הטרולים של מס הכנסה ועיכוב הליכים, סיפור אישי

יעל ברדה

אתמול מס הכנסה מסמרו צו של ביצוע פעולה בכוח על דלת ליבו של אבי. סכום של 881,767 שקלים נרשם למטה על הדף בסכום לתשלום והוא, שנשימתו נתקצרה מכל אות שנכתבה על הצילום הדהוי שבלטה בו בעיקר המילה בכח, הספיק להתקשר אלי ולאמר לי שאולי הם יבואו היום לעקל את הדברים. אבי לקה בליבו לפני עשר שנים, ובימים האלה הביטוח הלאומי הכיר בו במאת האחוזים.

התקשרתי למרכז הגבייה של ההוצאה לפועל ובמקום הטון המקצועי, המדוד, שיוצר בכל הברה שק מלא בבטחון עצמי, התפרק קולי את תוך לחישות קטועות. "תקפיאו הליכים, הוא עוד יכול לחטוף התקף מדפים כאלה, מגובים עם שוטרים שדופקים לו על הדלת לקחת את מה שנותר מ 72 שנותיו"….

נרדמתי אתמול בת 14 שהולכת לריב עם עורך דין ירושלמי ברח` רמב"ן, להתחנן שישחרר את אימי מהמעצר על חוב של 800 ש"ח לבית חולים הדסה עין כרם, טוענת את כל הטיעונים שבעולם רק כדי לראות מולי פנים ממוזגות, קפואות ועייפות ממסכנות לא רלוונטית של עשרות אחרים שבעבר גם הם התחננו כך.

קמתי בבוקר בת 15, נבהלת מהשוטרים שעלו דרך המרפסת הקטנה של הבית בגילה, פרצו פנימה, חולמת שיום אחד מישהו יעלה באש את ההוצאה לפועל וישרפו להם כל המסמכים, או שאולי פשוט יחליפו את מיקומם של האפסים, או אולי מישהו יתקע להם את המחשבים.

בגבעת שאול, השגתי שוב את גילי ברחוב כנפי נשרים, עשור חלף ביעף בזכרונותי עם כל צעד. התהלכתי כדי לחפש את פקיד השומה ועוזריו הטרולים כדי שיורידו מאבי את קללתם הפיקטיבית בת המאות אלפי שקלים שאולי הוא הרוויח פעם פעם, לפני שהוא עשה את השטות הגדולה של חייו והגיע לארץ הזאת, מסרב בגאוה ציונית לקבל את סל הקליטה.

במקצועיות מה דיברתי עם פקידת הגבייה הראשונה, ששלחה אותי לקומה השלישית שלא יכלה לקבל אותי כי לא היה ברשותי יפוי כח נוטריוני, למרות שאני מטפלת בתיק וזה כתוב במחשב, והמסכה המקצועית החלה להקרע מעל פני כשנשלחתי אל הוד רוממותה, פקידת השומה. המלכה של השעות הקרובות בחיינו.

ואז מול המזכירה, פתאום התפרצה לי מתוך הגוף אותה טקטיקה ישנה, חייתית אמיתית, להפוך את השולחן, כי בעצם רק זה יעזור, רק זה יעצור אותם. אבל מרוב זעם, לא יכולתי לכעוס, ודמעות התפרצו להן, כאילו מנסות להגן עלי בחומת מים אל מול הביורוקרטיה הדוממת. ובאותו רגע זה לא שינה שאני עורכת דין, ושטיפלתי במיליון בעיות, דיברתי עם אלף רשויות, סדרתי לכולם את העניינים.  עמדתי אצל עוזר פקידת השומה המומה ממחשבותי שלי. על כל אלה שאין להם במקרה בת שתבוא ותצעק, תטען טענות, תהפוך שולחנות, כי מי בעצם הם בכלל פקידי השומה ביחס לחוקרי השב"כ וקציני המשטרה שמולם אני עומדת כל יום.

אני חושבת על כל אלו שאינם יודעים לקרוא, כל אלו שהבנקים מעיפים אותם מהבתים עם גדוד של שוטרים, או אולי גרוע מכך, גובים פרטיים, על כל האנשים שמעדיפים במקום קנסות לרצות מאסרים, וזה גם אם רק מדברים על היהודים. חושבת  על כל המתנדבות והפעילים שמנסים לסייע, מתעייפים ומתמרמרים, תולשים שערות ראשם מרב תסכול והבעיות החמיצו ליבם, וגם למרות שיש דרך אחרת ויש פתרונות, הם לא מסוגלים כבר לראות. ועל כל אלו שמחליטים לשתוק ולחוות יומיום אפור ונטול שמחה אצל מעסיקים עושקים, רק כדי לא להתעסק עם השדים של הביורוקרטיה, ועל זה שאני בעד, אני מאלו שבעד מס הכנסה, אך לעולם לא אשלים עם דרכי הגבייה.

אני מתבוננת באיש מולי, פקיד מס הכנסה בכיר ורגוע ואומרת לו, "אתם עוד תהרגו את האבא שלי, הוא מפחד יותר מכם, מאשר כשיש יריות מבית גאלה והליקופטרים של הצבא מעל הראש. על קללת החוב הפיקטיבית שלכם, הוא מאבד שנות חיים, מאבד מילים, חרד מהטפסים, השוטרים והמעקלים שגם כשהם הולכים הם פוקדים את חלומותיו."

הוא מקבל את הטענות שלי ובסוף אומר שהקרן היא איזה חוב משנת 86 בסכום של 887 שקלים ולכן הוא יעכב את ההליכים.

עדיין לא כתבתי על משפחתי, עין חיצונית לא שזפה מילה אחת על גובי הכספים של משטרת ישראל  שמשרתת את הבנקים, שעשתה כל אשר לאל ידה להרוס לי את המשפחה, אולי לא אישית, אבל בהחלט בכוונה, לפחות הם לא נחלו הצלחה. 

והיום, היום, החלטתי לכתוב את הדברים. יותר מהכל כי זו לא בושה להיות נרדפים, נחרדים, הפוכים ועניים כשהארץ הזאת שחושפת שיניים על אזרחיה, בעיקר אלו שאהבו אותה עד כלות, במן תמימות כזאת, בלי לדעת על כל העוולות, מבלי לחשוד בכוונות, אלו שחשבו שיהיה פה מן קיבוץ גדול והיו מי שדאגו להאכיל אותם באשליות.

אולי זו אפילו גאווה יתרה שאנחנו בכלל מצליחים להרים ראש, שאנחנו קמים בבוקר, שאנחנו עובדים וחולמים  ויודעים שעולם אחר הוא אפשרי, ונאבקים גם לנסות אותו.

אולי כי לכל אחד במדינה הזאת, יש איזה סיפור לא סגור איתה, במיוחד אלו שהלכו וניסו להכיר אותה באמת. אולי כי אני לא יכולה ללכת ברחוב בימים האלו בירושלים המופלאה ולראות את האוברדראפטים שמעיקים לכולם על הנשמה, ואת הכשרונות המבוזבזים מרב יאוש, וכי קשה שפתאום נהיים עניים דווקא עם שקרי הצמיחה, וכמויות בלתי נסבלות של ביקורת והאשמה ופתאום נהיים נרדפים, ובאמת קל יותר למי שכבר עבר את החויה מתישהו בחיים. לפחות הוא יודע שזה לא הוא, או הגורל או המזל או אלוהים.

אז החלטתי שלא להיות שותפה לחברת הראוה שבה הכל בסדר והכל נפלא, אלו החיים האמיתיים. מפגש עם הטרולים של מס הכנסה ועיכוב ההליכים.

יעל ברדה היא עורכת דין בחטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איריס מזרחי

    מעניין שכבר שנים רבות מדברים על ההוצאה לפועל הדרקונית ועל מה שקורה לבעלי חובות קטנים או גדולים שמאבדים פרופורציה מספרית בדרך ושום דבר לא קורה. לפני כמה שנים החליטו עד כמה שזכור לי שלא יאסרו בעלי חוב עניים וחדשות לבקרים אנו שומעים על אנשים שמוכנסים לבתי סוהר מבלי שהחוב נגדם ימחק כנגד המאסר, מה שאומר שאם ישבת עשרה ימים או חודש אתה יוצא מהכלא ועדיין מחויב לשלם. מה שקורה במסדרונות בתי המשפט הוא הרבה יותר גרוע כאשר מגיעים אנשים עניים והשופטים או הרשמים בבתי המשפט פורסים להם את החובות לתשלומים שברוב המקרים הם לא יכולים לעמוד בהם והם מוצאים את עצמם שוב ושוב נעצרים על ידי המשטרה מובאים לבתי המשפט שוב פורסים להם או אוסרים אותם ואין להם שום אפשרות לצאת מהביצה הטובענית. כל המערכת הזאת מזרימה המון כסף לקופת המדינה ומדרדרת את אמון הציבור במערכת הצדק. שוב ושוב אנחנו רואים את אותם עניים מבלים ימים ולילות בפחדים ואיומים של רשויות החוק. יש אמהות עניות שרושמות המחאות ללא כיסוי כדי לתת לילדים אוכל בסיסי בידיעה שיום יבוא והם ישלמו עך בריבית דריבית. מערכת החוק והמשפט בישראל מוצצת לעניים את טיפת דמם האחרונה באכזריות ועדיין קוראת לעצמה נאורה. להסתובב במסדרונות ההוצאה לפועל זה לחיות את המציאות האמיתית של המדינה הזאת. אלת הצדק שם היא לא עיוורת, ושומרת את הרגש שלה לארועי תרבות. פעם היו כותבים בכניסה להיכלות המשפט צדק צדק תרדוף, היום כל עני יודע שכשהוא רואה את הצדק בפעולה הוא חייב לברוח.

  2. דקלה לבני-יערי

    כל מי שהיה פעם אחת לפחות בחקירת יכולת, לא רק שאמונתו במערכת הצדק הידרדרה, היא פשוט נעלמה. מי שחווה דבר כזה יותר מפעם אחת, עידן התמימות שלו תם. הסיפור של ההוצאה לפועל היא ענין קשה וכואב ואל תאשימו את המעקלים או את השוטרים – הם עושים את עבודתם. הפנו אצבע מאשימה לעורכי הדין שליבם גס ואלוהים אין בלבם. הם אלה שדורשים לפנות אנשים מבתיהם, הם אלה שכל בקשותיהם במשרדי ההוצאה לפועל מתקבלות לפעמים ללא יכולת ערעור וללא בדיקה מתאימה. במו עיני ראיתי איך הפקידה חותמת ביד קלה, קלה מדי על טפסי הבקשה שלהם. כאילו כלום, כאילו לא מדובר בכבודו של אדם, בחייו, בעתידו. הפנו אצבע מאשימה לאותם עורכי הדין שתנאי קבלתם למשרדים העוסקים בהוצל"פ הם רוע, אטימות וגסות לב.

  3. מרסלה

    מזדהה עם כל מילה שלך. אני סובלת עדיין מאיחוד תיקים שנעשה לפני כחמש שנים. אומנם השופט בא לקראתי בפריסת התשלומים אבל אם המעמד שלי כמובטלת לא ישתנה אהיה אסירה של המדינה באין ערבות מתאימה וכו' וכו'. כי אני בקושי משלמת את הריבית והחוב נשאר בעינו או אפילו תופח.יש לי בן אחד בצבא בשרות סדיר ויש לי בן שסיים את השרות הצבאי, עזב וחי בחול ומידי פעם הוא חולם שאני שאגיע אליו ויראה לי שגם אני קצת חולמת….והרי חובות צריך לשלם.
    מרסלה