אתמול בערב השתתפתי בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. בתוכנית התראיין נגיד בנק ישראל והמראיינים היו שלי יחימוביץ ונחמיה שטרסלר. רוב התוכנית הוקדשה לדיון בעוני ואי השוויון, לכאורה דבר חיובי ואולי לא רק לכאורה, אבל יצאתי מן הראיון בהרגשה שמה שהיה הוא שיהיה. כל זאת למה? כיון שעמדתו של נגיד הבנק מתמצת בכך שמסגרת התקציב צריכה להישמר ויהי מה. כדי לאפשר את התוכנית לצמצום העוני יש לקצץ בדברים אחרים המועמד של הנגיד לקיצוץ הוא תקציב הביטחון. ואם יתחילו שוב הפיגועים והצבא יציע הצעה שאי אפשר לסרב לה למלחמה מתמדת בטרור, מה אז?
כל ניסיון במסגרת הראיון לגרום לנגיד לומר משהו שאינו מתייחס למסגרת התקציב, כמו אמירה ערכית או מוסרית, לא הצליח. כך שמסגרת התקציב הפכה באחת לעיקרון שאין לסטות ממנו. כיון שהתקציב נקבע על ידי בני אדם קידושו נראה לי מוזר. ידועים לנו זמנים בו לא נשמרה מסגרת התקציב בגלל סיבות מסיבות שונות והשמיים לא נפלו. בכלל הסכום המוצע על ידי בנק ישראל למלחמה בעוני, 1.1 מיליארד שקל, הוא פחות מ-1/2% מן התקציב בעוד העלות של הרפורמה במס הכנסה בשנה הבאה תהיה 6.7 מיליארד שקל, ובשנה שאחריה 8 מיליארד שקל. כשמתייחסים למספרים הללו מבינים שהמאבק בעוני הוא לא הדבר החשוב ביותר. כשהצעתי לנגיד את העיקרון הפשוט על פיו משפחה שיש בה עובד לא תהיה ענייה תגובתו הייתה שזה יעלה כסף. מימוש העיקרון הזה היה מוריד את מספר המשפחות העניות ב-35% ואת מספר הנפשות מתחת לקו העוני ב-50%. בכל זאת הייתה אמירה אחת של הנגיד שביטאה אולי יותר מכל את הבסיס לתפיסתו הכלכלית, כאשר דובר על שכר המינימום שאינו מאפשר חיים בכבוד הוא אמר שיתאמצו יותר, כאילו עובדי שכר המינימום פשוט קצת עצלנים בהשוואה לאחרים. אם כך העוני הוא תוצר של התנהגות של העניים ולא של מדיניות כלכלית. מה שצריך לעשות זה פשוט לחנך אותם לעבודה קשה וזהו ליתר ידאג השוק.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
לדבר עם הנגיד על בעיות חברתיות זה כמו לדבר עם דתיים קנאים אם יש אלוהים או פשוט לדבר אך הקיר.
השקפת העולם של הנגיד (ולשאר צמרת האוצר) מוטת מראש למען בעלי ההון וצרות העניים מטרידות אותם כשלג ד'אשתקד (במקרה הטוב). הנגיד רוצה שנדבר איתו, כך הוא יכול ל"מרוח" אותנו לפתוח בדיון מעמיק. מזה לא יצא כלום.
רק פעילות ציבורית, לא דרך אמצעי התקשורת, תצליח להוציא את הכוח מידי הנגיד, ביבי וחבר מריעם.
עקבתי אחרי השידור וקבל מחמאות על ההתעקשות שלך להוציא איזה אמירה חברתית ממר "פלדה קרה כקרח" נגיד בנק ישראל קליין.
יתכן שבמהלך השידור לא שמתם לב או נעלמה ממכם האמירה הקשה והמתנשאת של קליין " מי שמקבל שכר מינימום הוא חסר השכלה" אמירה קשה ביותר לכל הדעות ואסור לקליין להתבטא בצורה כזו אלא אם זו דרכו בחיים.
קוויתי ש "תתנפלו" עליו על האמירה אבל כנראה שבאמת נעלמה מאוזניכם האמירה הקשה.
יש באמירה הזו שוב התקפה חסרת מעצורים נגד העניים כי אם הם עניים זה בגללם, ואם הם מרווחים שכר מינימום זה בגלל שאין להם השכלה, ואני שואל את עצמי נגיד בנק ישראל חיי בישראל או חיי תחת הררי משכורות עובדי בנק ישראל.
מר קליין נגיד בנק ישראל יש אלפי אנשים משכילים המועסקים היום בשכר מינימום (מורות מורים סטודנטים טכנאים הנדסאים עובדי מדינה) יודע למה מר קליין כי אתה חלק משלטון מתנכר מתנשא וחסר רגישות חברתית.
מר קליין נגיד בנק ישראל אתה חסר נשמה חברתית כלכלית.
המונוטאריזם היא תפיסה שמקדשת את הערך הקלאסי של שמירה על היצע הכסף
אבל כמו שביטאת נכון, ברפורמות במס ההשקפה שלהם מתנגשת עם הכלכלנים הניאו-ליברלים שמבקשים
לקצץ במס כדי להציף את השוק בכספים שייגרמו לייצור מוגבר (מבלי להעלות אתה האינפלציה).
שני קטבים אלו מתעלמים ממצב העוני שלא סובל דיחוי.
מה גם שכבר נוסו השקפות אלו בעבר וראינו את תוצאתם בממשל רייגן.
אבל זה טיבו של העולם הנה ראה גם הקולוניאליזם חזר…
דבר נוסף שבלט בראיון היה האופן שבו התייחס קליין לסוגיית העוני, או העניים. כלפי הקהילה העסקית/בעלי ההון, מונח שכלל אינו קיים בלקסיקון של קליין, מתקבל הרושם של נתינת חופש מוחלט. ההמלצה החוזרת ונישנית מצידו היא לא להתערבות ממשלתית במשק, לא להתערב כלל בשיקוליהם של המעסיקים.
היכן ניתן למצוא את ההתערבות הממשלתית בשיח של קליין? בשכר שמקבלים עובדי המדינה, על-ידי הורדת שכרם לרמה שכנראה "תהלום" בעיניו את מיקומם המעמדי, וביחס לעניים. זה המקום היחיד שבו מטעים קליין ש"צריך לעזור להם". העזרה תינתן באמצעות הגדלת הפיקוח עליהם, רישומם והנצחת תלותם על-ידי תוספת בתשלומי העברה. למה הנצחה? מכיוון שקליין אינו מציע להם שום פתרון ריאלי. במקום הדאגה לזכותם לעבוד ולהרוויח שכר הוגן הוא טוען שהמובטלים ומרוויחי שכר המינימום צריכים למעשה להיות יותר משכילים או לחילופין להתאמץ יותר. אפשר לדמיין איך נראית התערבות כזאת בחייהם של העניים. שהרי צריך גם לבדוק אם וכמה הם מתאמצים: שגרה יומיומית של רישומים, בדיקות, צייתנות כלפי הפקידים, אישורים, תלות, פדיון תלוש הכסף בבנק ב-28 לחודש וחוזר חלילה. ממוסד למוסד. זה לא רק ניצול כלכלי, אלא גם פיקוח מדינתי. לתשומת ליבם של מי שחושבים ששירות המדינה (צבא) אמור לאפשר רווחה.
פיקוח מול חופש; איזורי מלחמה בעוני מול איזורי סחר חופשי; נוכחות מוסדות מדינה (לא הזנחה!) מול היעדרם . זה מה שעולה מדבריו של קליין. והכל בחיוך של סבא, בקול נעים, הכי רחוק מהאכזריות של הבילוש והפיקוח הממשלתי על העניים.
ראשית תשובה לג'קי אדרי: אתה צודק; מן הראוי היה לעשות למרואיין שלנו חיים יותר קשים בגלל האמירה הזאת. לא כיוון שאמר משהו שאינו נכון: אכן יש קשר ישיר ועז בין מצב כלכלי ובין השכלה.
היה צריך להקשות עליו כיוון ש:
1. לשלוח את העניים לרכוש השכלה כפתרון לעוניים זו הצעה חסרת שחר לאדם מבוגר המפרנס ילדים.
2. על רקע הקיצוצים בחינוך נראה שגם הממשלה אינה מתכננת עתיד השכלתי ורוד לענייה – מי שיש לו כסף יכול לדאוג לילדיו במסגרת החינוך האפור והשחור ההולך ומתרחב, ומי שאין לו עומד מול מערכת חינוך שוקעת.
3. למדינה יש אחריות גם כלפי אזרחיה הלא-משכילים. לא כך נוהגת ישראל. למשל: נהוג להתייחס לסגירה ההמונית של מפעלי טכסטיל לטובת מפעלי הדולאר ליום לעובד במזרח כאל גזירה משמיים. אבל אפילו בארה"ב הקפיטליסטית, מצאו לנכון לגונן בעוז על פרנסתם של תושבי צפון ודרום קרוליינה, שתי מדינות שחיות על טקסטיל, ועשו זאת באמצעות קביעת מכסות והטלת מכסים על יבוא טקסטיל זול מהמזרח. אצלנו- כל עני לנפשו. אין אחריות מדינתית.
בקיצור ג'קי – הערתך נכונה ונשתדל לתקן את דרכנו בפעם הבאה.
ובעניין ההסכמה הכמעט גורפת בצמרת הכלכלית שיש לקצץ בתקציב הבטחון.
רובנו (בוודאי מבקרי האתר הזה) מצדדים בעוז בקיצוץ. גם אני. אבל בכל זאת, הסתייגות:
צריך לזכור שצה"ל הוא מעסיק ענק המעניק תנאי עבודה סבירים למועסקיו.
בכל פעם שעניין התקציב עולה, מזכירים מייד את ה"פנסיות השמנות" של משרתי צה"ל ואת תנאיהם המפליגים. יש ירידה דרמאטית במעמדם של אנשי הקבע. איש קבע אחד, לא בכיר בכלל, סיפר לי שבתחנת הדלק צעקו לו "יא אוכל חינם". איכשהו קשה לי שלא לקשר בין ההתנפלות האופנתית על תנאיהם של אנשי הקבע ובין ההסתה הכללית כלפי עובדים מאוגדים, הסתה שמטרתה להפוך בסופו של דבר את כולנו לעובדי קבלן.
אני שואלת את עצמי, מה קרה לפרה הקדושה, ל"צה"ל שלנו" שכה קל פתאום לעשות דיסקרטיזציה לאנשיו?
התשובה היא לא שלי, אלא של ידידי דני גוטוויין הגורס בפשטות (אני מתמצתת כאן שיחה שהיתה בינינו מזמן בעניין זה): צה"ל הוא כבר לא אותו מנגנון קידום של האליתות שהכרנו פעם. כעת הוא מנגנון עצום של מוביליות חברתית ושל תעסוקה גם לעשירונים התחתונים. מרגע שהפסיק להיות מנגנון קטן ומתגמל ליפי הבלורית והתואר, אלא מנגנון מוביליות המוני לכלל הציבור על כל רבדיו – נמוג הצורך לשמר אותו כפרה קדושה.
ההצעה להלחם בעוני במסגרת התקציב, ללא הוספת כסף, ללא שינוי כלשהו בכל מרכיב אחר של המדיניות, אינה שונה מניהול מלחמה בידים ורגלים קשורות. התוצאה ידועה מראש, ואין כל סיכוי להשיג את המטרה המוצהרת.
כשבאמת אין ברירה, הגיע הזמן לשאול כמה שאלות:
1. מדוע אין נבחנות חלופות כלכליות אחרות, אף כי כלכלנים ידועי שם ונחשבים בעולם דוגלים בהן?
2. מדוע החלטות חברתיות-כלכליות מתקבלות ללא שיתוף אנשי מקצוע בתחומי החברה?
3. מדוע אין כל התיחסות של הכלכלנים למחיר הכלכלי של החלטותיהם החברתיות?
עד שלא יפתח הדיון הציבורי לרווחה, תשאלנה השאלות בקול צלול וברור ותתבענה תשובות רציניות ללא פיק ברכים אין קצה קצהו של סיכוי להתמודדות אמיתית עם בעיותינו החברתיות. המצב ילך ויחמיר, וההגמוניה הכלכלית השלטת תמשיך רק לספק תירוצים למחדל ולחידלון.
תודה לך על עבודתך העיתונאית האיכותית, המסורה וההומניסטית. הנסיון להסיר את מסכת הגולגולת החייכנית מפניו של קליין נכשל הפעם, אבל הכל יודעים כמה קשה לעשות זאת. מדובר בפקיד שתקן, המקפיד לא לחרוג מרפרטואר ביטויים צר (הרוב לינגו אוצָרי), ומסוגל לומר בחיוך רך "על השאלה הזאת לא אענה. נקודה".
לעניין הפרה הקדושה המכונה צה"ל, ומעמדם של אנשי הקבע, אינני מסכימה עם הערתך. לצבא צריך להתייחס באותו אופן בין אם הוא מנגנון לקידום אליטות, או מנגנון למוביליות חברתית. הדמגוגיה ה"ליברלית" חוגגת *בצדק* על היגוארים בנמל, השכר בענפי החשמל והמים, והפנסיות הצה"ליות של בני ה-40. אני אומרת *בצדק* כי אנחנו נכשלים כבר שנים רבות בהגנה על התקיפים בנמל, בחשמל ובחמ"ל. רק כאשר ארגון עובדים עוסק בשמירה על זכויות בסיסיות הוא זכאי לתמיכה של השמאל. ההגנה על התקיפים הללו היא מאבק שיקרי, נטול מימד סוציאליסטי, ומאפשר לליברלים החדשים להתפלש בצדקת דרכם.
הערה: לא להתבלבל עם המאבק נגד פיצול והפרטת רשות הנמלים, שאין צודק ממנו.
ובכל זאת טוב שהופעת והתייצבת נגדם
אסור להתאייד ולהעלם
יש לי בעיה קשה עם הצגה פשטנית של מצבים מסובכים. יש אנשי קבע רבים שמשתכרים שכר בינוני על עבודה קשה ושוחקת, והפנסיה שלהם שמגיעה בגיל ארבעים וחמש היא פיצוי עלוב לעומת העובדה שמעטים המעסיקים שיקחו אותם לעבודה בגיל כזה. רוב אנשי הקבע שמגיעים לגיל פנסיה הם נגדים ורבי-סרנים, רובם בדירוג מנהלי או בדירוגים נמוכים אחרים- לא בדיוק החומר ממנו קורץ החסילון העליון. הגנרלים הבכירים שנחטפים לעולם העסקים ולפוליטיקה הם מתי-מעט, והוצאות השכר (לא הפנסיה) של צה"ל מוטות על ידי אוכלוסיה גדולה למדי של מהנדסים ואנשי מחקר שהמערכת נלחמת בציפרוניים כדי להשאיר אותם בסביבה ושלא ילכו לפתוח איזה סטארט-אפ.
גם בחברת חשמל (ובבתי הזיקוק, ובמקורות, ובנמלים) רוב המשכורות ה"מוגזמות" מגיעות לאנשים שאין חולק על איכותם המקצועית ועל האחריות שמוטלת עליהם (אפילו "פועל" בנמל מטפל במכולות של עשרות טונות- לא כיף במיוחד לדעתי), ובשוק החופשי המשכורות שלהם היו יכולות להיות גבוהות עוד יותר.
בשני המקרים נכון לומר שיש שחיתות, ונכון להלחם בה. אלוף משנה שמקבל בגיל ארבעים פנסיה על משכורת של "לוחם" למרות שכבר חמש-עשרה שנה הוא יושב במשרד ממוזג, הוא מטרה ראויה. גם "מנהל מוזיאון" בנמל שנוסע ביגואר לעבודה הוא לא מישהו שאני רוצה להגן עליו. אבל בשני המקרים מדובר במיעוט קטן, שנמצא שם בגלל קשרים פוליטיים או משפחתיים, ולא בתופעה יום-יומית. אפילו שיטת "חבר מביא חבר" או העדפת בני משפחה היא לא משהו שזר לשוק הפרטי, וכל מי שניסה אי-פעם להתקבל למקום עבודה שהוא מכיר בו מישהו יודע במה מדובר.
אפשר להאשים את המושחתים בכך שהם מסתתרים מאחורי עובדים הגונים וחפים מפשע, אבל לא כדאי לאבד את המיקוד- המאבק הוא בשחיתות, לא בעובדים.
________________________
ליאור קרביץ
חברה צודקת http://www.hevra.org.il
העיסוק במשכורות אנשי הקבע בצבא משווה לצבא ממד "אזרחי" כלשהו, ומסתיר לטעמי את ההוצאה הגדולה מכולם – ההוצאה הכספית על מנגנון הכיבוש שהיא לא מוסרית, לא ראויה ולצורך העניין גם בזבזנית. לשר האוצר ודומיו נוח להיטפל לשכרם של אנשי הקבע, לדרוש קיצוץ ולעטוף את הדרישה ברטוריקה צדקנית של שומרי סף. בו בזמן הם יכולים, וגם ממשיכים, לטפח את מכונת הכיבוש – להזרים כספים, להקים מחסומים, להגן על מתנחלים ולהתעלל בפלסטינים.
זוהי סוגיה סבוכה . השורה התחתונה היא שברגע שתתחיל להתייחס לנושאים ערכית או מוסרית, שמטת את הטיעונים הראציונאליים המאפשרים לך לא לעסוק בדילמות ערכיות או מוסריות מפני שלדילמות מסוג זה יש יותר מתשובה אחת "ואני ככלכלן לא התאמנתי לתת יותר מתשובה אחת אפשרית לפתרון" . אותה בעייה ראה גם בכל הקשור לביהמ"ש והתייחסותו לפן החברתי (תשאלו את עו"ד יובל אלבשן יש לו הרבה מה לומר ) בניגוד לעיסוקו המאסיבי בזכויות הפרט. אחת הסיבות העיקריות לא לעסוק בכך היא כי זה יעלה הרבה כסף!! אין לכלכלת ישראל המונהגת על ידי קליין ונתניהו כל רצון לשלם על מדיניותם. אני אגב לא מאמין גדול במיתוס של ביבי עוזר לחבריו העשירים אני גורס שמדובר בתוצאה בלתי נמנעת מהמדיניות ולא כמטרה.
ואת זה כמו גם את זה צריך למנוע. עיסוק נרחב בדילמות הערכיות- מוסריות של המצב החברתי-כלכלי יאפשר פתרון בעיות משופר ומצד שני להיאבק על זכותו של הפרט לקיום מינימלי המוגדר בחוק אולי יחוקק חוק סעד/רווחה סוף סוף ונאמר אמן.