לפני משחק גמר אליפות אירופה בכדורגל בין פורטוגל ויוון, ספר שמנסה להסביר את הספורט הפופולארי ביותר בעולם. פרנקלין פוהר כתב במגזין "ניו ריפבליק" לקח חופשה של חצי שנה נסע לברזיל וסרביה, בילה עם חוליגנים במוסקבה ובגלזגו וכתב את הספר , “How Soccer Explains the World: An Unlikely Theory of Globalization” פוהר סבור שכדורגל מסביר ומאפשר לחזות תופעות חברתיות ותרבותיות רבות. הוא סבור שכדורגל במזרח התיכון פועל נגד המהפיכה האסלמית ומעצב תרבות לאומית חילוניות, למשל באירן. לדעתו התנהגות חוליגנים סרביים במשחקי כדורגל יכולה להסביר את מעשי הרצח בסרביה וקרואטיה בשנות התשעים. פוהר כותב שאמריקאים נרתעים מכדורגל כיוון שהם אינם מוכנים לאמץ תרבות בינלאומית שעלולה לפגוע בייחודם הלאומי. פוהר גם מזהה את שנות התשעים כתחילת תהליך הגלובליזציה בכדורגל, התחלת מהפכת האינטרנט והשפעתו של איל ההון רופרט מורדוק על תקשורת הספורט העולמית. התחקיר שלו גם העלה שקבוצת "הכוח וינה" היתה קבוצת יהודית ששלטה בכדורגל האוסטרי במשך כל שנות העשרים ולמשחק ראווה שלה הופיעו שישים וארבעה אלף צופים, הקבוצה התפרקה לאחר ששחקניה הגיעו למשחק בארצות הברית וחלק מהם החליט שניו יורק עדיפה על וינה.
כדאי לקרוא את קדחת המגרש / ניק הורנבי ; [תרגום מאנגלית: אסנת סנדלון]
מו"ל הוד השרון : עגור, תשנ"ד 1994
שכתב ספר דומה, אם כי עשור שלם לפני….
כדורגל (גם כדורסל) ברמת המועדונים הפך לבבואה מכוערת של הגלובליזציה. הכסף הגדול מביא שחקנים מכל קצווי תבל, ואחריהם בא עוד כסף, ועוד שחקנים, וחוזר חלילה. גם הטייקונים לא נשארים בחוץ.
באליפות אירופה בכדורגל לא משתתפים מועדונים. כאן כל קבוצה מייצגת מדינה, כלומר השחקנים וגם האוהדים הם בני אותה מדינה בלבד. עובדה זו מעניקה ל"יורו 2001" חשיבות שמעבר לספורט. אוהדים רבים, לרבות אלה שאינם "מבינים" כדורגל, מוצאים באירוע הספורטיבי פורקן חיובי לרגשות לאומיים (מה לעשות, הם קיימים), וזה הרבה יותר טוב מכל האלטרנטיבות…
בין אם תהיה זו פורטוגל או יוון, אלופת אירופה הבאה תבוא מהשורות האחוריות של היבשת. כולנו נזכה הלילה לקורטוב של קורת רוח "חברתית" למראה המוני פורטוגלים (או יוונים) חוגגים את ניצחונם על העשירים.
זכינו לקורטוב של כדורגל כעור ומשעמם. למעשה, אתמול מת הכדורגל. עם כל הנסיונות להלביש תאוריות כאלו ואחרות על המשחק הכי פשוט בעולם, עדיין, אם המשחק לא טוב, זה ממש לא מעניין שמדובר בשתי קבוצות מהשורות האחוריות של היבשת. באנלוגיה לשיח החשוב שמתנהל כאן: זה כמו לקרוא תאוריה משעממת רק מפני שהיא נכתבה בידי טעוני טיפוח (וכן, הכותב מודע להשלכות הבעייתיות של המושג "טעוני טיפוח").
ואפרופו הורנבי – הנה קונצנזוס בין נציג הפוסט ציונות ב"העוקץ" לבין האיש הגאה בחריץ ישבנו, אראל סג"ל ל"מעריב". אכן, תודה לכדורגל ולהורנבי על תמימות הדעים הזו.
מוקי-תוכי, התבלבלתָ קצת עם האנלוגיה שלך. מדוע "זה כמו לקרוא תאוריה משעממת רק מפני שהיא נכתבה בידי טעוני טיפוח"? הרי ניתן לדעת *מראש* אם התיאוריה משעממת. לעומת זאת, אי אפשר לנחש תוצאת תחרות כדורגל, כפי שלמדנו שוב ושוב ביורו 2004. גם בשאלת העניין ואיכות המשחק באליפות הזו יש דעות מגוונות.
למי שממש מוכרח, אני מציעה את האנלוגיה הבאה: זה כמו לעקוב אחרי קמפיין תדמיתי-שיווקי מתיש למוצר אופנתי, ובסוף לזכות בהגרלה במוצר מתחרה שימושי שלא יוצר בסדנאות-זיעה.
השאלה היא כמובן מהו "המוצר". עבור צרכי הכדורגל הצפיה במשחק היא במטרת התבדרות. המשחק המדובר לא התקרב אפילו בקצת לכוונה הזו. ראינו כדורגל משעמם, אפור, דפנסיבי ונטול יצירתיות (מצד שתי הקבוצות). כמובן שאפשר למדוד את המשחק מבחינות אחרות: למשל שהוא מייצג את אירופה השניה והשלישית (בוודאי מבחינת העוצמה הפוליטית והכלכלית) וכו'. אבל זה ממש לא ממין הענין. ואגב, אפריורי, אפשר היה לדעת לא רק שהמשחק יהיה משעמם, אלא גם לנבא את דלות שעריו. לכן האנולגיה לנעלים "שלא יוצרו בסדנאות זיעה" (אוי לאופנת התקינות הפוליטית. אפשר לחשוב שאת הטישירט שאתם לובשים לא מייצרים בסדנאות זיעה בסין ואם לא בסין אז בדליית אלכרמל) היא צדדית ונוגעת לאספקטים ממש לא מעניינים של הכדורגל. כמו לדון על כתם הטחינה על מכנסיו של שרון בשעה שהגה את תוכנית ההתנתקות. (טחינה תעשייתית או עשירת-שומשום, עם פטרוזיליה/בלי פטרוזיליה, דלילה/סמיכה, על שווארמה או פלאפל וכו').
The President of Bayern München the most known german football club was a jew.
His name was Mr. Landauer
He was the president before 1933 and after 1945