על כדורגל וגלובליזציה

כדאי לקרוא את קדחת המגרש / ניק הורנבי ; [תרגום מאנגלית: אסנת סנדלון] ‬
מו"ל ‬ ‫ הוד השרון : עגור, תשנ"ד 1994 ‬

שכתב ספר דומה, אם כי עשור שלם לפני….

זכינו לקורטוב של כדורגל כעור ומשעמם. למעשה, אתמול מת הכדורגל. עם כל הנסיונות להלביש תאוריות כאלו ואחרות על המשחק הכי פשוט בעולם, עדיין, אם המשחק לא טוב, זה ממש לא מעניין שמדובר בשתי קבוצות מהשורות האחוריות של היבשת. באנלוגיה לשיח החשוב שמתנהל כאן: זה כמו לקרוא תאוריה משעממת רק מפני שהיא נכתבה בידי טעוני טיפוח (וכן, הכותב מודע להשלכות הבעייתיות של המושג "טעוני טיפוח").
ואפרופו הורנבי – הנה קונצנזוס בין נציג הפוסט ציונות ב"העוקץ" לבין האיש הגאה בחריץ ישבנו, אראל סג"ל ל"מעריב". אכן, תודה לכדורגל ולהורנבי על תמימות הדעים הזו.

השאלה היא כמובן מהו "המוצר". עבור צרכי הכדורגל הצפיה במשחק היא במטרת התבדרות. המשחק המדובר לא התקרב אפילו בקצת לכוונה הזו. ראינו כדורגל משעמם, אפור, דפנסיבי ונטול יצירתיות (מצד שתי הקבוצות). כמובן שאפשר למדוד את המשחק מבחינות אחרות: למשל שהוא מייצג את אירופה השניה והשלישית (בוודאי מבחינת העוצמה הפוליטית והכלכלית) וכו'. אבל זה ממש לא ממין הענין. ואגב, אפריורי, אפשר היה לדעת לא רק שהמשחק יהיה משעמם, אלא גם לנבא את דלות שעריו. לכן האנולגיה לנעלים "שלא יוצרו בסדנאות זיעה" (אוי לאופנת התקינות הפוליטית. אפשר לחשוב שאת הטישירט שאתם לובשים לא מייצרים בסדנאות זיעה בסין ואם לא בסין אז בדליית אלכרמל) היא צדדית ונוגעת לאספקטים ממש לא מעניינים של הכדורגל. כמו לדון על כתם הטחינה על מכנסיו של שרון בשעה שהגה את תוכנית ההתנתקות. (טחינה תעשייתית או עשירת-שומשום, עם פטרוזיליה/בלי פטרוזיליה, דלילה/סמיכה, על שווארמה או פלאפל וכו').