המרכיב החסר בתכנון הכלכלי

יש משהו מוזר בסתירה הקיימת בין השכל הישר ובין ההחלטות המתקבלות בתחום הכלכלי. לטענתם,  "אנשי המשק והכלכלה" מחוברים למציאות ולאילוציה, בעוד "אנשי החברה" זועקים כשלנגד עיניהם עולם אידאלי, רצוי – אך לא ניתן להשגה כאן ועכשיו. אין איש כלכלה מבין מקבלי ההחלטות שיתנגד לכך שאי פעם, בטווח הארוך, כל מאווייהם של "אנשי החברה" יתגשמו. אך בינתיים אין זה אפשרי, וגם אם צריך ללכת בכוון ההפוך הרי זו "ירידה לצורך עליה".

בויכוח שכזה "אנשי החברה" מובסים מראש. כל עוד האפשרויות מוכתבות ע"י המציאות ואילוציה, וכל עוד נחשבים "אנשי הכלכלה" למביני המציאות ואילוציה, המרב שיכול "איש החברה" לצפות לו הוא ליטוף אבהי ומנוד ראש של השתתפות בצערו על כי אי אפשר, לפי שעה, לקדם את יעדיו הנשגבים.

הדרך היחידה להתמודד עם מצב זה הוא להיכנס למגרשם של "אנשי הכלכלה" ולהתמודד אתם לשיטתם.

לצורך זה אני מציע לחשוף את המרכיב הכלכלי החסר בתכנוניהם. מרכיב, שכל מנהל בכספים של חברה עסקית שהיה מתעלם ממנו היה "מיועל החוצה".

אני מדבר על נזקים וביטוח. בעולם הכלכלי האמיתי חשוף כל גורם במשק לסיכוני נזקים. לפי הפרקטיקה המקובלת נוהג כל גורם כזה להעריך את הסיכונים ולבטחם. אם יחליט לעשות זאת באמצעות חברת ביטוח – הוא ישלם פרמיות המורכבות ממרכיב תוחלת הנזק ומרכיב הרווח של חברת הביטוח. הוא עשוי להחליט לחסוך את מרכיב הרווח של חברת הביטוח ולבטח את עצמו. כלומר, הוא יפריש לכיסוי הנזקים סכומי כסף באופן שוטף. סכומים אלה יהיו המקור לכיסוי הנזקים כאשר הסיכונים להווצרותם אמנם  יתממשו.

ככל שהגורם שבו מדובר גדול יותר, כך עולה כדאיות הביטוח העצמי. חברות בעלות צי רכב גדול מאוד אינן מבטחות את כלי הרכב שלהם בביטוח מקיף (או לחלופין, משיגות פרמיות מוזלות מאוד על חשבון רווחי חברת הביטוח).

כעת, לצורך המשך הדיון, נניח שגורם כלכלי גדול במשק החליט לבטח את עצמו. הוא מקים, לצורך זה "חברת ביטוח עצמי" המשרתת אותו ללא רווח. ההסכם בין הגורם הכלכלי לבין "חברת הביטוח העצמי" הוא פשוט: "חברת הביטוח העצמי" מתחייבת לשפות את הגורם הכלכלי על כל נזק שיווצר. הגורם הכלכלי ישלם לחברה זו פרמיות (ללא מרכיב רווח) המיועדות לכסוי נזקים אלה. לכיסוי קטסטרופות גדולות במיוחד יערכו הסכמי ביטוח משנה עם חברות ביטוח גדולות, ממש כפי שעושות חברות הביטוח המסחריות.

כעת מתחיל המשחק. הגורם הכלכלי איננו מרוצה מגובה הפרמיות, המגדילות מאוד את סעיף ההוצאות ומקטינות בכך את רווחיו. הוא מנהל משא ומתן עם "חברת הביטוח העצמי". זו מוכיחה לו לפי מיטב הסטטיסטיקה האקטוארית שתחשיביה נכונים. אבל, מציעה היא, ניתן יהיה להקטין את הפרמיות ע"י ביצוע פעולות להקטנת הסיכונים. למניעת גנבות יש לשפר את האבטחה. למניעת תאונות עבודה יש להתקין מערכות מיגון מתאימות ולשלוח את העובדים להכשרה. למניעת הרס המכונות יש להטמיע תהליך תחזוקה נכון וכך הלאה.

"חברת הביטוח העצמי" מציגה לגורס הכלכלי טבלת פעולות שהיא ממליצה לבצע. לכל פעולה בטבלה עלות ותועלת (הקטנת הפרמיה בגין ביצועה). מנהל הכספים של הגורם הכלכלי בוחן את הטבלה, ובוחר לבצע את כל הפעולות שתוצאתן הגדלת הרווח. בסוף השנה (והשנה הבאה, וזו שאחריה) הרווחים גדלים, ואיתם הדיווידנדים לבעלי המניות והבונוסים למנהלים.

כל זה בנאלי וטריוויאלי. קל לדמיין אנשי כלכלה רבים מעקמים את האף ומפטירים: עוד מאמר שמציג ידע של גן ילדים כתגלית המאה! עוד משהו שאנחנו יודעים כבר יותר ממאה שנה! והם, אכן, צודקים. עד כאן לא הוצג שום חידוש. אלא שמקבלי ההחלטות, היודעים מה זה ביטוח, אלה העוברים ממשרד האוצר לדרגי הניהול הבכירים במגזר הפרטי, נמנעים מיישום ידע זה כאשר הם עוסקים בתקציב המדינה וניהול ענייניה הכספיים. הם נזכרים ליישם ידע זה רק בתפקידיהם הבכירים במגזר הפרטי.

האם ניהול אוצר מדינה וניהול עסק כל כך שונים עד כי טיפול בנזקים ומושג הביטוח אינם רלוונטיים לאוצר? ודאי שהאוצר איננו עסק, אבל מהיבט החשיפה לנזקים והצורך למנעם אין האוצר שונה מעסק: לממשלה הכנסות (ממסים) והוצאות (התקציב). הנזקים שנגרמים לה – מיעוטם באים לידי ביטוי בהגדלת ההוצאות (למשל – הוצאות הטיפול בנפגעי תאונות דרכים וקצבאות הנכות המשולמות להם) ורובם מתבטאים בהקטנת ההכנסות (למשל – הירידה בתקבולי המסים המגיעים מנפגעי תאונות הדרכים, בני משפחותיהם וכן המעבידים וספקי הסחורות והשירותים שהיו אמורים להרוויח מפעילותם הכלכלית).

בחזרה למודל הביטוח:

–         תאונות דרכים. "חברת הביטוח העצמי" של הממשלה חייבת לממן את כל נזקי התאונות ע"י פרמיות שתעביר הממשלה לקרנותיה. חישוב נזקי התאונות ייקח בחשבון את מלוא היקפם, כולל הירידה בגביית המסים כתוצאה מפציעתם ומותם של הנפגעים.

–         סמים ואלכוהול. "חברת הביטוח העצמי" תדרוש ממשרד האוצר מימון של כל הנזקים בתחום זה: מעונות לנשים מוכות, ירידה ברמת ההשכלה של תלמידים היושבים בכתה עם תלמידים בעלי בעיות התנהגות, וכו`.

–         העדר משרות למרצים באוניברסיטה. "חברת הביטוח העצמי" תממן את נזקי הממשלה מעזיבת המרצים לחו"ל ומהתנוונות האוניברסיטאות.

וכך הלאה.

כמובן, "מימון הנזקים" ו-"תשלום הפרמיות" הן עיסקאות סיבוביות שסכומן אפס, ןלכן אין איש טורח לרושמן. אלא שכאן נכנס מרכיב הפעולות המוזילות את הפרמיות. במסגרת המו"מ בין הממשלה לבין "חברת הביטוח העצמי" מועלים רעיונות המאפשרים את הוזלת הפרמיות. למשל – אם נמצא שסל פעולות בתחום המאבק בתאונות הדרכים, בהשקעה של מיליארד ₪, יביא לחיסכון בפרמיות בסך 5 מיליארד ₪ – מה נוכל להגיד על מנהל כספים שיימנע מלהשקיע בו? בפועל, במקרה הספציפי של המאבק בתאונות הדרכים, מעריך דו"ח ניתוח עלות-תועלת שהוגש לממשלת אירלנד, כי השקעה בתחום המאבק בתאונות הדרכים תניב לממשלה רווח גדול פי חמישה מסכום ההשקעה.

דו"ח שהוגש ביולי 93 לאיחוד האירופי: מעריך את הנזק הכלכלי לאוצר המדינה באירופה ב- 1-2 מיליון דולר להרוג יחיד בתאונת דרכים. כדאיות ההשקעה בבטיחות בדרכים מגיעה במקרים רבים לערכים עצומים (החזר של פי 5 הוא מספר אופייני, אך קיימים גם פרוייקטים שכל אירו המושקע בהם מחזיר 1000 אירו ויותר). ואומנם, הדו"ח הוגש בכנס כלל אירופי שכותרתו היתה "הורדת מספר ההרוגים ב-50% עד שנת 2010". במונחי מדינת ישראל, 500 הרוגים בתאונות דרכים עולים לאוצר יותר מ- 2 מיליארד ₪. פצועים קשה עולים אף יותר (הם במקרים רבים מחייבים בן משפחה להפסיק לעבוד כדי לטפל בהם – ומכאן גם להפסיק לשלם מסים). תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוא כ-160 מיליון ₪ – פחות מעלותם של 40 הרוגים! שום יעד מחייב כדוגמת הורדת מספר ההרוגים מתאונות ב-50% מעולם לא נקבע בארץ.

מחקרים (ופרוייקטים אמיתיים שבוצעו) מצביעים על כדאיות רבה בהשקעה בתחומים רבים אחרים. כמלחמה בפשע, חינוך, רפואה מונעת, הפחתת זיהום אויר ומים ועוד.

הויכוח עם "אנשי הכלכלה" באוצר ובמשק איננו אבוד. "אנשי החברה" צריכים להתיצב במגרש הכלכלי, לחשוף את הליקויים בתהליך הניתוח הכלכלי של מקבלי ההחלטות,  ולתבוע במפגיע דבר אחד: כלכלה נכונה.