עוד הצלחה כזאת

צר לי על שאני לא מתייחסת בתגובתי זו לדבריך, איציק, אבל נתקלתי הבוקר במשהו שפשוט הוציא אותי מהכלים והייתי חייבת לשתף אתכם בו. המדובר בתגובתו של שופט ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, צבי גורפינקל, לעירעור של האגודה לזכויות אדם על החלטת המדינה שלא לאפשר לשתי אסירות פלסטיניות בנווה-תרצה לגשת לבחינות התאוג'יה, המקבילה לבחינות הבגרות שלנו. וכך אומר השופט המכובד: "הזכות לחינוך היא בגדר פריבילגיה הניתנת לשלילה, כמו כל טובת הנאה אחרת. זאת, כצעד של ענישה בגין התנהגות שלילית".
זאת, אם כן, התורה כולה על רגל אחת- מדינת ישראל לא רואה בחינוך ערך יסוד, אלא פריבילגיה שניתן גם להשתמש בה כשוט, ולמנוע אותה כאקט ענישתי. ואמנם, המדינה משתמשת בשוט זה יפה מאד לא רק נגד הפלסטינים, אלא גם נגד סקטורים רבים מקרב אזרחיה היא. השאלה הנשאלת היא בגין איזו "התנהגות שלילית" נענשים תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה על-ידי מניעת החינוך מהם. התשובה היא, כנראה, פשע העוני…

ההתבטאות של השופט היא אומללה. הזכות לחינוך אינה פריווילגיה, אלא זכות בסיסית, שאם לא כן לא ברור מדוע מחייבים את ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר.
עם זאת, מקובל לשלול מאסירים (להבדיל מאנשים חפים-מפשע, או עבריינים שריצו את עונשם) גם זכויות בסיסיות – למשל חופש התנועה והזכות לבחירת אורח החיים. יש לזה גבול, אמנם, אבל השופט צודק בכך שהזכות להשלים תעודת בגרות אינה מובנת מאליה לגבי אסיר. המבחן צריך להיות מה מקובל לגבי אסירים בכלל (כולל יהודים אזרחי ישראל) ומה הנזק שעלול להיגרם לאסירות (למשל, האם יוכלו לממש את זכותן אחרי שחרורן).