הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
מה נשתנה?
אתמול רואיינתי לצורך מחקר על חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אני משתפת פעולה ברצון עם מחקרים מעין אלה שכן אני מוצאת בהם עניין רב. נשאלתי המון שאלות והוצבתי בפני דילמות קשות. כגון, האם להשקיע 750 אלף שקל בניתוח השתלת כבד לאדם אחד לעומת
כשחיים זמן ארוך מספיק מכירים את הדילמות הללו באופן אישי. אני יודעת את האושר שבטיפול מוצלח בהפרייה חוץ גופנית, מודעת לסבל האנושי ולחשיבות התקווה אצל חולים סופניים, מכירה את הנזקים הכלכליים הנגרמים ממיגרנות בשל הפסדי ימי עבודה ומכירה בחיוניות של מתן טיפול
אחרי שעניתי בצייתנות רבה, לאחר שקלא וטרייא, של מתן הניקוד לפי סדר העדיפות העולה והיורד לכל נושא, נזכרתי שבעצם מאחר ואני חייה כאן כבר מספיק שנים חלק מהדילמות שהוצבו בפני כלל לא היו דילמות בעבר.
אנחנו קיבלנו בבית הספר טיפול שיניים חינם, ואף נשלחנו לחוות השמנה על חשבון העירייה. בכל בית ספר הייתה אחות צמודה וטיפולים פזיותראפיים היו מובנים מעליהם.
אני גם זוכרת שעד לא מזמן שילמתי לביטוח רפואי בקופת חולים 70 שקלים לחודש וקיבלתי בקופת חולים "מכבי" טיפול מעולה. כיום מאז החלת החוק (ביטוח בריאות ממלכתי) אני משלמת פי עשר וצריכה להיאבק על כל בדיקה. מה התקלקל בשנים האחרונות?
בין השאלות שנשאלתי בדבר הרחבת השירותים הייתי צריכה לענות גם על השאלה אם אני מוכנה לייקר את הביטוח. לא הציבו בפני את האפשרות להציע על מקורות מימון יותר יצירתיים. כמו למשל משכורות של מנכ"לים בגופי הבריאות. מנכ"לי קופות החולים מושכים משכורות של 100 אלף שקלים לחודש (מבלי להביא בחשבון את העלות של שכרם). ובמחילה נדמה לי שגם ממחצית הסכום הזה אפשר לשרוד. יישבו נא החוקרים ויישאלו את עצמם מה אפשר לממן מסכום של שש מאות אלף שקלים שיתפנו ממשכורת מנכ"ל אחד. מן הסתם במערכת הבריאות אפשר למצוא עשרות או מאות מקבלי שכר בשיעורים הללו
עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו+"
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
דילמות נוצרות כשיוצרים אותם, דילמות נוצרות כשמעלים ספקות לגבי דברים קרדינליים, דילמות ציבוריות נוצרות בשאלה כגון: "מקבלי שכר המינימום הם חסרי השכלה" אז להשקיע בחינוך או להשקיע ביצירת מקומות עבודה?. או בשאלה לסלול כביש עוקף טרור או לקנות אפודים קרמיים לנוסעי האוטובוסים? והדילמה הקשה בתור לבית המרקחת להשתתף עם הזקן בקניית התרופות או להתעלם וללכת כי גם לך אין מספיק? וכל זה נועד להעביר מסר קטן כשרוצים להכניס למערכת (דילמות אזרחיים) לעם שלם שאמורים לקמט לגרפים וסטטיסטיקות לספין תקשורתי ,אין קל מזה .המערכת הכלכלית במדינת ישראל אמונה יצירתית ומקצועית ביצירת הר דילמות קשות שגורמות לכל אדם בבעיתו להרגיש קטן מול הבעיות העצומות שיש לממשלה, ולדילמה הקשה ביותר במדינת ישראל מה חשוב יותר המדינה או בעיתך האישית.
אני החלטתי שאין לי יותר דילמות מובנות ע"י השלטון כי הם מלאכותיות שקריות המסמלות שילטון מושחת, אני את כאבי מעצים ונאבק מתוך הבנה שאני זה המדינה והמדינה זה אני ואני חייב להלחם את המאבק החברתי שלי כי הוא בנפשה של המדינה.
אדרי יצחק (ג'קי) דימונה השתתפתי בסרט "זהב לבן עבודה שחורה" ופוטרתי ע"י כימיקלים לישראל תוך פגיעה קשה בזכויות האדם וחופש הבעת הדיעה
אבל מאיפה הגיע הכסף באותם ימים רחוקים? אני זוכר שבקופ"ח של ההסתדרות הכללית היו נותנים פעם תרופות-מרשם חינם או בתשלום סימלי מאוד. היום תרופות עולות לפעמים מאות שקלים אחרי הנחה, ולא תמיד ניתנת בכלל הנחה. מאיפה ההסתדרות לקחה את הכסף בימים ההם? אמנם היו לה אז יותר חברים, ופירושו של דבר יותר מסי-חבר, אבל היום הרי משלמים למדינה, ובמדינה כולנו חברים משלמי מס, בין אם נרצה ובין אם לאו.
פעם, בימים הרחוקים עליהם אתה מדבר, הפרט היה חשוב ועיקרי, והמדינה חשבה מחשבה מטופשת: שהיא חייבת לדאוג לאזרחיה בכל התחומים. היום המדינה התפתחה והמחשבה היא שכל אחד ידאג לכיסו (מנכ"לים של קופ"ח למשל) או לחברים שלו (מליונים להתנחלויות ע"ח השכבות החלשות) והאזרח הקטן, זה שעם חבריו הקטנים יוצרים את המרקם החברתי שעליו מושתת מדינה – הוא באמת מטריד, שואל שאלות טורדות ומציף בעיות מעצבנות.
אכן באותם הימים הפרט היה העיקר ואין הדבר קשור למיסי חבר. תצורת החשיבה הייתה שונה. בבתי חולים למשל, המשפחות יכלו לבקר רק בשעות ביקור (היה משטר קשוח מאד) והקרובים לא היו חלק ממערך הטיפולים. בית הספר הייתה מערכת כוללנית שדאגה הפלא ופלא גם לתזונה, אולם כמה מוזר, גם לספרי לימוד שמוחזרו ואפילו למחברות ולציוד כתיבה. המימון לא בא מההסתדרות וממיסי חבר, כי אם מצורת חשיבה שאפשר לחסוך ולמחזר. היום ספרי הלימוד הם הבעייה של ההורים וההכנסה הגבוהה מאד של המורים הכותבים. לחבריהם יש אינטרס ברור לשנות את מערך ספרי בלימוד לעיתים קרובות כדי לדאוג להכנסות העמיתים, לפי העקרון של יד רוחצת יד.
ג'קי אדרי פוטר כי אמר את האמת. כולנו צריכים להלחם את מלחמתו מעל לכל גבעה רמה (קשרים אישיים עם הכנסת, האקדמיה, העיתונות, האמנות) ובכל יום שישי בסלון ואולי אפילו כל יום במטבח, כי רק חשיבה ופעילות יומיומית כנגד העוולות, יכולים אולי להזיז משהו במדינה האטומה שלנו.