תמיד כאשר יש ראיון עיתונאי עם מנהל או מנהלת בכירה מתחום שנחשב להיי-טק, אני מופתע מהפרימיטיביות האינטלקטואלית של המתראיינים, בעיקר בנוגע ליחסי עבודה ולמדיניות רווחה. בשבוע האחרון נחשפתי לשני ראיונות כאלה האחד עם נשיאת אורקל הגברת כץ, והשני עם מנכ"ל מיקרוסופט ישראל מר סקופ.
הגברת כץ מציגה תפיסת עולם, של ראשית המאה העשרים, ביחס ליכולתם של עובדים לבצע דברים כראוי: "בשלב מסוים הפסקנו לשאול את העובדים למה הם עושים דברים בצורה מסוימת – הם בדרך כלל עושים זאת כך כי זהו כוחו של הרגל. התחלנו פשוט לומר להם כיצד לעשות דברים. הקטנו את חופש הבחירה, וזה עובד". על שולחני עומד ספר שנקרא The principals of Scientific Management שפורסם ב-1911 על ידי F. W. Taylor ממייסדי הניהול המדעי, ומציג בדיוק את אותה תפיסה. כך שבהיסטוריה המעגלית של יחסי עבודה ההיי-טק חוזר לשיטת ניהול שבו המנהלים והמומחים יודעים הכל והעובדים צריכים לבצע. שיטה שננטשה במהלך המאה העשרים וחוזרת אילנו מהדלת הראשית באמצעות נושאי דגל הקידמה הטכנולוגית.
מגדיל לעשות המנכ"ל של מיקרוסופט ישראל אשר מפטר 5% מן העובדים כל שנה בלי קשר למצבה של החברה. הוא העתיק זאת מג`נרל אלקטריק. אין קריטריונים ברורים את מי מפטרים אבל מפטרים (לדבריו: "יש תצפיות, בחינות, ובאופן מסודר מתכנסים המנהלים ומחליטים מי יהיה בחמשת האחוזים האלה אין נוסחה אנליטית שמסבירה אילו עובדים ייפלטו, אבל בגדול הם הפחות טובים בחברה"). כל זה נעשה "כי זה גורם לו להיות תחרותי, וזה הכלל הראשון של הצלחה בעיני. הוא מראש יודע שהוא חייב להיות יותר טוב מאחרים כדי לשרוד".
כנביא קפיטליזם מקומי הוא גם מתייחס לפער החברתי: "הפער החברתי הקיים תמיד יישאר, כי השיטה הקפיטליסטית לא עוזרת לאנשים הפשוטים. מדינת סעד זה טוב בהגדרה, אבל זה לא מתאים לאופי הישראלי. אף אחד פה לא מוכן להיות פראייר ולשלם 80 אחוז מס הכנסה. הפתרון של רובין הוד, לקחת מעשירים ולתת לעניים, הוא טוב לסיפורים פופוליסטיים, אבל לא למדינה מתפתחת. צריך להבין שאם יהיה פה ממש קשה, המשכילים יברחו מפה, ואז יהיה קשה עוד יותר. אני בהחלט חושב שזה הזמן להשקיע מחדש בחינוך. לא סתם לקחו את שלמה דברת, איש היי-טק, כדי שיעמוד בראש הוועדה לשיפור מערכת החינוך בישראל". כרגיל כדי לצאת טוב המנהל הזה מדבר על חינוך כפיתרון קסם לכל, הוא שוכח שילד או ילדה שגדלים בעוני הסיכוי שלהם להשכיל קטן משמעותית מסיכויי המקבילים להם ביכולת וכישרון שלהוריהם יש כסף. זה לא מקהה את האטימות הדטרמיניסטית שלו בקשר לעוני ופער חברתי.
שימו לב שהוא שאפילו אינו מכיר את המונחים בוויכוח הציבורי, עוד לא הגיע אליו השמועה שהמונח "מדינת סעד" הוא ארכאי כמו תפיסותיו, כעת מדברים, אם בכלל, על "מדינת רווחה". שמרנות, דטרמינזם, טיילוריזם, דרוויניזם חברתי ובקיצור פרימיטיביות אינטלקטואלית הם כנראה הקישורים הדרושים למנהלים בכירים, בעיקר ישראלים, כדי להצליח בעולם העסקים. כל זה כמובן אינו נחלתם הבלעדית של מנהלים ובעלי הון אינטרסנטים אלא גם של קובעי מדיניות אחרים ומכאן הדרך קצרה לחברה שבה כל דאלים גבר והחזקים שורדים, והיתר למי בדיוק אכפת מהם?
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אני חושב שהשאלה המסקרנת כאן, היא מדוע מנהלים בכירים כאלה מחזיקים בהשקפות מתחילת המאה. אחרי הכל, מנהלים בכירים במגזר הפרטי נמדדים באמצעות ביצועי-החברה. אם דרכי-הניהול האלה הן אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות (ואני מקבל שהן אכן כאלה), כיצד זה קורה שמנהלים בימינו מחזיקים בהן? וכיצד המנהלים נשארים בקצה הפירמידה, אם תפיסות-הניהול האלה פחות טובות לחברה שהם מנהלים?
לפטר 5% מהעובדים כל שנה רנדומלית זה דבר שמערער לחלוטין את מערך יחסי העבודה המושתת על חובת נאמנות הדדית ועל הסתמכות העובד על כך שאם הוא בסדר הוא לא יפוטר שרירותית. הסתמכות זו של העובד על מקום עבודתו נקראת זכות מעין קנינית שכבר הוכרה במערכת המשפט לפחות לגבי גופים ציבוריים. מאחר והדברים מחלחלחלים גם למערך יחסי העבודה הפרטיים, ייתכן ואפשר לנסות תביעה לבית הדין לעבודה נגד האדון סקופ על פיטורים שלא כדין. זה חומר למחשבה.
שיטה זט של פיטורי עובדים כדי להגביר את התחרותיות מזכירה לי את השיטה שבה נתנו לילדים סטירות ו"הם כבר יידעו למה" – שיהיה. לפרות למשל, מתנהגים יותר בחסד כי להם משמעים מוזיקה קלאסית להגברת התפוקה.
הפיטורין אינם רנדומליים אבל אין נוסחה אנליטית ברורה. הציטוט המדוייק הוא: "יש תצפיות, בחינות, ובאופן מסודר מתכנסים המנהלים ומחליטים מי יהיה בחמשת האחוזים האלה. אין נוסחה אנליטית שמסבירה אילו עובדים ייפלטו, אבל בגדול הם הפחות טובים בחברה. המוטו של ניהול היי-טק מוצלח הוא ניהול משאבי אנוש נכון, והפילוסופיה הזאת עומדת בבסיס התרבות הארגונית שלנו".
בהעדר קריטריונים ברורים לפיטורין ,אני מציע להנהיג נוהל של הגרלה שהיא ההוגנת ביותר בנסיבות הקיימותבין משתתפי ההגרלה יכללו כל העובדים כולל המנכ"ל ושאר המנהלים.
אולי בצורה רנדומלית-נפטר כל שנה 10 אחוזים מכל מכובדי התאגידים, יושבי הדירקטריונים ושרים ופוליטיקאים
יקרים-מושחתים משלנו, או שפשוט נפריט אותם לעם הפשוט-יקר שלנו, או אפילו נייבא מהגרי-מנהלים זולים יותר
במקומם.
להשלים את התמונה חשוב להזכיר שבתו של מר סקופ לא פוטרה ממיקרוסופט ישראל מעולם, באופן אקראי כמובן, ולגמרי בלי לחץ חזרה זמן קצר אחרי הלידה לעבודה כשהיא מסבירה במשפט המחץ שלא ייכנס לשום ספר (כי לא קוראים לה אלון מזרחי) שהיא רואה את התינוק שלה עם הפאלם (או גאדג'ט בסגנון) וילדים היום לא חייבים היום הרבה זמן עם אמא יש היום מעונות עם סדנאות מצוינות! (התינוק שלה כנראה עובר סדנה לדמיון מודרך או נחל זורם).
עדיף להיות סוציאליסט עני מבן לאמא או סבא כאלו.
(עם כי אין ספק שמר סקופ גאה בבתו החרוצה!)
זה יהיה ממש אכזרי לומר זאת!
למרות הביקורת שיש לכולנו על התנהלותה של מיקרוסופט בהקשר לפיטורי עובדיה שימו לב היכן היא נמצאת בהיררכיה הכלכלית העולמית? למרות הטענות על מונופול, תבוסותיה המשפטיות לחברות אחיות וכיו"ב בעיות, החברה הזו מצליחה בזכות הניהול , העובדים ויכולותיה הגמישות. אני מקנא בהם!
אתם לא??
שקרנים!!
אני לא חושב ש"מבחן התוצאה" הוא חזות הכל.
יש להניח שגם הסדר הציבורי והתפוקה התעשייתית ישתפרו במשטר טוטליטרי. אז מה?
ערכים הומניים שאדם מאמין בהם אינם תלויי הקשר תוצאתי (למעט אם התוצאה ממש קיצונית לרעה), מה עוד שלהסתכל על "תוצאות" מיקרוסופט רק ממההיבט הצר של צבירת רווחים ולא של אופן חלוקתם זו דרך בעייתית מאד, בעיני, להגדיר "הצלחה".
וכן, אני ממש ממש לא מקנא בהם לא רוצה להיות מיקרוסופט ומאחל לילדיי, חבריי ומשפחתי שלעולם לא יהיו נתונים לצורך להיות מועסקים אצל חבורה אטומה יהירה צבועה ומרושעת שמחזיקה בתפיסות הערכיות והניהוליות של מר סקופ.
את הרעיון של להפריט את הפוליטיקה ולייבא פקידי אוצר פיליפינים כבר הצעתי כאן בעוקץ. עתה קורא לזה הלצה, אני חושבת שאם נחזור על זה הרבה פעמים אולי גם האטומים שלמעלה יבינו, שכאשר יש שינויים חברתיים קיצוניים למטה סופו של דבר הזעזועים מגיעים גם למעלה. במהפכה הצרפתית הם הגיעו עד לראש, אבל די גם אם הם יגיעו עד לכסא.
מסכים איתך בפה מלא!
אני לא מופתע כלל. למה שהם לא יפגינו רדידות אינטלקטואלית? איפה בדיוק ציפית שהם ילמדו על מדינת רווחה – במרכז הבין תחומי?
ישנה נקודה חשובה נוספת. אני בא מתחום מדעי הטבע ויוצא לי להתפלמס לא פעם עם אנשים בעלי השכלה אקדמית מתחום לימודי החברה והרוח, רבים מהם בעלי דעות שמאליות (או שמאליות לכאורה) משלי . מה אני אגיד לך, הם לא מהווים שום אתגר אינטלקטואלי לאנשי ההיי-טק שציטטת ולכן אין פלא שהאחרונים יכולים לבטא את הגיגיהם המפוקפקים ללא ביקורת ראויה לשמה. הבעיה נעוצה ברלטיביזם ששולט היום באקדמיה הלא מדעית. היום אין עובדות, יש רק "נראטיבים" . כשאין עובדות מפנה הדיון העובדתי את מקומו להפגנת יכולת רטורית. היות וזוהי האוירה שבה מתחנכים היום "פעילים חברתיים" רבים, לא ייפלא שכל מה שדרוש כדי לעמוד בפני הביקורת שלהם הוא אנשי ההיי-טק שציטטת במאמרך.
זוהי דוגמה מצויינת איך הרלטיביזם משרת את הקפיטליזם השמרני.
מצער אמנם, מצער מאד, אך בהחלט לא מפליא.
יובל
לא מפליא שאתה מביא דוגמאות מהתחום שאתה אמון עליו. לצערך ולצערי (אולי לשמחתי, כמטפל) רוב חיינו מבוססים על פרשנות דהיינו יחסיות ולא על עובדות. מה שבעיני אחד עובדה אינו כך בעיני האחר – אני מפנה אותך לשירם של אהוד בנאי ודקלון "ניצוץ האהבה" האומר באופן כללי : כשאני חושב לבן אתה חושב שחור, כשאני חושב שטוח אתה חושב עמוק …וכו '.
אם לומר את האמת המסקנה בשיר היא החשובה – בסופו של דבר כולנו, הרלטיביסטים והעובדתיים, נגיע למעלות רקיע שם אנחנו שווים לכן רק ניצוץ האהבה ינצח – אז מה חשוב עובדה או פרשנות? יש מקום לשני הדברים גם יחד בעולמנו.
ובכל זאת אני מעדיף את הפרשנות . זה מה שהופך את בן האנוש למערכת מסובכת ולא רק מורכבת ובוודאי לא פשוטה.
כה לחי!