איך כמעט הייתי עלה תאנה (שוב)

מה שמשך את תשומת ליבי בכתבה שלך זו החלפה של תוכנית על ביקורת חברתי וזכויות עובדים לתוכנית על היהדות של קופטש ואלבוים. אין לי בעיה עם תוכנית על הגיבורים החביבים הללו כזו, אך כמי שהיהדות חשובה לו עצוב לי שלא חשבו שהתוכנית שלך מבטאת את הערכים היהודיים טוב יותר מאשר קופטש ואלבוים.

אינני מאמינה שמישהו יחשוב כמו שאתה חושש, שאתה סתם מתבכיין. אני בהחלט מבינה שמישהו ניסה להעלות איזה תכנית רצינית ועוד מישהו הטיל וטו. כי כמו שאמרת זה כבר יותר מדי. בתכניות השונות שבהן מראיינים אנשים ל-5 דקות יש דבר כזה שנקרא "אייטם" וגם בתכנית ששנינו הופענו בה (חדשות הבוקר 10) לא היינו אלא "אייטם". האם אתה באמת מאמין שבעקבות זאת מישהו נתן עוד 5 דקות מחייו למחשבה מעמיקה? האם איזה פוליטיקאי שינה משהו מסדר יומו המחשבתי או המעשי? האם כל השבעים התחילו להבין את הרעבים? האם היושבים ליד האח התחילו להבין את הקופאים מקור? אנשי המערכת המפיקים את התכניות הללו זקוקים ל"אייטמים" למלא בם את התכנית ומטבע הדברים שזו תהיה אקטואליה. למחרת – הכל נשכח והשבעים יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו. לך יזרקו עלה אחד כדי להשקיט את מצפונם …

הזכייניות מעדיפות תכניות דת, כי הן מאמינות שבמילא הקהל לא ממש צופה בהם, וכמו שאמרת אלו 'עלי תאנה' עמ"נ שהרשות השנייה תהא מרוצה. לעומת זאת, תכנים כמו אלו שהצעת, יכולים לדבר אל רבים, שלא בטובתם של הזכיינים. (זה עלול חלילה לגרום לאנשים לחשוב) ובכל זאת, ולמרות מה שאמרתי, הזכיינים מוכיחים שוב ושוב שאפשר להפוך כל דבר לסחורה. אז אולי תכנים כאלה עדיף שיועברו בדרכים אחרות ולא בטלוויזיה. או שלא? אני לא בטוחה.

יורשה לי להציג את הדברים מזווית קצת אחרת.
כאשר קיבלתי את תפקיד עורך הדעות של מעריב, פניתי לקבוצה גדולה של אנשים שאני מכיר ומוקיר את דעותיהם (לא בהכרח מסכים), והזמנתי אותם לכתוב ב"מעריב".
מיותר לציין שמדובר בקבוצת שמות שמוכרת היטב למשתתפי אתר "העוקץ", מכיוון שאפשר למצוא אותם גם כאן.
אחד מאלה שפניתי אליהם הוא איציק ספורטא. עוד נחזור אליו.
ובכן, רוב אלה שפניתי אליהם לא סיפקו שום סחורה. רבים מהם, כנראה, חושבים שהרבה יותר מענג לכתוב מאמרים אקדמיים, ובדרך כלל צודקים, על כך שהמזרחים מודרים מהשיח, מאשר להשתתף בשיח.
פעם ראיתי, באתר הזה, שיוסי דהאן, שהיה אחד המוזמנים, כתב על אותה בעיה. למה אין באתר העוקץ מספיק נשים, הוא נשאל. והתשובה היתה: ביקשתי, והן לא כל כך משתתפות. אני מתנצל אם זה לא הציטוט המדויק, אבל זה היה תוכנו. יוסי לא יכחיש.
אני מרגיש בדיוק אותו דבר: אני מזמין, אני מבקש, אבל ההשתתפות דלה.
איציק ספורטא עצמו אכן כתב כמה מאמרים, לעיתים ביוזמתי, פעם או פעמיים ביוזמתו, ונעלם. לא פסלתי לו שום מאמר, אבל הוא נעלם.
אכן, לא כל איש אקדמיה מתאים גם לכתיבה פובליציסטית. חלילה לי מלזלזל במישהו, אבל יש גם הצעות רבות למאמרים, על ידי אנשים מכובדים מאוד, שפשוט לא עוברות איזה סף מסוים, בלי שום קשר לוויכוח על התוכן עצמו.
כאשר יש חמישים מאמרים מוצעים, שמתוכם אני יכול לפרסם אחד או שניים, אז יש סלקציה. לא צנזורה.
אין לי שום בעיה לפרסם גם מאמרים נגד בעלויות צולבות ונגד בעלי עיתונים. פרסמתי מאמר אחד כזה בעצמי, ורק היום – ממש היום – פרסמתי ציטוט של יוסי דהאן, נגד בעלי העיתונים והבעלויות הצולבות, שמגבילים את חופש הביטוי, בכותרת של עמודי הדעות. בחרתי דווקא את הציטוט הנוקב ביותר, לא נגד הטלוויזיה, אלא דווקא נגד בעלי העיתונים, משום שחשוב שהדברים הללו יישמעו.
נכון, הרבה יותר נעים וקל להפוך לסטאר טלוויזיוני לרגע, גם אם בתוכנית בעלת רייטינג אפסי, אבל גם אם התלונה של איציק ספורטא מוצדקת (והיא מוצדקת), זו רק חצי תמונה.
נכון, תמיד אפשר לטעון משהו מסוג "אני לא רוצה להיות עלה תאנה". זו טענה נכונה. אבל זו טענה בעייתית, כי היא מובילה למסקנה שאסור להשתתף בשום שיח בכלי התקשורת הרגילים. אבל המציאות קצת יותר מורכבת. ויקי שירן, מנוחתה עדן, השתתפה באופן קבוע בשיח. וכי זה היה רע? יוסי דהאן עצמו השתתף, ואין לי מושג למה הפסיק לכתוב. איריס מזרחי משתתפת בשיח, במעריב, והיא לא עלה תאנה של שום דבר. ואפשר להזכיר גם משה קריף, יובל אלבשן, איריס עודד ואחרים – שבחרו להשתתף. אני לא חושב שאפשר להתייחס אליהם כאל עלה תאנה. מגיע להם קצת יותר כבוד.
אם מישהו כאן יגיע למסקנה שהמצב אידיאלי, שכל מי שרוצה לכתוב יכול לכתוב כל דבר, או שזה מה שישנה משהו – זה לא מה שאני טוען. כל מה שאני טוען הוא שכדי לבנות שיח הוגן ומגוון יותר, יש צורך בהשתתפות בשיח (ולא רק באתרי אינטרנט, שאני האחרון שמזלזל בהם). מי שמעדיף רק טלוויזיה, וגם לקטר על כך שהמזרחים מודרים, אבל נמנע מהשתתפות בשיח, אז התלונה שלו, גם אם היא נכונה, היא קצת חלקית.

יובל אלבשן באחד ההרצאות שלו, אמר שאנו חייבים לחשוב על אידאולוגייה כוללת כנגד המצב הקיים
כי כל תשובה חלקית, לא תענה על הבעיה. וכשמשה קריף הציע לו ללכת עם הפרוייקט של המשפחה השביעית
להילחם בששת המשפחות של ההון והבנקים הוא סירב ואמר שבעצם זה שהוא ישתתף בתוכנית שכזו, הוא ייתן
לגיטמציה לששת המשפחות האחרות.

השאלה שאני רוצה לשאול אותך,איציק האם זנחנו את התוכניות לערוץ ציבורי, כמו צאנ'ל 4 הבריטי, והאם בעצם
השתתפות שלך (עם כמובן הרחבת הגבול הדיון עם הזמנת החברים והחברות הפלסטינים) אתה לא נותן
לגיטמציה לערוצים הללו ולהמשך דילדולה של הרוח בישראל (על משקל ספרו השמרני של אלאן בלום)

אני זוכר למשל את הקרנת "רוח קדים" , ואת הפרסומות באמצע, וזה הותיר אותי בעצב, ועם זאת 'החמישיה הקאמרית' הצליחה לתאר את ההמצב של חוסר האונים של המראיינים אל מול חוסר הזמן, כשהתחילה התוכנית, המראיינת, שאלה את השאלה ומיד כשהוא רצה לענות על השאלה סיימה המראיינת את התוכנית.

הסיפור של איציק נשמע לי קצת מוכר. הנה סיפור נוסף משל עצמי. לפני 10 חודשים לערך הוזמנתי לשיחה 'דחופה' עם עורכת תכניות ברשות השידור. היא אמרה שראתה אותי בטלויזיה והיא מעוניינת שאשתתף בתור מנחה בתכנית תחקירים פוליטית-חברתית חדשה, עם דגש חזק על נושאים חברתיים, שמיועדת לשעה 19:30 וכוללת שלוש פינות מרכזיות עם אורחים מתחלפים. טענתי כי לא מתאים לי בנסיבות הריוני אז ולוח הזמנים הדחוק של הדוקטורט, אבל היא ביקשה שנקבע מועד ל'מבחן בד', שאולי בכל זאת… לחצה ולחצה ואז שאלה – מדוע לא נקראתי לשוב לתכנית יומן? ביומן הופעתי פעם אחת לבקשתו של גלעד עדין , טרם צאתו ממנה כעורך, לצידם של שני עבדי שרון , דן וזכרוני. אמרתי לה שממקורות (מילה אהובה עליהם) פנימיים נודע לי כי היתה הופעתי לצנינים בעיני מנכ"ל רשות השידור, חסיד אדוק של חופש הביטוי, בשל "התקפה פרועה וחסרת כל הצדקה" שלי על נתניהו. הבנתי שגם השיוך שלי לקשת הדמוקרטית המזרחית לא נראה לו למנכ"ל ביום שישי בערב.
מאז לא הופעתי שם יותר (במובן מסויים לשמחתי, הישיבה ליד אורי דן גרמה לי אי נוחות מתמדת והכניסה אותי לויברציות לאורך כל התכנית ועוד יותר מכך הנסיעה מורטת העצבים יחדיו במונית עד תל-אביב). אותה עורכת הקשיבה, ואז אמרה, אם כך אני אגשש בעניין הזה ואז נראה…התכנית – אגב, בסופו של דבר לא עלתה לשידור, אבל אני לא נקראתי לאותו מבחן בד.
מה כל זה מלמד אותנו? להטיל וטו? בוודאי שלא. אנחנו ניזונים מהתקשורת, לפחות באופן חלקי, גם אם אנחנו לעיתים קרובות, משלימים את התמונה כולה בעצמנו. אך יתרה מכך, היא כלי הביטוי שלנו ובהיעדר ערוץ אלטרנטיבי אין לנו הרבה ברירות. מעבר לכך, פעמים רבות מנחי התכניות אליהם אנו מוזמנים מאוד לא אוהדים אותנו אך צוותי ההפקה לא אחת הפתיעו אותי לטובה בניסיונם להשפיע על תוכנן של תכניות ועל סדר היום. לא אחת נתקלתי בפער בין עורכת למנחה, כשידה של העורכת דווקא היתה על העליונה, בסופו של דבר בהחלטות על ה"ליין-אפ".
אפשר להחליט שיש במות נוראיות במיוחד שלא "עולים עליהן", אבל בוודאי לא באופן גורף. מכל מקום, לאיציק יש במות רבות לביטוי וקולו נשמע היטב גם בלי התכנית הזו.
ובעניין מעריב – העליהום הזה על בן דרור ועל עמוד הדעות בהקשר הנוכחי מאוד לא נראה לי. לא זכור לי שמאמרים ציוניים בלבד נכללים בו ובהחלט ראוי שגם דעותיהם שלהם יישמעו. בהפוך על הפוך קורה לעיתים שביקורת על הציונים הופכת לניסיון לסתום להם את הפיות וכשזה בא מהשמאל הרדיקלי זה מעורר בי צמרמורת.האם המטרה היא אחידות מחשבתית? או אולי אינדוקטרינציה פוסט-ציונית?