רשמי מילואימניק מהחצר האחורית

יונתן גור

לאחרונה סימתי שירות מילואים בצפון הבקעה, בואכה בית-שאן. שטחים "לייט".

האמת היא שהייתי מעדיף להמנע מהחוויה, אבל עשיתי את זה, ולהלן רשמים שונים, ללא שורה תחתונה:

– אחת המשימות שקיבלנו היתה סיוע באבטחת הבנייה של גדר ההפרדה בחלקה המזרחי.  תוואי הגדר שם, למרבה השמחה, אינו חוצה כפרים או מפריד בין איכר לאדמתו. בחלק זה של הגדר רק מתבצע הרס של נחל בזק היפהפה. פגשתי שם פקח של החברה להגנת הטבע, שהעיד כי הוא נלחם בקבלנים מדי יום על מזעור הנזקים לנוף, אבל אי אפשר להתעלם מהצלקות המכוערות בצלעות ההרים, שמן הסתם ישארו שם גם לאחר שבאיזור לא יהיו יהודים ולא יהיו פלשתינאים בשביל לריב עליו.

– גם בגדר, כבכל מקום, יש מרוויחים. הקבלנים מסתובבים בשטח בלנד קרוזרים ממוזגים (משהו כמו 300 אלף שקל לחתיכה)  בין העובדים המורכבים בעיקר מבדואים מהגליל ופלשתינאים מהגדה. כן, הפלשתינאים הם אלה שבונים את הגדר של עצמם.

מרוויחים גם, כמובן, בעלי חברות האבטחה. השומרים שלהם מורכבים מעולים מאתיופיה וברה"מ לשעבר, מותיקים מבית שאן ועפולה ומבדואים. ישבתי ליד המדורה עם אמנון, בן 59 מעפולה, ושמעתי ממנו סיפורים על כך שהיה מפעיל דחפור ואיך שבנה את הארץ, ועל איך שהיום הוא שומר על דחפורים כאלה במשמרת לילה, מארבע וחצי אחה"צ עד שבע בבוקר בתמורה ל-220 שקלים, משהו כמו 15.2 שקלים לשעה – פחות משכר מינימום, שלא לדבר על העדר שעות נוספות ותוספת לילה. ואם לא די בכך, הוא ורבים אחרים מספרים שבאופן קבוע נגרעות שעות מהמשכורת החודשית. מי שמעז להתלונן מוצא את עצמו בבית. מחליפים לא מהווים בעיה. כמה טוב שיש אבטלה.

– מסתבר שגם צה"ל גילה את הפטנט הרשום של חברות כוח האדם, והוא מתחיל להחתים אנשי קבע (אני פגשתי בנהגים בעיקר) לתקופות שלא יכולות לעלות על חמש שנים, וזאת כדי שלא יצברו ותק ותנאים. ישנו גם התרגיל של "מילואים בתנאי קבע" – שירות רגיל במשכורת רגילה, אך ללא התנאים והותק.

– חוץ מבגדר ההפרדה, היינו צריכים גם לסייר בכביש 90 ובישובים הסמוכים אליו. אין ספור שלטים בדרך מכריזים כי כביש 90 נקרא מעתה "כביש גנדי", על שם שר התיירות המנוח. מישהו העלה את ההשערה שהכביש קרוי על שמו מכיוון שהוא רצה להעביר את כל הערבים ממזרח לו. על הכביש הזה עצרנו באחד הלילות לעזור לנהג משאית להחליף גלגל שהתפוצץ. בשיחה שהעברנו הוא סיפר לי שהוא בכלל מורה לידיעת הארץ, ושהוא נוהג בלילות במשאית כדי לגמור את החודש. לתשומת לב השרה.

– אחד הישובים שהיינו אחראים עליו הוא מחולה, שעל גבעה מעליו קם לו מאחז שלא הצלחתי לברר אם הוא חוקי או לא. בכל מקרה יש לו כביש גישה, חיבור לתשתיות וחיילים שומרים שהיחס אליהם רע. המאחז קרוי גבעת סלעית, על שם אישה שנרצחה בפיגוע ירי. שני הישובים מוקפים בגדר "טיפשה", קרי גדר תיל רגילה, שלא נותנת התראות על נגיעה בה. מי שכן זכה בגדר חשמלית "חכמה" הוא בית העלמין הקטן שבין הישובים. אולי זהו משל על קידוש המתים, אולי סתם טפשות. לא יודע.

– בתושבי המקום המקוריים, הפלשתינאים, נתקלנו מעט. את חלקם ראינו פורסים את מרכולתם בצידי הדרך בשביל המכוניות המעטות שעוצרות לקנות ירקות, וחלקם האחר כשקיבלנו הוראות לעצור באופן שרירותי מוניות וכלי רכב ולעכב אותם לבדיקה.

ישנה דיעה שגורסת כי אין דין הבקעה כשאר הגדה. ייתכן שצריך לבדוק את הנימוק הבטחוני בטענה הזו, אבל מוכרחים לזכור שהעקרון פה זהה. ישובים יהודיים מעטים, שמחזיקים בחצר האחורית אוכלוסיית עולם שלישי מסוג ב`.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פחזנית

    קראת לזה "שטחים לייט". אז מה היה לנו? פגיעה בנוף הטבעי, קבלנים מדושנים, עובדים מנוצלים, אנשי קבע דור ב' (ראה מפעלי ים-המלח), מאחזים של יהודים, ועיכובים של ערבים. עד מתי החרא הזה ימשך ?!
    אתה אומר: "האמת היא שהייתי מעדיף להמנע מהחוויה".
    ואני שואלת: מדוע אפוא לא סירבתָ?

  2. יונתן

    תודה לפחזנית על התגובה. אני מודה שציפיתי לכזו.
    אני מתנגד לכיבוש ולכל מה שנעשה בשטחים. אין כאן שאלה מבחינתי, ולמרות שבשירות הסדיר שלי הצלחתי להמנע כמעט לחלוטין משירות בשטחים, אני לא מסרב לשרת שם במילואים. הדיון סביב עניין הסרבנות איננו חתום. יש לי הבנה לטיעונים ולמניעים של חברי הסרבנים, ובודאי שאין לי טינה כלפיהם, אך זו לא דרכי. כחלק מהמארג הבלתי אפשרי של החיים בחברה הישראלית, אני נדרש פעמים רבות לסיטואציות שכפי שכתבתי, לא היו בדיוק הבחירה הראשונה שלי להעברת הזמן, אבל אני חש שכדי להיות חלק מהמארג הזה וכדי להשפיע על המתרחש בו אני לא יכול להוציא את עצמי מהכלל, ולעבור למגרש משחקים אחר.

  3. ליאור

    כולנו הינו רוצים לראות את הגדר( או הגבול) על קווי 67 בתוך שטחי ישראל, אני מניח שיש כאלה שלא רוצים גדר בכלל. אבל לסוגיית הסירוב היא לא כל כך פשוטה לאלה שעדין חושבים במוניחים של ישראל, ציונות, צדק וחוק.הסירוב
    צריך להיות אישי ולא אג'נדה פוליטית. כי היום נסרב לשרת בצה"ל מחר נסרב לדבר אחר,כל עוד אנחנו (ואני מניח שיש הרבה מהאנשים שלא חושבים כמוני) רוצים מדינה,דמוקרטית (יהודית?) חיביים למלא את חוקי המדינה.,להיות אנטי ממסדי,אנרכיסט, זה הכי קל.לנסות באמת לשנות מבפנים תוך כדי חיים כאן ,זה קשה מאוד,ועד שלא יקום גוף שיזעק
    לשינוי,ויעשה !! אנחנו רק נדבחין כל הזמן.

  4. מיה

    אם הקריאה לסרב לשרת בשטחים היא לגיטימית, האם גם הקריאה לסרב לפנות התנחלויות היא לגיטימית באותה מידה? האם סרבנות המצפון של צד אחד נעלה יותר מסרבנות המצפון של הצד השני?

  5. מנשה

    יונתן, דבריך גרמו לי לשוב ולהרהר בתקופת המילואים האחרונה שלי. גם אני נוטה לחשוב ששלטון החוק מחייב אותי לשרת בשטחים, למרות שאינני רוצה בכך, אבל השירות האחרון גרם לי להתחיל להרהר בדברים.
    הבעיה המרכזית הייתה השחיקה. מהר מאוד מתרגלים לדברים שמתרחשים שם, לעוצר השרירותי, למחסומי הפתע, לפינוי הבתים ולהריסתם. לפני ששמתי לב כבר מצאתי את עצמי מגביל אנשים חפים מפשע על לא עוול בכפם. השאלה היא האם בעצם הסכמתנו לשרת שם איננו משחקים לידי אותם אלו שממשיכים לפגוע בפלסטינים תמימים. האם באמת כל מחסום כזה, שעליו נאמר: "מחבל חמוש אמור לעבור פה" איננו גורם לשנאה ולהתרחבות הכאב לכל חלקי האוכלוסיה הפלסטינית הלא אלימה. אין לי תשובות, אלא רק הרהורים…

    עוד הערה קטנה, באחד המחסומים נתקלנו בנשות מחסום ווטש (watch)- הם פנו אלינו ובקשו שנעביר בחור צעיר. במהלך הדיון שהתפתח הרגשתי כיצד נשים אלו מזלזלות בנו החילים. תחושת העליונות שהם הפגינו כלפינו- "אתם תמימים, הצבא מנצל אותם" ועוד. הכל נאמר תוך שימוש במילים גבוהות, תנועות ידים וכו' שהבהירו לנו כמה הן מוסריות, אינטלגנטיות וישרות דרך, וכמה אנו מפגרים, גזעניים (ואולי אפילו מזרחים פשוטים) ועוד. ייתכן שתוכן דבריהם צודק, אך מדוע השימוש בלעג ובזלזול הזה?
    נשים יקרות-ההתנשאות הזאת לא מקרבת אנשים אליכם!

  6. יונתן לרנר

    ביום הזה, שבו נתן בג"ץ את החלטתו בדבר הגדר, הרשו לנצל את המקום הזה ולהגיד כמה מלים טובות על חבריי מ"המועצה לשלום ולביטחון". "הגנרלים" הללו, בראשות האלוף (מיל.) דני רוטשילד ותא"ל (מיל.) שאול גבעולי, התייצבו בפני בג"ץ והציגו בפניו אלטרנטיבה הומנית יותר לגדר שאמורה לסייע בהתגוננות בפני הטרור.
    הצעד שלהם סייע לבג"ץ לקבל את החלטתו.
    תהיה דעתכם על הגדר אשר תהיה, הנכונות של שאול וחבריו להתייצב בפני בג"ץ, להתעמת עם מערכת הביטחון, ולסייע לבג"ץ לקבל החלטות נכונות יותר ראוייה לכל הערכה.

  7. פחזנית

    לו נהגה המולדת בהגינות בבעלי מצפון (כל מצפון) היה מקום להתלבטות קשה. הרי לאיש לא קל לקום ולצאת מן הכלל, במיוחד במערכת שמכבדת אותך. אבל המדינה מתנכלת לבעלי המצפון, שמרביתם מבקשים שירות חליפי, וטעמיה פוליטיים. הפוליטיזציה של המצפון היא הבחירה של המדינה לא של הסרבנים. אין סרבן שלא זכה לעמוד מול שופט השואל אותו במתק שפתיים: "האם תוכל להוכיח שסרבנותך מצפונית ולא פוליטית?"
    המצפון הוא אכן אישי, אבל הסירוב חייב להיות פוליטי (למעט פציפיסטים) משום שאי אפשר להפריד בין המצפון לעמדה הפוליטית. קחו למשל את הטענה: אני שואפת לצדק חברתי ולכן אני שמאלנית. כך ולא להיפך. כלומר, קודם המצפון האישי מצביע על הכיוון ואח"כ נגזרת ממנו העמדה הפוליטית. השניים אינם ניתנים להפרדה.
    נזכרתי בקטע נפלא מ"מילכוד 22". יוסאריאן הותקף בחדר האוכל ע"י חבריו לטייסת על סירובו להוסיף ולצאת לגיחות הפצצה. הוא נשאל (ציטוט מהזיכרון): "ומה יהיה אם כולם יחשבו כמוך?" ותשובתו היתה: "אז אהיה אידיוט אם אחשוב אחרת!"

  8. יונתן

    חן חן לך פחזנית על ההשקעה.
    יש להבחין בין שני סוגי הסרבנות. לו הייתי מחליט שלא לשרת בשטחים, כפי שעושים החברים ממכתב הסרבנים למשל, הייתי סרבן פוליטי. לפי הבנתי וידיעתי סרבנים אלה לא נמנעים משירות בצה"ל אלא משירות בשטחים, ונכונים לשלם את המחיר של סרבנותם, משום שגם היא חלק מהקמפיין הפוליטי שלהם. לא הייתי מסרב לשרת בצ"ל משום שמדינת ישראל היא מדינה עצמאית בעלת זכות להגן על עצמה ועל גבולותיה, וזאת בנפרד מסוגיית הכיבוש.
    סוג הסרבנות השני הוא סרבנות המצפון, שבה אדם מסרב לשרת בצה"ל מטעמי פציפיזם, אי הכרה בלגיטימיות של המדינה וכדומה, ושלטונות הצבא אכן מתעמרים בהם. אך לא בסוג כזה של סרבנות אנו עוסקים כאן.
    אני חושב, אגב, שהטיפול בסרבני המצפון צריך לעבור לתחום השיפוט האזרחי, שכן זו אכן סוגיה משפטית, אבל לצבא אין את הכלים לטפל בה, ובעיקר לא את האובייקטיביות הדרושה.

  9. דודי מחלב

    נפלה בחלקי הזכות הגדולה ששלושה מחמשת סרבני המצפון הם סטודנטים שלי. מתן קמינר , בנם של סמדר נהב ונועם קמינר, חברי הטובים עוד מימי קמפו"ס ירושליים. חגי מטר ואדם מאור. אני גאה בזכות משום שאם יש היום לוחמים לחרות ישראל וחרות הפלסטינים , הרי הם הבחורים הצעירים הללו. יש שלל הנמקות מדוע לסרב פוליטית. כן !!!! דוקא עתה , דוקא לאור תעשיית המוות שמייצאים הפלסטינים מזה וממשלת ישראל מזה. אין לי עתה זמן לפרוש אותן. רק אספר שאני נמצא בקשר קבוע עם החברה הנהדרים הללו. קשר טלפוני , אני שולח להם מספרי, ואף ביקרתי אותם. את מתן קמינר וחגי מטר בכלא מעשיהו ואת אדם מאור בכלא חרמון. בהזדמנות רשימה מורחבת.

  10. אברם מהשוק

    גם לי יש קשר מאד טובן עם הסרבנים, ההורים שלהם קונים רק אצלי בבסטה, הם יודעים טוב שאצל אברם מי שהבנים שלו בכלא- לא משנה על מה- תמיד מקבל הנחה!!!
    וחוץ מזה לאשה שלי פלורה הם סידרו עבודה אצלם ואצל השכנים שלהם במשק בית.פלורה מבסוטה, אמנם היא צריכה להיות בשקט למה האבא כותב מאמרם ושומע מוזיקה מייבשת והאמא כל הזמן בחוגים של יוגה ובלגנים, אבל פרנסה זה פרנסה.

    וואלא, היה לי מפתיע לפגוש את ההורים בהתחלה, כולם אשכנזים חנונים, הם וכלא – לא מתאים. אבל עכשיו אני רואה שאני לא לבד, גם דודי חבר שלהם, אז הם אשכנזים טובים וואלא.
    כל הכבוד לסרבנים!!! אני אברם אומר: יש לכם אחלה הורים, שקונים ירקות מאברם מעסיקים את פלורה אשתו של אברם, ושהילד שלנו משה שהוא סתם טמבל ויאן לו הורים חכמיןם ומליאנים, מסכן את עצמו בגבעתי כדי שהבן של האשכנזים "יילחם" בשבילנו בכלא!!! אבל אל תדאג, כשתחזור הביתה בשלום תודות למשה, תאכל סלט מהירקות של אברם, והבית יהיה נקי בזכות פלורה!
    אבראבו למשפחת החנונים.
    ולדודי גם.

  11. פחזנית

    אברם מהשוק הוא בחור כלבבי. גבר-גבר. גזען עם ביצים שלא פוחד לדבר. אברם מהשוק פורש לפנינו את שלל הדיעות הקדומות שלו תוך הקפדה על סימטריה בין שתי העדות השנואות עליו:
    האשכנזי של אברם הוא חכם, מליין, חנון, מעסיק, מאזין למוסיקה מייבשת, לבן הסרבן שלו קוראים יובב (אברם שכח לציין זאת), ואשתו הפתייה כל הזמן בחוגים של יוגה ובלגנים.
    המזרחי של אברם לעומת זאת יש לו בסטה והוא עושה הנחות, אין לו הרבה פרנסה, כלא יכול אולי להתאים לו, הילד שלו משה הוא טמבל, ואשתו פלורה עוזרת בית.
    לקוראים שקלטו את אברם מהשוק כמוני, היה ברור מייד שהבן של אברם אינו *סתם* שקמיסט – הוא שקמיסט בגבעתי!

  12. אברם מהשוק

    הבן שלי משה הוא לוחם לוחם, מותק.
    אני מבין שבשבילך לוחם בגבעתי = טמבל, אבל אני לא חושב ככה.
    אני לפעמים אפילו חושב שבזכות משה את יכולה לכתוב כאן אז אני לא מבין למה זה לא בסדר.
    יכול להיות שזה מעצבן אותך שהסרבנים כולם ממשפחות אשכנזיות עשירות, אבל אני לא אשם בזה ולא צריך לקרוא לי גזען על זה שהתמונה של המציאות לא מסתדרת לך עם הדעות העאלק – מתקדמות- שלך.
    יש לי בשכונה כמה חבר'ה מהנוער העובד שעושים מועדונית וכזה.
    חבר'ה אחלה, אני פותח להם שולחן כמעט כל שישי אצלי בבית.
    אף אחד מהם לא סרבן.
    מה בדיוק שוים הסרבנים העשירים האלו אם כל התרומה שלהם זה להשתמט מהצבא?

  13. שרה מהשכונה

    אברם כפרה,
    ואם אני לא חושבת שהבן הדימיוני שלך משה באמת מגן עלי? ואם אני חושבת שהוא, והחיילים המושבניקים, והצפונים והקיבוצניקים וכולם הם בשר תותחים? אז בכל זאת אני צריכה להיות נגד סרבנות, כדי להזדהות עם אברם מהשוק?
    לך לחוג יוגה במתנ"ס, מותק, ותרגיע קצת.
    שרה, שקונה בשוק עזה, אצל הירקן מבקה שהבנים שלו לא "מגנים עלי" במחסומים ובקסבה.

  14. מתי שמואלוף

    מי ייתן ואהיה גם סטודנט אצלך.

    אני מברך על כל אדם שכותב מילים גאות והומניות שכאלו:

    "אני גאה בזכות משום שאם יש היום לוחמים לחרות ישראל וחרות הפלסטינים , הרי הם הבחורים הצעירים הללו. יש שלל הנמקות מדוע לסרב פוליטית…"

    שבוע טוב
    מתיתיהו

  15. מתי שמואלוף

    הניצחון בחומה בבג"ץ הוא מינורי, עם כל הכבוד לגנרלים כאלו ואחרים
    הגדר היא גטו, היא חוסר התפשרות של הישראלים לכפר על עוולותיהם
    בג"ץ לא פתר את הבעיות האמיתיות של הגדר.

    הנה כמה מילים מצויינת שכתב עוזי בינימין כך :

    גדר עם בג"ץ ובצלם

    מאת עוזי בנזימן

    ילדים פלשתינאים בתוואי הגדר שבין בידו לגבעון. דוברי ממשלה הביעו תקווה, שהחלטת בג"ץ מייתרת את התערבות בית הדין הבינלאומי

    1. נלבישך שלמת בטון ומלט

    ביום שני אחרי הצהריים אמר נצח משיח, מנהל פרויקט גדר ההפרדה, שרוב ההתנגדויות להקמתה הן פוליטיות. רצה לומר, מעשה ידי ישראלים, לאו דווקא פלשתינאים.

    משיח יושב בחדר צר במבנה טרומי בחצר האחורית של משרד הביטחון בתל אביב. יש ניגוד אירוני בין ארעיותו ונזירותו של המשרד של משיח לבין הממדים והנוכחות של המיזם שעליו הוא מופקד. כעבור פחות מיומיים, ביום רביעי בבוקר, קבע בג"ץ כי לעתירות שהוגשו לו היו סיבות ממשיות והורה על שינוי תוואי הגדר. משיח, ועמו דוברים רשמיים נוספים של משרד הביטחון, הרכינו ראש והודיעו כי יצייתו להנחיות השופטים.

    קודם שבג"ץ פירסם את החלטתו המרעישה לא היססו פקידים בכירים במשרד הביטחון לטעון, שהגדר היא מטאפורה למאבק נגד הכיבוש ושהיא תיטיב (!) עם הפלשתינאים. והם גם נימקו: המכשול הקם והולך (אורכו המתוכנן כ-600 ק"מ, בעלות של 9-8 מיליארדי שקלים) יקטין את הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הפלשתיניים, יסלק מחסומים וישפר את המצב הביטחוני כך שיאפשר לפלשתינאים לשוב ולעבוד בתוך ישראל.

    נכון, הודו, שהתוואי המתוכנן עוטף אדמות פלשתיניות, אך המתכננים גיבשו רעיונות שנועדו למזער את הקושי: 100 שערים חקלאיים, 30 נקודות ביקורת, וכמה מסופים למעבר סחורות. בעיני הטכנוקרטים הישראלים, הגדר היא פס ייצור שנועד להיות יעיל ולקום במהירות; השפעתו על חיי היום יום של האוכלוסייה הפלשתינית, על רגשותיהם, על כבודם האנושי – טפלה ליעד שהוצב למתכננים.וזאת בדיוק החוליה החלשה, שדרכה השחיל בג"ץ את התערבותו: הוא קבע, ששיקולי הביורוקרטים של מערכת הביטחון אינם גוברים על זכויות אדם של התושבים הפלשתינאים.

    למעשה, השופטים אהרן ברק, אליהו מצא ומישאל חשין נתנו גיבוי מלא, יש יאמרו מופרז, לגרסת המדינה על נחיצות הגדר בתוואי שנקבע. השופטים לא עירערו על טענת המדינה, שהגדר קמה ממניעים ביטחוניים בלבד, ודחו את עמדת העותרים, שהיה מרכיב פוליטי בקביעת התוואי שלה. השופטים גם העניקו יתרון לחוות הדעת של קציני צה"ל על תוואי הגדר והעדיפו אותה על פני מסקנותיהם של מומחים (בהם אלופים במילואים) שהביאו העותרים.

    השופטים התערבו במרכיב אחד בלבד של תהליך קבלת ההחלטות על הקמת הגדר: באטימות המתכננים, ביוהרה הגלומה ביחסם לצורכיהם של תושבי הכפרים הפלשתינאים. "מידתיות", בלשון המשפטית. השופטים מצאו, ש"לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי". ועוד פסקו: "התוואי מפריד בין התושבים לאדמותיהם ופוגע בהם באופן חריף וקשה תוך הפרת זכויותיהם על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי והמשפט המינהלי הישראלי".

    הגדר היא תבנית נופה של ישראל בראשית המאה ה-21. היא מייצגת פתרון דורסני, בוטה, עצום ממדים, למצוקה אמיתית: הטרור הפלשתיני הרצחני. גלומה בה הרוח הישראלית של הזמן הזה: כוח ביצוע, משאבים כספיים, כוונות טובות וגם קהות לב. הגדר היא הודאת-כניעה ביכולתה ובנכונותה של המדינה להגיע להסכם עם הפלשתינאים. היא מלבישה את הארץ בשלמת בטון ומלט באופן שהחלוצים, ששרו את השיר הזה לפני שבעים ושמונים שנה, לא העלו בסיוטיהם המבהילים ביותר. היא מצהירה על כוונתה של החברה הישראלית להתכנס מאחורי חומות של גטו, לוותר על קשר עם שכניה ולהתעלם, בגלל תחושה מופרזת של כוח, ממצוקותיהם ומצורכיהם.

    2. סעיף "מרקם החיים"

    מחרתיים אמור להיחנך מסוף ראשון בגדר ההפרדה. זו אחת מ-30 נקודות הביקורת שייבנו לאורך הגדר ונועדו לפקח על מעבר הפלשתינאים משני צדדיה. בעיני המתכננים, זה שיא השכלול הטכנולוגי: מבנה טרומי, ובו שערים מגנטיים ומכשור לזיהוי ביומטרי, מתקני שיקוף ומסלולי גישה, דלפקי בידוק ומסועי כבודה. המינוח מייצג את הגישה: שפה מנוכרת, טכנית, תכליתית.

    ההליך שתוכנן לנקודות הביקורת בא להפריד בין "פלשתינאים טובים" ל"פלשתינאים רעים" (זכות היוצרים על השימוש הלשוני הזה מסורה למערכת הביטחון). "הטובים" יצוידו בכרטיסי מעבר מגנטיים, שיאפשרו להם לצלוח את המסוף במהירות המרבית; "הרעים" יעוכבו לבדיקות וחקירות. "הרעים" הם אלה הנכללים ברשימות של השב"כ, או אלה שהכרטיסים המגנטיים שלהם יעוררו את המכשור המתוחכם לצפצף ולהתריע מפניהם.

    נצח משיח נשמע גא ושבע רצון כשהוא מציג את המסוף החדש: הוא מזכיר לו טרמינל בינלאומי לכל דבר – הצבעים השולטים בו הם צהוב ואפור – שהעיקרון המנחה את פעילותו הוא זרימה מתמדת של אנשים, כמעט בלא מגע יד אדם. באופן זה אמורה תפאורת המסוף הישראלי להשכיח מהפלשתינאים את מצבם. נוסף על כך יופעלו כמה מסופים, למעבר סחורות ונוסעים, שקיבולתם 1,000 כלי רכב ליממה. אמנם לא תתאפשר חציה של כלי רכב בין ישראל לשטחים, אבל מערכת של כבישים, מנהרות והיסעים, שהמתכננים של משרד הביטחון כבר שוקדים עליה, תאפשר לפלשתינאים להגיע עד למסופים, לפרוק את סחורתם (או לחצות את נקודת המעבר) ולהזדקק לצי משאיות, אוטובוסים ומוניות שיעמדו לרשותם בצד הישראלי.

    השערים והמסופים הם התשובה הישראלית לביקורת הבינלאומית הקשה שנמתחה בגלל הקמת הגדר בתוואי שקבעה הממשלה. במונחים המנוכרים הרווחים במערכת הביטחון, שימת הלב שהיא אמורה להפנות למצוקות הפלשתינאים מכונה "מרקם החיים". "הפעלנו את מרקם החיים בעקבות תלונות הפלשתינאים", אומרים שם, "הבאנו בחשבון את מרקם החיים עוד בשלבי התכנון הראשונים".

    בג"ץ החליט השבוע, שסעיף "מרקם החיים" בתוכניות מערכת הביטחון אינו פועל כשורה. הוא היה מודע לרשת השערים והנהלים המיוחדים שעיצב והקים משרד הביטחון כדי להקל את חייהם של הפלשתינאים, אך השתכנע שאין בה די. כיום כבר פועלים 20 שערים חקלאיים, שדרכם יוצאים ובאים תושבי הכפרים מבתיהם לשדותיהם. השערים נפתחים פעמיים ביום, בוקר ובערב, ל-30 עד 45 דקות בכל פעם, ולאחר מכן נסגרים. פלשתינאי המבקש לשוב לביתו במשך היום זקוק לרחמי שמים. יש בהם שמצאו תרופה ארצית: הם מניעים את הגדר האלקטרונית, והיא מקפיצה את צה"ל לברר מה פשר ההתרעה.

    בכך אישר בג"ץ את טענותיהם של ארגונים ישראליים לזכויות אדם ועמותות שקמו כדי להיאבק בתוואי הגדר. "בצלם" טען בפרסומיו, כי הגדר נועדה לספח שטחים ולהפעיל לחץ על פלשתינאים כדי שיוותרו על קרקעותיהם. לפי נתוניו, 25% מהפלשתינאים המבקשים לחצות את הגדר מוגדרים "מנועי כניסה". לפי חישוביו, הגדר, בתוואי שנקבע לה, פגעה בזכויותיהם של יותר מ-800 אלף נפש, בהם 200 אלף תושבים פלשתינאים המתגוררים במזרח ירושלים, שינותקו מערי הגדה המערבית.

    ועוד טען "בצלם", שלצורך הקמת הגדר הופקעו 28 אלף דונם מפלשתינאים ונכלא שטח של כ-850 אלף דונם בין הגדר לקו הירוק. בארגון מצטטים דברים שאמר מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, בדיון באוניברסיטה העברית לפני כמה שבועות, שתוואי הגדר הוא כתר-מוכן-מראש; רוצה לומר, הוא מאפשר לפלשתינאים חופש תנועה על תנאי: ברגע שיתעורר צורך ביטחוני, תיסגר הגדר בתוך חמש דקות.

    בג"ץ אמנם לא קיבל את טענות העותרים, שתוואי הגדר, שנדון בפניו, נקבע מטעמים מדיניים או פוליטיים, אבל הוא הזהיר, שאין להקים גדר מטעמים אלה ושהיא אינה יכולה לבוא לצורכי סיפוח.

    "מטרתה של הגדר אינה יכולה להיות התוויית גבול מדיני", פסקו השופטים.

    לפני הממשלה עומדת עתה שאלה, כיצד ליישב בין עמדה זו של בג"ץ לבין החלטתה לכלול בתוך הגדר את אריאל ואת יתר ההתנחלויות שבעומק השטח הפלשתיני ממזרח לכפר סבא (קדומים, קרני שומרון, עמנואל). תוואי הגדר באזור זה לא הובא עדיין לעיונו של בג"ץ, ולא ברור לפי שעה אם המדינה תצליח לשכנע את השופטים שלא היו שיקולים פוליטיים או מדיניים בסימונו. במשרדו של נצח משיח אמרו השבוע (לפני החלטת בג"ץ), שבשטח הזה מתגוררים 50 אלף ישראלים ורק משפחה פלשתינית אחת.

    3. זרים בבתיהם

    ביולי ובאוגוסט 2003 סופר כאן על המצב הקפקאי שאליו נקלעו תושבי הכפר נעמאן שליד שכונת צור באחר בירושלים: הכפר נמצא בין ירושלים לבית סאחור ומונה 25 משפחות, שהן כ-250 נפש. לאחר 67' נכלל הכפר בתחום המוניציפלי של ירושלים המורחבת, אך תושביו לא נפקדו. יש מחלוקת מדוע לא נכללו במפקד: הם מסבירים, כי נרשמו על פי מקום מגוריו של המוכתאר שהתגורר בכפר סמוך, אום-אל-טלע, שלא נמנה עם השטח המסופח; השלטונות טוענים, כי נעמאן היה אזור ריק ובו כמה בניינים ישנים וכי רק אחרי מלחמת ששת הימים הסתננו אליו הפלשתינאים, הטוענים היום לתושבות ירושלמית.

    מכל מקום, עד 92' נהנו תושבי נעמאן משירותי עיריית ירושלים: הם חוברו לרשת המים העירונית, וילדיהם למדו בבית הספר שבאום טובא, הנמצא בתחומי העיר. מאז הפסיקה העירייה את קשריה עם המקום והחשיבה את דייריו לתושבי השטחים. עם כינון הרשות הפלשתינית ראו אותה תושבי נעמאן כגורם השלטוני האחראי לספק את צרכיהם, אף שבאופן רשמי הם מתגוררים בתחומי עיריית ירושלים.

    עם תחילת הקמת גדר ההפרדה מסביב לירושלים החלו אנשי משמר הגבול להציק לתושבי נעמאן ולדרוש מהם לפנות את בתיהם, בנימוק ששטח הכפר מסומן במפות העירייה כאזור ירוק. במקביל הופיע בכפר אדם, המוכר כמי שמשתייך לעמותת "אל עד", והחל ללחוץ עליהם, בפיתויים ובאיומים, לוותר על בתיהם. התושבים למדו, שהגדר עומדת לחצוץ בינם לבין ירושלים מצד אחד ובינם לבין השטח הפלשתיני מצד אחר.

    הצצה לכפר כעבור שנה מלמדת, שהמצור מתממש והולך: מסביבו נכרה חפיר, המנתק אותו מהעולם. גדר ההפרדה קרבה והולכת. רק שביל זמני, צר, שפולס בהוראת בית המשפט, מאפשר לתושבים להגיע לבית סאחור. חיילים אדיבים, המסיירים בין הכפר לצור באחר, אמנם אומרים לאורחים מזדמנים, כי הנה-הנה מגיע הפתרון ותושבי נעמאן יזכו לתעודות זהות ישראליות, אך הם, מפוכחים, גורסים, כי ההבטחה נועדה להרדים אותם עד להשלמת הגדר. לירושלים אינם יכולים לגשת כי אין להם תעודות זהות כחולות; מבית סאחור הם הולכים ומנותקים בגלל הגדר ובגלל הכתר המוכרז עליה מדי פעם. ב"תעאיוש" וב"בצלם" מסיקים, כי להצקות האלה יש מטרה אחת: להמאיס על תושבי נעמאן את חייהם כדי שיפנו את כפרם ויאפשרו את הקמתה של שכונת הר חומה ב'.

    האבחנה הזאת קיבלה חיזוק בשבוע שעבר: צו המניעה הזמני, שהוציא בזמנו בית המשפט כדי להפסיק את הצקות כוחות הביטחון שנועדו למנוע מתושבי נעמאן להגיע לבתיהם – פג. ניתנה ארכה להגשת עתירה מתוקנת, המתבססת על הדרישה לשנות את תוואי הגדר כך שנעמאן יישאר בפועל מחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים. עו"ד שלמה לקר, המייצג את תושבי הכפר, אמר, כי ההתנכלות לתושבי נעמאן היא דוגמה אחת מני כמה לניצול הקמת הגדר, המנומקת בטעמים ביטחוניים, כדי להשתלט על אדמות שבבעלות פלשתינאים לצורך מימוש תוכניות בנייה ישראליות. תושבי נעמאן נחשבים על ידי ישראל לשוהים בלתי חוקיים בתוך בתיהם שלהם, ובתוקף הגדרה זו הם ייחשפו שוב לצעדים שתכליתם לאלץ אותם לוותר על נכסיהם ולעזוב את כפרם.

    יום לאחר החלטת בג"ץ בעניין הגדר הוציא בג"ץ אתמול צו ביניים, המונע את השלמת הגדר סמוך לנעמאן. הצו הוצא בעקבות עתירה של 66 בוגרים בכפר, שהוגשה שלשום. הצו הזמני מונע מכוחות הביטחון לעצור את תושבי הכפר בשל שהייה שלא כחוק בתחומי ישראל.

    4. תוקפים את המגדלור

    לפני שהממשלה מתחילה לחפש דרכים עוקפות כדי לסכל את החלטת בג"ץ, מוטב לה שתתוודע לדיווחים המתקבלים במשרד החוץ על תוצאותיו הצפויות של פסק הדין הבינלאומי בהאג בעניין הגדר, שיפורסם בשבוע הבא.

    ההנחה היא, שהחלטת הטריבונל הבינלאומי לא תהיה נוחה לישראל ושהפלשתינאים נערכים לתרגם אותה למסע מדיני רועש. ממידע שמצטבר בירושלים עולה, שהפלשתינאים ייזמו כינוס חירום של העצרת הכללית של האו"ם ושל מועצת הביטחון כדי שיקבלו החלטות חמורות נגד ישראל. הממשלה החליטה שלא להתמודד מול העתירות בהאג בנימוק של העדר סמכות, ואחדים מדובריה אף הביעו תקווה שלשום בלילה, שהחלטת בג"ץ מייתרת את התערבותו של בית הדין הבינלאומי. אך אלה אשליות: סביר להניח, שההליך שהוחל בהאג יבוא לידי מיצוי בשבוע הבא. יש לזכור גם, כי בג"ץ איזכר את האמנות הבינלאומיות, שישראל מחויבת להן, ושתפקידן להגן על זכויות האדם גם בשטח כבוש.

    התשובה המדינית הישראלית למתקפה הדיפלומטית הצפויה מצד הפלשתינאים ומדינות ערב תהיה מסע הסברה ושכנוע בנחיצות הגדר מסיבות ביטחוניות והצבעה על נכונותה של ישראל להזיז ולפרק גדרות – בגבול עם מצרים ובגבול עם לבנון. כן תטען ישראל, שהרשות הפלשתינית מנצלת את פסק הדין בהאג כדי לחמוק מתביעת הקהילה הבינלאומית לעשות רפורמות במבנה כוחות הביטחון שלה ובשליטה עליהם. במשרד החוץ אמרו שלשום, שההסברה הישראלית תציג את בג"ץ כמגדלור של צדק ונאורות, ולא נתנו את הדעת על הסתירה שבין תפישה זו להתקפות עליו מצד שרי הימין.

  16. דודי

    משהו קטן בשולי הדיון: כל פעם שעולה שאלת הסרבנות יש מי שמעלה את הסרבנות האפשרית "שמנגד" – כלומר של חיילים ימניים שיסרבו לפנות התנחלויות.
    על זה צריך להגיד ומיד שאי אפשר להשוות, בלי קשר אם אתה בעד או נגד הסרבנות לשרות בשטחים – זוהי סרבנות למלא תפקיד של כובש, תפקיד מושחת ומשחית.
    שני הסרובים אינם עומדים כלל על אותה רמה מוסרית, ומי שמעמיד אותם כך עושה מעשה רלטיוויסטי חסר מוסריות.
    נכון שיהיה מי שיגיד (יהיו הרבה כאלו) ש"יש אנשים שבשבילם זה דבר נורא מבחינה מוסרים – פינוי ההתנחלויות" אבל אנשים שכאלו – שהם רבים מאוד לצערי – אכן החליטו כבר על סולם מוסרי מעוות שבו איזשהו צו אמוני מאפשר כל עיוות אנושי.
    בקיצור יש בסרוב לשרת בשטחים עליונות מוסרית על הסרוב האחר ואסור להגרר לטשטוש של הרלטיוזם האומר ש"לכל אחד יש את המוסר שלו… בלה בלה בלה…

  17. אברם מהשוק

    בטח מותר לך לחשוב ככה.
    רק מה, לא נראה לי שכל מי שעושה צבא כמו שצריך, כמו משה שלי, הוא פראייר או סתם בן אדם, וכל משתמט הוא "גיבור". יש אנשים טובים מאד, כמו משה, גם אם הם חושבים אחרת מפחזנית או דודי, ויש סרבנים ומשתמטים שהם סתם לא בני אדם ומחפשים לעשות רוח.
    ובסוף של כל העניין מאד מוזר לי, אחות שלי, שרק האשכנזים הם בקטע של הסירוב. או בעיקר הם.
    מה, יש משהו שהם יודעים ואברם לא?

  18. אני

    "יש אנשים שווים, ויש אנשים שווים יותר".

    כי רק אם אתה צפוני עם המון כסף אתה לא מפחד לבגוד במדינה.

  19. שרה מהשכונה

    שלא היו מספיק לוחמים לטעמו? אז מה נסגר? באיזו סטיגמה אנחנו היום? מזרחים לוחמים ואשכנזים משתמטים, או להיפך?
    אבל יותר ברצינות: הסרבנים לא "משתמטים" משום דבר. הם מסרבים בגלוי, ואוכלים אותה די חזק, עם המשפטים, המעצרים והכלא. אני גם לא קונה את זה שגבעתי מסכנים את חייהם בעוד שהסרבנים סתם אוכלים חרא. בכלל לא ברור לי שבימינו להיות לוחם בגבעתי זה יותר מסוכן מלהיות סבתא בנתניה.
    בכל מקרה, הסרבנים הם מיעוט קטן, גם בין האשכנזים וגם בין המזרחים. נראה לי גם שבין מי שאתה מכנה משתמטים, ואחרים מעדיפים לכנות בשם "סירוב אפור", יש דווקא המון מזרחים. איפה בדיוק באים לוכדי עריקים לבתים בלילות? בשיכון למד? אולי גם, אבל בטח לא בעיקר.
    טוב, נראה שיש לי די הרבה דברים להגיד על הטיעונים שלך. גם זה: יש פחות בוגרי אוניברסיטה מזרחים מאשכנזים, לצערנו. אז מה, זה אומר שהשכלה גבוהה זה דבר רע? יש משהו שהם יודעים ואברם לא? איזה מן טיעון מאפן זה?

  20. דודי מחלב

    ה"דודי", שהכתיר את רשימתו "סרבנות" (הרשימה השלחישית למעלה), איננו אני.

  21. אברם מהשוק

    זה שבן אדם שכל הזמן מלבישים עליו ג'יפה הולך ונהיה לוחם בסוף ולא ביחידות של בלונדיניים זה אבראבו.
    זה שרוב החברים שלו בשכונה לא מרגישים שייכות ומקללים כל מה שזז ונראה אחרת מהם ורובם גם לא הולך לצבא בטח לא לקרבי זאת עובדה.
    זה שהסרבנים ה"עאלק" אידיאולוגים הם צפוניים מלייאנים, זה גם מאה משפטים חכמים שתגידי לא ישנו.
    חוץ מזה אני לא נגד סרבנים גם אם הסרבנות שלהם לא על אמת והם סתם משתמטים שרוצים לעשות רוח. אני נגד זה שיגידו על אחד כמו משה, הילד שלי, שהלך להיות לוחם אחרי התלבטות מאד גדולה (כי הבן אדם לא יכול לפגוע בחתול משוטט), שהוא "לא גיבור ישראל" כי הוא אוכל חרא בשבילנו בעזה.
    "השוק" שלי זה מחנה יהודה.
    אני לא מרגיש שום גבורה עם כל הפיגועים שאכלתי, למה זה פרנסה וחיים רגילים לגמרי.
    משה בחר.
    בחר ללכת ולהסתכן למה היום התור שלו, אתמול היה התור של האבא שלו ומחר יהיה התור של הילד שלו.
    כולנו יחד בתורנות בזמן של כל אחד, כדי שבשאר הזמן אני אקום יותר בשקט לשוק.
    אבל את זה כנראה עוד לא למדו באוניברסיטה האשכנזית הגדולה.

  22. עדי

    כן אני תושבת האזור המדובר אנו לא צריכים גדר טובה (למרות שהקימו לנו אחת כזאת לאחרונה תקפוץ לבקר) משום שיש לנו יחסי שכנות מעולים עם שכנינו הבני דודים הם לא רצחו לנו את סלעית אלא מי שמנסה להרוס להם את החיים החברה משכם לא תפסנו להם אדמות שני הישובים ממוקמים על אדמות מדינה ואני מנסה לתת את היחס הטוב ביותר למי ששומר עלי בין העבודה הילדים והכביסות וזה אומר שאני מכינה להם עוגות לשבת ומארחת אותם בארוחות שבת ומזמינה אותם להשתתף במנגל שאני עושה מדי פעם אז זה יחס רע???