עוני ובנק ישראל

בנק ישראל גילה בשנה האחרונה את העוני. נגיד הבנק ולפניו מספר חוקרים הפנו את מבטם לעבר החברה ובעיקר אלו אשר נפגעים מהמדיניות הכלכלית הנוהגת בישראל מזה שני עשורים. מצד אחד אני ושכמותי צריכים להיות שבעי רצון מגילוי זה ומנקיטת עמדה הגורסת שיש לפעול כדי להקטין את ממדי העוני ואי השוויון בחברה הישראלית. כיון משתמעת מכך הכרה ברורה בכישלונה של המדיניות הכלכלית לפתור את הבעיות שהיא עצמה יוצרת. הורדות המס, קיצוצי התקציב, החלשת כוחם של העובדים, הפרטת מערכות החינוך והבריאות נמצאו כפוגעים בעניים ובשוויון. מצד אחר לקח לבנק ישראל יותר מידי זמן להבין את המובן מאליו, זה לא היה נורא כל כך אילו היינו מדברים על תרגיל אינטלקטואלי, אבל כיון שמדובר בבני אדם שסבלו ויסבלו בעקבות חוסר ההבנה הזה אני לא יכול לומר טוב מאוחר מלעולם לא. יותר מכך, תגובת האוצר לדברי נגיד הבנק הייתה אטומה עד אימה, נטען על ידי חכמי האוצר שהם כבר מתכננים לפעול בנושא ובנק ישראל פורץ לדלת פתוחה.

בכלל לא צריך לשמוח מידי על הגילוי של בנק ישראל כיון שהתוכניות בהן הוא תומך, בחלקן, הם יותר מאותו דבר, יותר "וויסקונסין", יותר גרוש מהגרי עבודה וכיוצא בזה. מעבר לכך, היעדים בנוגע להפחתת העוני ואי-השוויון הם ממש לא זה, "יש לצמצם את תחולת העוני (שיעור העניים באוכלוסיה) ואת פער ההכנסות הממוצע, כל אחד ב-4 נקודות אחוז בהשוואה לרמתם ב-2002 תוך 10 שנים". כדי להגיע לממדי עוני כמו בשבדיה נזדקק ל-40 שנה, וכמו בקנדה לכ-30 שנה. זה מעט מידי ואיטי מידי.