• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ביבי סיפר בדיחה

עמירם גיל

נתניהו הודיע בסוף השבוע כי הוא מתנגד לצירופה של מפלגת העבודה לממשלה. הנימוק: התנגדותה המוצהרת של "העבודה" למדיניות הכלכלית שהוא מוביל. לדבריו, "אם תוחזר מדיניותה הכלכלית המתרפסת של העבודה בפני הוועדים הגדולים, יימחקו כל ההישגים של מדיניות הממשלה הנוכחית בתחום הכלכלי".

ראשית, נתניהו ראוי לשבחים על כך שהציב על סדר היום את הנושא הכלכלי-חברתי בהקשר זחילתה של "העבודה" בחזרה לחיק שרון. שקופים ככל שיהיו שיקוליו הפוליטיים בהכרזתו זו, לזכותו של נתניהו ייאמר כי העז לחרוג מהשיח הלעוס לעייפה סביב ה"התנתקות", ולהעלות לדיון את השפעת הצטרפותה של "העבודה" על קידום האג`נדה התאצ`ריסטית – המשימה עליה הוא שוקד בעמל רב ובנחישות לא פחות ראויה להערכה. אלא, שמעבר ל"שבחים" הללו ברור כי מדובר בבדיחה. נתניהו, כך מתברר, יודע לזהות בדיחה טובה, לספר אותה ולהעמיד מופע סטנד-אפ מוצלח. מפלגת העבודה? תתנגד למדיניות הכלכלית? של ביבי ושרון? נו, באמת.

ברוח המשפט המפורסם ניתן לומר כי חלק מהפרקטיקות, שה"ליכוד" והימין בישראל לומדים (ומיישמים) כיום בשקיקה, מפלגת העבודה כבר הספיקה לשכוח מזמן. החל מבנייתו של משטר קפיטליסטי למופת בחסות האתוס ה"ציוני-סוציאליסטי", דרך עיצובו של שוק עבודה מרובד אתנית, מגדרית ומעמדית לטובת "אנשי שלומנו", וכלה בפירוק מדינת הרווחה והובלת מדיניות של הפרטה וניצול עובדים בשירות המעסיקים. דרכה הניאו-ליברלית של "העבודה" התבטאה היטב לאורך שנות ה-90`: הקיצוצים בביטוח האבטלה, למשל, שהגיעו לשיא בתקופת נתניהו בחסות תפיסת ה"פרזיטים" ו"אוכלי חינם", החלו להינקט במתכונתם הנוכחית על-ידי ממשלת רבין-שוחט (במקביל למדיניות של חנק הכלכלה הפלסטינית וייבוא מהגרי עבודה בינלאומיים, המשועבדים לדמי תיווך ולכבילה); כך גם מכירת השירותים הציבוריים לידיים פרטיות, וליתר דיוק למתי-מעט בעלי הון, אפיינה את כל תקופת אוסלו; הסרת עוד ועוד "חסמים" ו"מכשולים" מדרכה של ה"צמיחה" (קרי, לשם חיזוק החזקים והותרת החלשים מאחור); מתן עוד ועוד תמריצים למעסיקים ולבעלי אמצעים (למשל, ועדת בן-בסט ל"רפורמה במיסוי") – כל אלה הפכו זה מכבר לדגל הכלכלי-חברתי של מפלגת העבודה בעשורים החולפים. לא בכדי נמנים על תומכיה, פעיליה ובעיקר המושכים בחוטיה של מפלגת העבודה רבים מהלקוחות הישירים של ה"צמיחה" הניאו-ליברלית, ובכלל זה תעשיינים, בעלי הון ובעלי מקצועות חופשיים, המזוהים לא אחת באירופה ובארצות-הברית עם הימין השמרני.

כל זאת ניתן היה אולי לייחס ל"עבר", תהא משמעותו אשר תהא. אלא, שמפלגת העבודה הייתה שותפה פעילה, תומכת וגאה גם בממשלת שרון-שלום עד לפני כשנה וחצי בלבד. למי ששכח, מדיניותו של נתניהו אינה אלא המשך ישיר של הקיצוצים הדרסטיים בתקציב, וההתעמרות המוצהרת בעובדים, במובטלים ובעניים, אשר הובלו על-ידי שר האוצר, סילבן שלום (נתניהו, עדיין מחוץ לממשלה, נהג אז לתקוף את המדיניות הכלכלית שלא הייתה מספיק "נחושה" לטעמו – למשל, פחות מדי הורדות מסים ברוח רייגן ובוש). כולם היו שם: פרס, בן-אליעזר, איציק, סנה, שמחון וכל החבר`ה הטובים, ששוב עומדים בתור לקבל "תיק כלכלי בכיר" בקבינט של שרון. לו זו בלבד, אלא, שלאחר פרישתה מהממשלה בקיץ 2002 "על רקע המדיניות הכלכלית-חברתית" (בפועל, על רקע נסיונו של בן-אליעזר להציל את מעמדו בפריימריס מול עמרם מצנע) חזרה "העבודה", הפעם בראשות התקווה הגדולה והלבנה בדמות הגנרל יפה הבלורית והתאר מחיפה, לתמוך – לעתים בשקט, בהימנעות, ולעתים בצורה גלויה – ב"תכניות החירום הכלכליות" של שרון. בנוסף, אך לאחרונה הביעו "בכירים בעבודה", שלא לציטוט, דברי הערצה (!) לנתניהו על מלחמתו האמיצה ב"תרבות הקצבאות שנהייתה פה", כפי שמקובל לכנות זאת. למעלה משלוש-מאות אלף המובטלים, כמיליון העניים ומאות אלפי העובדים, המנוצלים יותר ויותר בשם ה"התייעלות" וה"רווחיות", יכולים אפוא לזקוף את הדרדרות מצבם העגום בשנים האחרונות לחובת מפלגת העבודה (כאילו לא די ב"חטא הקדמון" שלה בכל הנוגע למבנה הכלכלי-פוליטי בישראל).

האיום אותו מזהה נתניהו מצד "העבודה" אינו אפוא אלא בדיחה. ולא סתם בדיחה, אלא בדיחה כה הזויה, כה דמיונית, אשר מצחיק ומדכדך בעת ובעונה אחת להאזין לה ולהיווכח כיצד בעיני ה"מיין-סטרים" בישראל עדיין חיה ובועטת החלוקה, שאבד עליה הכלח, בין ה"ליכוד" למפלגת העבודה, המייצגות כביכול אלטרנטיבות פוליטיות נפרדות (גם בתחום הכלכלי-חברתי). החלוקה המלאכותית הזו מוסיפה לפרנס את ה"מחלוקת הציבורית" בשיח ובדעת הקהל, ומדי פעם מתגלה כי היא שרירה וקיימת – כאילו לא השתנה דבר, כאילו שתי המפלגות הללו לא הפכו כבר מזמן לגוש אחד גדול, ממסדי-שמרני, שרק ניואנסים של סגנון ורקע מפרידים בין ה"אני מאמין" של מגוון חלקיו.

יש לזכור כי הרקע הנוכחי לבדיחה של נתניהו הוא במידה רבה עמיר פרץ. מאז חזר יו"ר ההסתדרות למפלגת העבודה שבים נתניהו, לפיד וחסידיהם ומאיימים מפני ה"בולשביקיות" וה"סוציאליזם" שהשתלט מחדש על ה"ניו-לייבור" הישראלי (הדומה ממילא עד מאד למפלגותיהם של טוני בלייר וגרהארד שרדר, שהצליחו אף הם "לעקוף מימין" את המפלגות השמרניות במדינותיהם בכל הנוגע למדיניות כלכלית-חברתית). ואמנם, פרץ מייצג אמנם סוג כלשהו של אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית לזרם המרכזי של "העבודה" (זרם אשר חיים רמון, ממליכו של פרץ בהסתדרות, הוא אולי מנציגיו המובהקים ביותר). עם זאת, ההיתלות בפרץ ובהסתדרות כ"בשורה סוציאליסטית" במפלגת העבודה יכולה הייתה אף היא להצחיק אילולא הייתה כה עצובה. ההסתדרות בהנהגת פרץ הייתה שחקן מרכזי בעשור החולף בכינונם של דפוסים נצלניים בשוק העבודה (למשל, הגידול בהעסקת עובדי חברות כח אדם, אי-ייצוג ואף תמיכה ברדיפה ובגירוש של מהגרי עבודה, והתנערות מעובדים ברמות השכר הנמוכות). הויתורים המפליגים להם הסכים פרץ בתקופת שלום ונתניהו בנושא ההסכמים הקיבוציים, ההגנות מפני פיטורין והשכר במגזר הציבורי – סוגיות שאמורות היו להיות עבורו בבחינת "ייהרג ובל יעבור" – אלה מעידים עד כמה עגמומיים הם פניה של הסוציאל-דמוקרטיה ה"מתחדשת", אם ניתן בכלל לקרוא לה כך, במפלגת העבודה. ועדיין, מבחינת נתניהו – אידיאולוג אמיתי – די בקולות חלשים אלה של חלופה כדי לפסול את מי שהכניס בשעריו את פרץ כשותף.

על-כן, אם מתייחסים לדבריו של נתניהו ברצינות ניתן להרגיע אותו: להוציא את "שינוי" לא יימצא נתניהו שותפה נאמנה ונלהבת למדיניותו כמפלגת העבודה. ואולם, קשה להאמין שנתניהו עד כדי כך תמים. סביר יותר להניח שפשוט ביקש לספר בדיחה טובה על חשבון יריביו משכבר הימים. והצליח לו. הבדיחה הכי טובה בעיר.

כנראה שיעניין אותך גם: