הדואג מירושלים

שר האוצר החברתי יצא מהארון, לא ידענו עד עכשיו כמה ליבו רחום. בתקשורת הוצגו שתי תפיסות אחת הפתעה מהמהפך כביכול שעשה השר, והאחרת התלהבות מכישוריו התקשורתיים. כמובן שגם הייתה התייחסות צינית משהו שעמדה על הפער בין שיעורי העוני לדיבורים הדואגים.

לא מיני ולא מקצתי, נתניהו פשוט השתמש כעת בטיעון המצוי בבסיס תפיסתו הכלכלית ונמצא בארגז הכלים שלו לשימוש ברגע שנראה לו מתאים.  הכל כלכלה. כלכלה נכונה היא מדיניות חברתית הנכונה והיחידה האפשרית. כדי שיהיה טוב יש לצמוח. כיצד עושים זאת? על ידי כך שמקשים על העניים (עובדים ושאינם עובדים) ומקלים על אנשי העסקים. כי צמיחה פרושה בין היתר יותר מקומות עבודה, ואנשי העסקים הם היחידים שיודעים ויכולים לעשות זאת.  לאנשי עסקים אין עניין בכלום רק ברווחים ולכן יש להרשות להם להפחית את הוצאות העבודה שלהם, הן באמצעות שכר נמוך והן באמצעות הטבות מס. כמובן שלצורך הטבות מס יש לקצץ בתקציב כדי להפנות מקורות לשוק הפרטי.  

מה המשמעות של קיצוצי תקציב? קיצוצי התקציב בשלוש השנים האחרונות היו של יותר מ-50 מיליארד שקל. בשתי תוכניות ההבראה כביכול של נתניהו קוצצו כבר 19 מיליארד שקל, בשנים הבאות בכל שנה יקוצץ התקציב, בשנה הבאה מדובר על קיצוץ של 6 מיליארד שקל נוספים. ממה קוצצו הסכומים האדירים הללו? תגמולים מהביטוח הלאומי, שמופנים בעיקר לאוכלוסיה שמצבה לא מזהיר, מזקנים, ממקבלי הבטחת הכנסה, מקצבאות ילדים, ממקבלי הפנסיה, ומשכרם של עובדים. בנוסף קוצצו שירותים רבים, בחינוך ובריאות. רק בחינוך קוצצו יותר ממיליארד וחצי שקל בשנים האחרונות.

הפיצוי על הפגיעה הזאת באנשים רבים הוא הורדות מס שברובן מגיעות לעשירון העליון, אותו אחד שאמור לייצר מקומות עבודה. לאזרח ואזרחית שמשתכרים עד חצי השכר הממוצע במשק להטבות המס האלה  אין משמעות וסביר לקבוע שאיכות ורמת חייהם נפגעה. כ-27% מן העובדים נמצאים במצב ששכרם הממוצע 1900 שקל לחודש.

הגענו לתחולת עוני של מעל 40% מן הילדים שיורדת ל-30% לאחר כל ההטבות הנדיבות שנותנת המדינה. הדואג מירושלים יכול להתבסם בדאגתו אבל עד שלא ישנה את מדיניותו תהינה לו הרבה סיבות לדאוג.