ירושלים של הגז

הגעתי להפגנה, כשבדרך ראינו סרט עם אמיל חביבי. אמיל המנוח סיפר כיצד הייתה לו אהובה שאיתה הוא היה ניפגש כל בוקר, בסביבות שנת 47 , אך הוריה לא נתנו לה להתחתן איתו בגלל שהוא היה קומוניסט והם פחדו שיהרגו אותו. יום אחד היא לא הגיע, והוא שמע פיצוץ בבניין המנדט הבריטי ששם עבדה. התברר שהאצ"ל פיצץ חלק מהבניין והיא נהרגה. המסקנה אמר אמיל, היא שגם אם תיתחמק מהעיסוק הפוליטי, אין לך שום הגנה מפני התוצאות שלו.

בהפגנה התחלנו לצעוד עם מאות (אומרים כ-1500) פלסטינים, תזמורות, שרביטים, מפלגות, ישראלים מכל מיני סיעות, אנרכיסטים, תעיושים, מצטרפים חופשיים כמוני, וגוש שלום, המון זרים,ויצאנו ממרכז העיר, שלפצע פצצות גז בכמויות החלו לעוף לכל עבר.
הסתתרנו בתוך מרתף של חנות, כשכל פעם אנו מנסים לצאת החוצה וענני גז מחניק (ישנה שמועה שצה"ל משתמש בגז עצבים בתוך הגז המדמיע) רחובות של מלחמה. ובתוך מרתפי החנויות, הרגשנו לכודים, כמו כשהצבא הפשיסטי, מפציץ לכל עבר, רימוני הלם, כדורי גומי.
אחר כך הצלחנו לעלות למעלה לרחוב וגילינו, שהצבא משתולל, ולקח להם המון זמן לעלות על גיבעה ממול ולהירגע מהתקפה הרצחנית עלינו, שכללה הפצצת אמבולנס שהגיע לעזור וכמעט נשרף והתפוצץ וראיתם כבר מה עשו לצלם של ידיעות אחרונות.
החיילים היו באקסטזה של שינאה, נסינו לדבר אליהם, אבל כל ניסיון שכזה הוביל לעוינות נוספת.

אחר כך כתבו שההפגנה לא חוקית ושניסינו לשבור גדר, אבל לא היה שום גדר באזור, רק תוואי ארוך שהולך לחצות את העיר לשניים. וכן, ההפגנה לא חוקית, כי המשטר הפשיסטי הישראלי לא נותן אישורים להפגנות משותפות של פלסטינים, מזרחים, אשכנזים.

אחרי ההפגנה התברר שהצבא לא רצה ליסוג בכל זמן האירוע, ורק אחרי התערבות אחד הקצינים הבכירים הם הבינו
שאם הם ייסוגו, המצב יירגע. ואז הם החליטו להראות את כוח הצבא הנסוג ולפני הנסיגה הם ירו לכל עבר כדורי גומי ופצצות גז והראו לנו את כוחם.

האקט האחרון בנסיעה היה שהלכנו לנווה יעקוב לשחרר את העצורים ומיזרחים תושבי השכונה הקרובה לשטחים
החלו לצעוק על התעיושים שהם בוגדים, ואלו החלו להתווכח איתם. אני עליתי לאוטובוס בעצב וקראתי את קורנל ווסט שסיפר איך הוא עמד בשנת 1994 בניו-יורק באחת הנסיעות שלו להרצאה והניח את המכונית בחנייה.
ואף נהג מונית לא עצר לו במשך שעה. הגזענות אמר קורנל ווסט לא נעלמת מהעולם, בספרו RACE MATTERS הוא פירק את הסיבות למצב. הבטתי החוצה וידעתי שהתעיושים לא מבינים את הנרטיב המזרחי ולכן קל להם לעלות
על האוטובוס ולומר "איזה ספארי בחוץ" ולהצדיק את הזהות שלהם.

זו זכות דמוקרטית ואזרחית שלי לעמוד ולהושיט את ידי בסולידריות עם הפלסטינים, גם אם המשטר יאסור עלי לעשות זו.

שלום,

ראשון 27/6, 01:00 אחר חצות.

היום (שבת) הייתי בהפגנה של תעאיוש נגד חומת ההפרדה בא-ראם שבצפון ירושליים.
הגענו כמאה מאות פעילי שלום וחברנו לפעילים מקומיים בצעדה, בה הונפו שלטים נגד החומה ונגד הכיבוש.
מיד בראשית ההליכה, הבחנתי באנשי מג"ב (משמר הגבול) הנפרסים על הגבעה לימינינו, ואני זוכר שתהיתי מה הם מתכננים.
תוך כמה רגעים, מבלי שהייתה כל פרובוקציה מצידינו, החלו לוחמי מג"ב האמיצים לירות לעברנו גז מדמיע.
נסוגנו בריצה לאחור ובדרך כמעט נחנקתי מהגז. את הצריבה בעיניים חשתי עוד זמן רב, וגם כעט (שעות אחרי) הן מעט אדומות.
למזלנו, פלשתינאים אדיבים פתחו לנו את דלתות בתיהם וחנויותיהם בכדי שנוכל להסתתר מהפאשיסטים שהמשיכו לירות גז מדמיע לאורך הרחוב. לחנות הבגדים בה הסתתרתי נקלעה גם משפחה פלשתינית תמימה שסכ"ה באה לעשות קניות.
בתגובה לירי הגז המדמיע החלו צעירים פלשתינאים לזרוק אבנים לעבר המג"בניקים, מה שדירבן אותם להמשיך לירות לכל עבר, גז מדמיע ורימוני הלם.
בשלב מסויים נרגעה מעט האווירה והרשתי לעצמי (כמו רבים אחרים) לצאת חזרה לרחוב. אך במהרה החלה מתקפה נוספת של משמר הגבול. שוב, היו אלה פלשתינאים שעמדו בפתח בתיהם ודחפו פנימה פעילים יהודים, בכדי להוציא אותנו ממסך העשן הסמיך. אני מצאתי את עצמי בבית העירייה של א-ראם, שם שתיתי מעט מיים להרגיע את גרוני הבוער.
שוב, לאחר זמן מה נראה כי הדברים נרגעו ויצאנו חזרה לרחוב, רק בכדי לחוות התקפה שלישית וחריפה במיוחד של מג"ב. התקפה זו כללה ירי של כדורי גומי (אישית ראיתי צעיר פלשתינאי שהצית צמיג על הכביש ונפל מפגיעה של כדור) וכן ירי של אש חיה (ראיתי קליעים על הרצפה, במו עיניי). בהתקפה זו גם ירו החיילים לתוך אמבולנס שפינה פצועים. רימון גז או הלם שנזרק אל אמבולנס, ניפץ את חלונו האחורי וחדר פנימה. האמבולנס נמלט מהמקום כאשר שובל עשן מיתמר ממנו. בשלב זה הוכה הצלם מידיעות אחרונות.
לאחר הכאת הצלם, והירי חסר המעצורים, נסוגו מיטב בנינו ואיפשרו לנו לשוב לאוטובוסים. לא לפני שעצרו 5 פעילים שלנו.
בשל המעצרים נסענו מא-ראם לתחנת המשטרה בנוה יעקב (ירושליים). שם היו עצורים 5 הפעילים שלנו ועוד 5 פלשתינאים, תושבי א-ראם.
המשטרה הגזענית, רצתה לשחרר את הפעילים הישראלים והשאיר את הפלשתינאים במעצר. 5 חברינו סירבו להשתחרר ללא הפלשתינאים ועל-כן נותרו בכלא למשך הלילה. מחר בבוקר נשמע מה התחדש בעיניינם.
כל סיפורי המשטרה על גרזן ופטישים שהושלכו לעברם הם שקרים.

זהו פרצופה של מדינת ישראל!
במהלך אחת ההתקפות של מג"ב, שקלתי לרוץ לעבר החיילים עם תעודת המילואים שלי ביידי, להצהיר על היותי חייל קרבי במילואים ולבקש שירו בי כשהתעודה ביידי. התאפקתי, מחשש שהם אכן ירו בי.

גיא פדה

—————————————————————–
"יש לי הרבה הבנה וסימפטיה לכל סרבן מצפון – בכל תחום; זו מציאות טובה שאנשים מתנהגים לפי צו מצפונם. זו יכולה להיות תופעה חיובית המייצגת מעורבות ואכפתיות חברתית".
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז (הארץ 11.05.04)

פעילות ופעילים יקרות,

אתמול, שבת, הפגנו מאות ישראלים ובינלאומיים ויותר מאלף פלסטינים בשכונת א-ראם בצפון ירושלים. סיכום מפורט על ההפגנה יופץ במייל ויופיע באתר בימים הקרובים. אך גם בלי סיכום מפורט, אין ספק שבמהלך ההפגנה השתמשו שוטרי מג"ב והחיילים באלימות מוגזמת, לא פרופורציונלית לשום איום שנשקף להם או "לציוד הנועד לבניית הגדר", כפי שנרמז בחלק מהפרסומים.

אין שום סיבה שנבליג על כך. אנו קוראים בזאת לכל מי שנכח בהפגנה, לכל מי שראה או ראתה את התנהגות השוטרים, לא לשתוק!
עדיין קיימים במדינת ישראל מנגנונים שמזכירים משטרים דמוקרטיים. אנו קוראים לכל הפעילות והפעילים להעלות על הכתב את חוויותיהם, ולשלוח אותם למחלקה לחקירת שוטרים בירושלים (במייל: Mahashjr@justice.gov.il, או לפקס: 5412469-02), כמו כן, נבקש לשלוח עותקים לתעאיוש לצורכי מעקב ותקשורת – למייל info@taayush.org

.