החירות לסרב

גד ברזילי

הערת פתיחה 

מסה זו נכתבה במקורה על פי בקשת המרכז לחקר ישראל על שם יצחק רבין. המאמר עבר את שלבי העריכה האקדמית והלשונית שם ואושר רשמית לפרסום. למרבה האכזבה והתדהמה המרכז הודיעני ממש זמן קצר לפני הפרסום כי הספר כולו בו עתידים היו להתפרסם מאמרים בעד ונגד סרבנות, לא יצא לאור וכי הכותבים רשאים לפרסם מאמריהם במסגרת אחרת. אני סבור כי אסור שקולות התומכים באקט דמוקרטי זה של סרבנות כמתואר במסה, יושתקו, ועל כן בחרתי לפרסם המאמר כלשונו מעל דפי האינטרנט. חשוב לציין כי כל האמור במסה אקדמאית זו הוא למטרות דיון אקדמי אוניברסיטאי בלבד, ואין במאמר משום כל קריאה אחרת. כל האמור במסה זו הוא על אחריותי המלאה בלבד .

בניגוד לדעה הרווחת בוויכוחים ציבוריים ואפילו באכסדרה האקדמית, הדין בישראל מכיר כי בהתקיים נסיבות מסוימות, מתקיימת חובת אי ציות לחוק בגין פקודה בלתי חוקית בעליל. יתר על כן, בתנאים מסוימים הדין בישראל גם מעניק פטור מלא, אישי או קבוצתי, משירות בצבא מנימוקי מצפון, למשל לבנות המנהלות אורח חיים דתי על פי הצהרתן. באופן אבסורדי, לעומת זאת, ובאופן תמוה ובלתי צודק, המשפט בישראל מסרב להכיר בסרבנות פוליטית לשרת בצבא, אפילו זו מנומקת בטעמי מצפון לעילא ולעילא. למעשה, בכך הדין מסרב להכיר בחירותו של חייל לבחור בנסיבות הראויות לסכן את חייו סכנה ממשית ואפילו להקריבם .

הבה נתבונן היטב בחוסר הגיונו המוחלט של המצב השורר בישראל, והשונה לא במעט מן המקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות, גם כשאלה היו נתונות בתקופות של מלחמה. שירות בצבא הוא עניין מסוכן, לכל הדעות, וחיילים בשירות קרבי אמורים לדעת כי חייהם בסכנה ממשית וקרובה. בעת השירות הצבאי מאיימת סכנה על ערך החיים כערך עליון, וההצדקה היחידה לפגיעה בערך זה היא הצלת חיים נוכח סכנה חמורה ובלתי נמנעת. אין חולקים על כך כי מידת הרלוונטיות של השטחים, שנכבשו במלחמת ,1967 לקיומה של מדינת ישראל שנויה במחלוקת של ממש הן בקרב הציבור הרחב, הן במפלגות, ואפילו בקרב מפלגת השלטון ובממשלה עצמה. שליטתה של ישראל באוכלוסייה אזרחית ,שרובה אינו חמוש, מוסיפה רבות לדילמות המוסריות הקשות, שרק עיוור נפשית לא יכירן. האם ניתן לשלול מחייל או מחיילת את הזכות לפקפק במידת החובה שלהם להקריב את חייהם שלהם למען מטרות פוליטיות, שספק אם הן קשורות לקיומו של הקולקטיב? שלילת הזכות מחייל או מחיילת לסרב לשרת שירות צבאי בשטחים אינה עומדת ולו בתנאי היסודי של אמנה חברתית הגונה בין המדינה לבין כל אזרח מאזרחיה. חשוב לציין כי תנועת הסרבנות שבה ומדגישה כי אנשיה מוכנים להילחם למען קיום המדינה ,כפי שרבים מהם כבר עשו בעבר. הסרבנים מוכנים להגן בגופם שלהם על קיום המדינה, בעוד האחרונה אינה מכבדת את זכותם שלהם שלא להקריב את חייהם בניגוד למצפונם .

אך גם אם נניח – לצורך התבוננות נוספת – כי יש ספק בטענה הראשונה בזכות החירות שלא לציית, קשה להתעלם מן המצב המיוחד השורר כיום בשטחים הכבושים. כפי שמתעדים סרבני השירות בזיכרונותיהם ובדיוניהם, הם נקלעים לדילמות מוסריות קשות, בין השאר בשל אירועים כגון סגר מוחלט בשטחים, הריסת בתים והפקעות קרקעות, או אי הענקת עזרה רפואית חיונית לתושבים המקומיים. קשה להבין איזה עיקרון מוסרי או משפטי דמוקרטי מאפשר למדינה לכפות על חייליה עיוורון מוסרי במקום שבו הם רואים לנגד עיניהם ממש – ואף מתבקשים לבצע בעצמם – פגיעות קשות בחייהם של בני ובנות האוכלוסייה המקומית החיה בתנאי כיבוש. יתרה מזו, מדהים ביותר להיווכח כי המשפט בישראל מכיר בטעמי מצפון של בנות דתיות או של בחורי ישיבות, שלא לשרת בצבא ולו גם יום אחד, אך מסרב להכיר במצפונם של מיטב לוחמי צה"ל – צנחנים, חיילי שריון, חיילי חי"ר, חיילי נח"ל, טייסים ועוד. המדינה בחרה לראות בהם את מיטב הנוער העברי, הפקידה בידיהם את גורלנו ואת גורל ילדינו, אך בה בעת היא מסרבת להכיר במצפונם. וכאילו אין די באלה כדי להצדיק את בקשת הלוחמים כי לא יכפו עליהם לפעול בניגוד למצפונם, הרי יש במצב המשפטי הקיים גם אפליה חמורה. זרוע אחת של שלטון החוק שולחת למאסר לוחמים שכבר שירתו שירות פעיל ארוך ומסוכן, ואף מוכנים ורוצים להמשיך ולשרת בצבא ,והזרוע האחרת מעניקה דחייה מלאה משירות צבאי, שסופה פטור, לבחורי ישיבות לכאורה, שלא מעטים מהם עובדים בסתר למחייתם. אגב, לדעתי, בהתבסס על תיאוריה דמוקרטית יש מקום לשקול ברצינות פטור מלא לבחורי ישיבות, אך איני מכיר נימוק טוב להפליה בינם לבין סרבני השירות הצבאי בשטחים .

משום כך, פסיקותיו של בית המשפט העליון שדחו עתירות של סרבני שירות צבאי היו מוטעות. קצרה היריעה לנתח במסה קצרה זו את הנימוקים המשפטיים השגויים לדעתי. אסתפק כאן בהערה כי נימוק מרכזי בפסקי הדין הוא, כי הצבא לא יוכל לתפקד אם חייל, מטעמיו הוא, לא יציית לפקודות הצבא ולצווי שר הביטחון. שיקול מדיניות כזה המופיע בפסיקה מוטעה על פי אמות המידה של משטר דמוקרטי. צבא טוב הוא צבא המגלה גמישות מרבית והמונע מחייליו קונפליקט חסר פתרון בין מצפונם לבין הפקודות שעליהם למלא. אדרבה , אם רבים מן החיילים מגיעים לידי כך שאין הם רוצים במדיניות מסוימת, סימן הוא כי המדיניות פגומה וכי ראוי לשנותה. אם מצד אחר מספרם של החיילים המסרבים מועט ודאי הוא כי אין בסיס לטענה כאילו הסרבנות מסכנת את תפקודו של הצבא .

ניתן לטעון כי בפני החיילים אפשרויות מחאה אחרות בעודם בבגדים אזרחיים, כגון – מחאה באמצעות הפגנות. אך סרבנות במדים היא מחאה לגיטימית לא פחות שכן היא מפגינה בעליל את העובדה כי האתוס הביטחוני והצבאי אינו אחיד וכי החיילים אינם אוטומטים המבצעים את תפקידם ללא שיקול דעת מוסרי. קל וחומר כאשר הממשלה, כל ממשלה, מצדיקה מדיניות בטענה כי היא הכרח בטחוני וצבאי חסר אלטרנטיבות. דווקא אז יש חשיבות דמוקרטית ליכולתם של חיילים המסכנים חייהם להשמיע את קולם ולמצות את חירותם. שלילת חירותו של החייל או פגיעה קשה בה, בשמו של חוק יבש, אינה מעידה על שלטון חוק כי אם על חוק השלטון. לכן, חייב לחול שינוי במדיניות המשפט הישראלי; יש להכיר ב " סרבנות " כחירות של שיקול הדעת. כבודו של החייל וחירותו הם הבסיס המשפטי הראוי לשינוי ההלכה הקיימת כיום בישראל.

קוראי מסה זו עדיין עשויים לתמוה אם יוכל הצבא לתפקד כאשר כל חייל מחייליו, על פי טענה היפותטית, יחליט על פי צו מצפונו כיצד ינהג. צבא מצפוני כזה אכן ייטיב לתפקד כאשר תרחף סכנה של ממש על קיום המדינה, והואֵ יאלץ להתמודד עם מצפונם של החיילים בכל מצב אחר. אין ספק אמנם שהצבא חייב להיות גוף המקצועיות והמשמעת הם נר לרגליו, אך אין הדבר סותר את החירות להימנע מפגיעות קשות במצפון חייליו. כבר למדנו ממלחמות ישראל כי תנאי לניצחון צבאי היא מוטיבציה גבוהה של החיילים והסכמתם ליעדי המלחמה. ואשר לשאלה האם לא יהפוך צבא מצפוני כזה לצבא פוליטי, התשובה הנחרצת לכך היא כי צבא המתחשב במצפון חייליו אינו פוליטי יותר מצבא הכובש מצפון זה .

*גד ברזילי הוא פרופסור חבר למדע המדינה ומשפטן בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל – אביב. לאחרונה התפרסם ספרו :

Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities, University of Michigan Press, 2003.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איציק

    גד, בוקר טוב.
    הנך פרופסור וכבודך במקןמך מונח.
    לכן אבקשך לא לראות מאמרי זאת קריאת תיגר עליך אישית אלא על דרך מחשבתך.

    גד, באם ירצה אדם להבין את דרכי מחשבותיהם המעוותות של האירופים המוטים לטובת העניין הפלשתיני, מוטב לו כי יקרא את מאמרך ודי לו בזה כאפילוג מורחב.

    זאת משבה מעוותת אגב אשר בעת פיגוע נגד אזרחים (!!) ישראלים מגנים שימוש באלימות בכלל וטרור בפרט (ולעיתים קרובות משאירים אותנו עם התחושה הברורה שבתוך כל ה"סימפטיה" לזוועות המתרחשות ברחובות עירנו, מסתתרת נזיפה קשה בחברה הישראלית ובהנהגתה) אך כאשר צה"ל מבצע פעולות מנע – ולעיתים קרובות, לצער כולנו, פרסונות פלשתיניות לא צבאיות/ מבצעיות נפגעות, ישראל זוכה לבוז כל העולם ומתייחסים ל"קורבנות" פלשתניים ללא כל התייחסות לנסיבות (נסיון למנוע הוצאת פיגועים נוספים ופגיעה בתשתיות הטרור).

    נדון שניה במשימות צה"ל בשטחים הכבושים.
    אני מודה, גם אני הייתי מאוד מעדיף שלא יהיו מתנחלים באיו"ש ואזח"ע ושנוכחות צה"ל תהיה מינימאלית ואך ורק לצרכים מבצעיים.
    משימותיו העיקריות של צה"ל כיום – פעיולת סיכול פיגועים ופגיעה בתשתית הטרור וביכולת הארגונים השונים להוציא לפועל פיגועים.

    החיים כערך עליון : חייל צה"ל באשר הוא ג'בניק בצריפין, תומך לחימה במפח"ט כזה או אחר או אף לוחם ב~יחידה~ מודע לכך שחייו בסכנה תמידית.
    מפקדי צה"ל כיום – חוזרים ומשננים את הסיכון החמור לכל לובש מדים באשר הוא. בין אם מדובר בפיגועי ירי, חדירה למחנות צה"ל, חטיפות וסיכונים בפעילויות כאלו או אחרות.
    אין אף חייל שלא מודע לסכנה הברורה לחייו. השאלה כמה ברצינות הוא מתייחס לזה.
    וגם לזה מתייחסים בצה"ל ותאמן לי – עד שלא ראית מערך שיעור על חטיפות חיילים וישראל בעיניי אוייבינו – אסור לך לומר לא דברי הלל ולא דברי ביקורת על המערך הצה"לי. תסתפק באמרתי אבל – שזהו גורם מרתיע. מאוד.

    זכות הבחירה.
    כאן התייחסת לשני מופעים.
    מופע ראשון – זכות הבחירה של האזרח מול של החייל.

    א. אזכירך דבר ראשון כי גם חייל משוחרר הוא עדיין חייל, בתוקף היותו חייל מילואים.
    ולמרות היותו אדם פרטי, בשעת פקודה עליו להתייצב ולמלא משימותיו.
    אמת, באם המשימה היא לירות באדם לא חמוש, שלא מהווה סכנה מיידית ולא הוגדר כמבוקש ע"י מערכת הבטחון (שלה, בואו נודה , קריטריונים לא רעים משלה להגדרות אלה) – אתה צודק מאה אחוז – לאל בר דעת מותר לסרב לפקודה זו. המפקד המורה יודח מתפקידו.
    באם זיהיתי אדם אשר מעורב בפעילות חבלניות עוינת ואני רוצה לפגוע בו, אני אעשה זאת רק כשאני מנסה לצמצם את הפגיעה בסביבת הגורם. אם הגורם משתמש באופן ציני בילדיו לצורך העניין ופועל בחסות תמימותם, גם עליהם צריך לחוס. במידת האפשר .

    ב. לחייל, הכי פשוט שיהיה יש חירות מחשבה,
    אך יש מצבים , לרוב בתחילת שירותו בו הוא לא מסוגל לראות את כל הצרכים – הן האנושיים והן הצבאיים כמכלול ולהפיק מהן החלטות. לכן משמעת זה דבר חשוב.
    כבר כולנו שמענו על החייל שבעת פעילות ברום לבנון פגש באישה עם תינוק מול גבעה באמצע הלילה.
    מה אתה היית עושה? הוא לא ירה, אלא הוריד את הנשק והתקרב ע"מ להציע לה ולתינוק לשתות מהמימיה שלו.
    היא זזה, וחשפה מחילה שהסתירה אשר בתוכה היה חמוש. אותו חייל נהרג וחבריו נפצעו עד שהצליחו להשתלט על המחבל.

    טעות/לא טעות, יש זכות בחירה בסיסית – והיא באה לידי ביטוי בשטח.והברבה מהעוולות שאנו שומעים ונוכחים אליהם באחרונה הם דברים שלא ניתנו מכובע פיקודי, אלא מראייה ערכית לקויה.
    אך זהו דיון אחר אשר בו אנו צריכים לדון באיזו מידה חיילינו נפגעים ערכית מהשירות הקרבי ואיך אנחנו כחברה/ צבא מטפלים בהם ומונעים הדרדרות תהומית זאת.

    ג. אזרח זכותו העילאית היא לבקר את מדיניות מדינתו.
    אך אל לו להשתמש במעמדו בכוחות הבטחון ע"מ להביע דעות אישיות המוטות ע"י חישובים בטחוניים.
    (ד"א בחרתי במינוח זה כי הוא יותר גרוע ממישהוא שמשתמש בחישובים בטחוניים אשר מוטים ע"י דעות אישיות.)
    וזה תקף בין אם אותו אדם הוא תא"ל או סמל.

    2. זכות החירה של מלש"ב חילוני לדתי (ע" מ להקל, מלש"ב דתי יקרא להלן 'חרדי').
    כל הצדק עמך כי קיימת סטייה משפטית בסדר הגודל של השבר הסורי-אפריקאי וכי באמת אין ניתן לשחרר באופן גורף את "תורתו אומנותו".
    אך אין זאת אומרת כי יש לתת את זכות הבחירה לכל אחד!
    אנחנו עדיין מדינה קטנה!! אני מציע להכשיר את החרדים לרמת רובאות 05, ולשלוח אותם למשימות אבט"שים לאורך הגבולות ובחטמ"רים השונים. ככה הם יישמרו 6/12 ויוכלו ללמוד תורה כמה שהם רוצים.
    דבר זה יקל באופן משמעותי על חיילי המילואים ויוודא את השימוש בהם אך ורק לאימונים/ משימות מבצעיות טהורות.

    לסיום, יש מקום לראות את ההשלכות של הפעילויות על תפקוד החיילים ולקיים מעקב על החיילים והמפקדים בשטח
    אך מפה ולקרוא לחופש בחירה כוללני של החיילים. אין צורך להגזים.

    בברכת יום נפלא
    איציק

  2. אודי

    כותב גד:
    "צבא טוב הוא צבא המגלה גמישות מרבית והמונע מחייליו קונפליקט חסר פתרון בין מצפונם לבין הפקודות שעליהם למלא. אדרבה , אם רבים מן החיילים מגיעים לידי כך שאין הם רוצים במדיניות מסוימת, סימן הוא כי המדיניות פגומה וכי ראוי לשנותה. אם מצד אחר מספרם של החיילים המסרבים מועט ודאי הוא כי אין בסיס לטענה כאילו הסרבנות מסכנת את תפקודו של הצבא ."
    או כמו שעונה יוסאריאן למיג'ור מיג'ור ששואל אותו "מה יהיה אם כולם יעשו כמותך"? ויוסאריאן עונה "או אז אחשב לאדיוט אם אחשוב אחרת……."

  3. פחזנית

    חבל שהטקסט התמציתי והצלול הזה נדון לטשטוש המסר ולהתבדרות הדיון עם קריאת התגובות. מה לעשות, ככה זה אצלנו בפרלמנט של "העוקץ". גם אני לא התאפקתי והנה תרומתי הצנועה לנזק:
    פרופ' גד ברזילי מדגיש בצדק את הזכות לסירוב *פוליטי*. בדיונים קודמים ב"העוקץ" ניכר היה שנקודה זו בעייתית, וגם אנשי מצפון נרתעים בטעות מסירוב "פוליטי". ראו כיצד מתעתע הצבא בכולנו בהתריסו כלפי סרבנים: "אתם מסרבים סירוב פוליטי ולא סירוב מצפוני". משפט קצר זה מכיל שני מסרים שיקריים: [1] סירוב פוליטי הוא מעשה פסול; [2] סירוב מצפוני אינו פסול. במציאות כידוע, משליך הצבא לכלא את הסרבנים הפוליטיים (מה, פוליטיקה בצבא?!), ומשסה בסרבני המצפון את "ועדת המצפון" אשר קובעת ש…הם פוליטיים.
    עלינו לחלץ את המדינה מתבונת הגנרלים, ולהשיב לה את המצפן המוסרי (שהוחלף בשבשבת בשנות הכיבוש). צריך להסביר גם למערכת המשפטית שלא ניתן להפריד בין המצפון לַעמדה הפוליטית, ולכן על החוק להכיר בזכות לסירוב פוליטי. ואחרון חביב, המדינה חייבת לאפשר שירות לאומי גם לחילוניים, ובמיוחד לגברים.

  4. משה עזר דה וליחר

    ניתוח של משפט המפתח במאמרך:

    ציטוט -"בישראל מכיר כי בהתקיים נסיבות מסוימות, מתקיימת חובת אי ציות לחוק בגין פקודה בלתי חוקית בעליל. יתר על כן, בתנאים מסוימים הדין בישראל גם מעניק פטור מלא, אישי או קבוצתי, משירות בצבא מנימוקי מצפון"

    מה הקשר בין הזכות לסרב פקודה – זכות אינדיוידואלית – בעת ביצוע משימה
    לפטור שמוענק , מסיבות היסטוריות, לקבוצת טפילים.

    אם אתה מתייחס לסרבנים כטפילים אז הקשר ברור

    ציטוט "חשוב לציין כי תנועת הסרבנות שבה ומדגישה כי אנשיה מוכנים להילחם למען קיום המדינה ,כפי שרבים מהם כבר עשו בעבר. הסרבנים מוכנים להגן בגופם שלהם על קיום המדינה"

    בו נצא לצורך הדיון מנקודת הנחה שקיבלנו את הזכות של חייל לסרב לשרת בשטחים וירדן תוקפת את מדינת ישראל , לפי דבריך, אנו צריכים להקים גדוד "סרבנים" שימתין להם ליד המחסום בקלקיליה על הקו הירוק. עד שהירדנים לא יעברו את הקו הירוק הם לא ילחמו, מי שיעז לחצות את הקו הירוק יחטוף מהם באבי אביו. כמובן שהם יצטרכו להצטייד במפה כל הזמן בכדי לדעת איפה להיחלם.

    המאמר דומה למאמר שנכתב ע"י חוצן שנפל לארץ אתמול , אז הנה כמה עובדות:

    א. החרדים קיבלו פטור בגלל סיבות היסטוריות וכוח פוליטי, מבחינתי הם יכולים לשרת בצבא.
    (הם בטוח יהיו חיילים טובים יותר מכמה חנונים שחושבים שבגלל שלהם יש "מצפון" אז כולנו צריכים להשתחוות)

    ב. אולי תמציא צבא חדש שבו כל חייל בוחר את משימותיו ותילחם איתו בטרור הפלסטיני

    ג. גם לי יש מצפוןן אבל מישהו צריך להגן על אזרחי ישראל – זה שסרבנים לא רוצים לעשות את העבודה השחורה זה עדיין לא אומר שהיא לא תתבצע.

    יום טוב,

    משה עזר דה וליחר.

  5. פחזנית

    דיווח מהדיון בוועדה לקיצור העונש של חמשת השמיניסטים:
    הוועדה לעיון בעונש תיתן את החלטתה בעניין קיצור העונש של סרבני המצפון תוך מספר ימים. חמשת סרבני המצפון נשפטו לשנת מאסר והועברו על-פי דרישת הצבא לכלא אזרחי (אולי בגלל שביקשו שירות אזרחי חלופי?), לאחר שכבר ריצו שנת מאסר/מעצר במהלך הדיונים. הפרקליטות הצבאית מתנגדת לקיצור שליש מעונשם.
    כה אמר בדיון ארז גוריון, נציג הפצ"ר:
    אנו מתנגדים שהוועדה תחליט כעת על קיצור עונשם של סרבני המצפון, בגלל סוגיית כוח האדם בצבא, המצב הבטחוני, המורל הצבאי, האינטרס הציבורי והעובדה שהם לא הביעו חרטה על מעשיהם. הוועדה, הביע גוריון משאלה, צריכה להתכנס שוב לאחר שירצו הסרבנים שני שליש מעונשם. אילו המועד היה חל היום, לא התאפק גוריון, היינו מבקשים לקצר את עונשם לתקופה שבין "אפס לשליש, אבל יותר קרוב לאפס".

    הדברים מדברים בעד עצמם. מדינת ישראל עומדת על הראש. כשם שאריאל וגלעד שרון, שנמצאו "נקיים" משפטית, הם טמאים מוסרית וציבורית — כך סרבני המצפון, שהורשעו ב"משפט" צבאי, הם זכים וטהורים מבחינה מוסרית וציבורית.

  6. אברהם מהשוק

    למדתי , גברת פחזנית, שלטענת תומכי הסרבנים חלק מההצדקה לסירוב הוא נכונות הסרבנים "לשלם" את המחיר.
    אז שישלמו. מה זה כבר שנה?
    הבן שלי משה שעשה צבא- ולא בכלא 6 או אצל ההורים ברחביה אלא בגבעתי בעזה- רק מהדפוק שקיבל יש לו כבר שלושה חודשים "ספר" אז מה?