השולף המהיר במזרח

ישנם מנהלים אשר פועלים כמו אקדוחנים במערבונים, אותם שבאים להציל את העיר מפושעיה ונעלמים אחר כך מעבר לאופק. מנכ"ל בנק מזרחי  שהיה מנכ"ל בנק פועלים ומקבל משכורת משניהם הוא דוגמה לשולף המהיר במזרח. רק שבמקום בפושעים הוא מטפל כעת בעובדים. אבל לא כל העובדים נהנים מנחת זרועו של אותו אקדוחן באותה מידה. כ-200 עובדים של בנק טפחות (שהוא בבעלות בנק מזרחי) יפוטרו (מתוך 650 עובדים), הזמניים שבהם יזכו לפיצויים של חודש בשנה כפי שנקבע בחוק פיצויי פיטורין(לטענת הכתבה בין 30 ל-50 אלף שקל). העובדים הקבועים ייהנו מפיצויים מוגדלים. ומעל כולם עומד המנכ"ל של בנק טפחות שיקבל פיצויים של עשרה מיליון שקל עבור 6 שנות עבודה, כאילו עד עכשיו עבד בחינם. זאת אומרת פיצויים של מעל 1.66 מיליון שקל לשנה. כל עובד היה מוכן שיפטרו אותו כל יום תמורת סכום כזה צנוע.

בואו נעשה חישוב קטן לגבי עובד קבוע, לא חס וחלילה זמני, ששכרו 12000 שקל לחודש והוא עובד בבנק 20 שנה, נניח שיקבל פיצויים של 200% , שהם כפולים מהפיצויים הרגילים, נגיע ל-480000  שקל (24000*20), סכום מכובד לכל הדעות. גם עובד כזה היה צריך לעבוד כ- 69  שנים כדי לקבל פיצויי פיטורין של שנה אחת של המנכ"ל (1.66 מליון שקל) . אילו היה רוצה אותו עובד לקבל 10 מליון שקל פיצויים, שאליהם הגיע המנכ"ל בשש שנים של עבודה, היה צריך לעבוד כ- 416 שנים. אילו הנהלת הבנק הייתה יכולה לדאוג שהעובדים יחיו שנים רבות כל כך נראה לי שהם היו מסתפקים בפיצויים של 24000 שקל לשנה. העובדים הזמניים ששכרם נמוך יותר ופיצוייהם נמוכים יותר היו צריכים לעבוד קצת יותר, אולי 850 או יותר שנים.

אז השולפים החדשים נלחמים בעיקר בעובדים זמניים, קצת פחות בעובדים קבועים ובכלל לא בעובדים בכירים, ולמה? כי ככה. כי קבוצת המנכ"לים למדה שיש לעזור לחברים לדעתם זו מידה טובה, אבל מה לעשות, שזו המידה הטובה היחידה שעליה הם שומרים מכל משמר.