות של בריה"מ (אחרי המהפכה) ושל סין המאואיסטית כלפי אוצרות התרבות שלהן. אחרי המהפכה ברוסיה, כל אוצרות התרבות האריסטוקרטיים הרוסיים עברו למוזיאונים שבהם כל הציבור היה יכול ליהנות מהם. התרבות הגבוהה עברה דמוקרטיזציה. לעומת זאת, במהפכת התרבות של מאו החליטו לחסל את כל ה"תרבות הדקדנטית" מלפני המהפכה, ועד היום מצטערים שם על מה שאבד אז.
הגישה המאואיסטית לא נראית לי מודל טוב לחיקוי. גם אם "העיר הלבנה" היא מושג בורגני, זה לא אומר שיש משהו רע בשימור הבניינים האלה. אז יכול להיות שחגיגות העיר הלבנה מתבצעות באווירה אליטיסטית, אבל זה לא אומר שכל התייחסות למורשת התרבותית של תל-אביב היא אליטיסטית במהותה. והמורשת הזאת כוללת גם את "העיר הלבנה" וגם את "העיר השחורה".

לכינרת, גם אם את מחזיקה בדעות שונות חשוב המינוח. כשדנים בבעיות חברתיות, (וישראל להוותנו משופעת בהן), מדברים על דיכוי לא על קיפוח. השימוש בביטוי קיפוח מעמיד את הטענות המועלות של בסיס פסיכולוגיסטי. כך נוהגים תמיד (ולך אני לא מייחס כונה כזאת) מדכאים כדי לעשות דה לגיטימציה לטענות. כלומר באופן כזה כאילו נשמט הענין המהותי המועלה. ראי את כל הריאקציונרים הטוענים "למה המזרחים לא מפסיקים לבכות וליילל…" ועוד דוגמאות שכאלה. זאת אסטרטגיה נפסדת מבחינה מוסרית, מה עוד שהיא חסרת כוח הסבר. ומכאן מטרתה איננה אלא להמשיך ולדכא.

– – את כתובתו של הפטיסרי הנפלא באלכסנדריה. ההשוואה המדוברת נגעה כמובן למאפיות המשתתפות בה. אשמח (בהינתן ההזדמנות הראויה ותקציב מערכת שמנמן מעט יותר) לדווח לקוראיי על הגדה השמאלית של המזרח התיכון החדש.

– – –

ולמרות שהבטחתי לעצמי שאתאפק, אני קצת מתקשה (אם כי לא מתפלאת) להניח לדבריי להיות מוצאים מהקשרם באופן שכזה. ובכן, הטענה שהעליתי איננה טענת הבכיינות או השיעמום שממיטים דיוני הקיפוח לעומת העליצות שממלאים אותי דיונים על עשייה, שינוי ותנופה.

דיונים על קיפוח, דיכוי, אי שיוויון, יחסי כוח ומעמדות צריכים – חייבים, חיוניים, אלוהים יודע שגם אני אחראית לכמה כאלה בימי חלדי – להתנהל, אבל מומלץ לעשות את זה במקומות שבהם הם רלוונטיים מאוד. הרי פריזמת הקיפוח או משקפי יחסי הכוח לא מותירים רעיון, אירוע, וינייטה, רסיס חיים תמימים, תמימים מיחסי כוח. מכיוון שכך, אפשר להכפיף כל דיון שהוא לפריזמה הזאת, או לחילופין להקפיד ולבחור את המלחמות הבולטות, החשובות ובעלות המשקל. לטעמי, החלת הפריזמה הזאת על הכרזת לב תל אביב כאתר שימור מורשת היסטורית, לא שאין בה מין האמת (שכן כבר סיכמנו שפריזמת הקיפוח היא היחידה הצודקת תמיד), אלא היא לא מספיק משמעותית, משכנעת ובעלת משקל.

ולגבי ביקורת על המוסף – אשמח גם אשמח, אבל אז אני מציעה לקרוא בו מעבר לבוהק של הנייר (הממוחזר) , ולמצוא את תל אביב האחרת, הלא אידילית, המופיעה בשש מתוך שמונה היצירות של האמנים ובשני המאמרים, את ההתייחסויות לחוסן הכלכלי הנדרש כדי לגור בדירה יפה בבניין משומר ועוד מבטים אחרים, מורכבים יותר על הנושא, שנדמה לי שהפריזמה הביקורתית בחרה להשטיח (כדרכה; גם היא הרי סוג של דמגוגיה, אחרי הכל). ובעיני (ועבורי) זה קצת חבל.

מוזר שאפילו בתגובתה מסרבת הכותבת ללמוד דבר או שניים ממה שקבלה כאן בחינם –
ציטוט אחד מהתגובה –
"הרי פריזמת הקיפוח או משקפי יחסי הכוח לא מותירים רעיון, אירוע, וינייטה, רסיס חיים תמימים, תמימים מיחסי כוח. מכיוון שכך, אפשר להכפיף כל דיון שהוא לפריזמה הזאת, או לחילופין להקפיד ולבחור את המלחמות הבולטות, החשובות ובעלות המשקל".
מה לעשות, לרבים נראה שנושא העיר הלבנה הוא חשוב ובעל משקל, במיוחד לאור כל הכסף שיישפך שם בעוד שכונות שלמות ממשיכות לעמוד מפוייחות, חנוקות, חפות מכל ירוק ונגועות בעוני ופשע. כמובן שכל פעולת שימור באשר היא חשובה וראוייה לשבח, אבל כשהיא חלק מהנצחת הבדלי מעמדות מזעזע אני מצפה לרגישות מינימאלית.
דוגמא לפתרון – השקה, במקביל לפרוייקט העיר הלבנה, פרוייקט גרנדיוזי (עם סכומים גדולים פי כמה) של טיפוח השכונות הדרומיות. בלי החלה כזאת, פרוייקט "העיר הלבנה" הופך, למרות כל הכוונות הטובות, לחלק מדיכוי של קבוצה מסויימת. כדי להקל על הכותבת לקלוט את מימדי האבסורד של תגובתה אנסה לתת דוגמא מוחשית – יוהנסבורג, שנות השבעים, שיאו של משטר האפרטהייד. פרוייקט שימור של הוילות ההולנדיות הנדירות ברבעים הלבנים האמידים יוצא לדרך בקול תרועה ובמימון בינלאומי. תושבי רבעי העוני השחורים נותרים בגטאות המזעזעים שלהם ומנועים מלהביע התמרמרות כי כלשון החלקלקות של כינרת – "אי אפשר להכפיף כל דיון שהוא לפריזמה הזאת של הקיפוח". מוקצן קצת? כמובן. רלוונטי? כמובן וכמובן. מקווה שמשהו מזה יחדור את מעטה האטימות המבוהמת משהו.

ועוד ציטוט מהגברת שכלשונה "אלוהים יעיד עליה שהיא אחראית לכמה דיונים בעניין ה'קיפוח'" . בסוף תגובתה היא כותבת –
"לטעמי, החלת הפריזמה הזאת על הכרזת לב תל אביב כאתר שימור מורשת היסטורית, לא שאין בה מין האמת (שכן כבר סיכמנו שפריזמת הקיפוח היא היחידה הצודקת תמיד) אלא היא לא מספיק משמעותית, משכנעת ובעלת משקל".
לא אחד ולא שניים פה העירו לך שההתעקשות על השימוש בביטוי "קיפוח" מעידה על תפיסת עולמך הרואה במחאה התבכיינות. אז אחת מהשניים – או שאת מצהירה שאת דוגלת בתפיסת העולם הזו ומנופפת בהתרסה בכל משפט שני שלך, או שאת כהת חושים עד כדי חוסר הבנת הנאמר.
אני לא יודע מה חמור יותר.
ולגופו של עניין – הפריזמה של הדיכוי (לא "הקיפוח") משמעותית ובעלת משקל בין היתר על רקע הפיכת עיתון "העיר" לעיתון אסקפיסטי יותר ויותר, הבורח יותר ויותר מעיסוק בנושאים בוערים כמו "פועלים זרים" (אישית שמעתי על תלאותיהן של שתי הכותבות היחידות שניסו להתעסק בנושא) או יפו הערבית.
דרך אגב, "עכבר העיר", מבית היוצר של "העיר", מקפיד לתת לנו סקירה של שידורי הטלוויזיה של ערוצים שונים מהמבחר של הכבלים והלווין, בינהם ערוצים באנגלית, צרפתית וגרמנית (לכל המוני בית ישראל המדברים גרמנית). חיפשתי בכל השפע הזה ולו ערוץ אחד בערבית. בכל זאת – יפו, דו קיום… לא מצאתי. ולא שאין. רק שה"העיר" בוחר להתעלם מהם. גם פה, בדרכו שלו , מייצר העיתון מעין פרוייקט של "העיר הלבנה".