אתמול קיים דב אלבוים בתכניתו "חוצה ישראל" ראיון מעניין עם ד"ר גור אלרואי, היסטוריון מן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה. אלרואי מוציא בימים אלו ספר חדש בשם "אימיגרנטים", ספר שמתאר קבוצה די גדולה מאנשי העלייה השניה ש"נשכחה" לטענתו. מדובר ב-כשלושים וחמישה אלף איש מתוך 36-37 אלף איש שהגיעו בסך הכל לארץ במהלך העלייה השניה. קבוצה זו, לטענתו של אלרואי, הגיעה ממזרח אירופה בעיקר בשל מניעים כלכליים ולא אידיאולוגים, בניגוד לשאר 1500 ה"חלוצים" הנותרים. קבוצה זו שהתאפיינה במאפייני תעסוקה והשכלה דלים, הצמיחה גם תופעות כגון סחר בנשים – העברתן של נשים ממזרח אירופה לבתי זונות ביפו, בבואינוס איירס, ליברפול ומקומות נוספים.
בשל הפער בין התפיסה האוטופית לבין המציאות הארץ ישראלית פלסטינית, עזב חלקו הגדול של הקבוצה החלוצית הקטנה את הארץ, בעוד האימיגרנטים הפכו למעשה להיות בסיס הישוב היהודי. אלרואי טוען שאימוץ הסיפור הציוני על ידי הזעיר בורגנים של העלייה השנייה, לאחר שהתבססו והעסיקו כמה שוליות בחנויותיהם, היה למעשה אקט מקרי, רק משום שלא היה להם סיפור טוב יותר לספר.
"אם כך" דחק אלבויים בד"ר אלרואי "אתה למעשה מנפץ שורה של מיתוסים". "לא" טען אלרואי "אינני רוצה להמעיט בערכם של מקימי דגניה וכינרת בהקמתו של הישוב היהודי, הם באמת היו בעלי אידיאולוגיה שנאבקו בקשיים רבים,הם רצו להקים חברה אוטופית". "אז מדוע", המשיך אלבויים והקשה "נעדרים ספרי ההיסטוריה של ילדינו את הסיפור הזה". "לא מדובר בקונסיפרציה ובודאי לא של האקדמיה" הזדרז אלרואי להשיב, "האימיגרנטים פשוט לא כתבו מספיק, מי שכתב היו אותם חלוצים", ומשום כך לטענתו נשכח חלקה של אותה קבוצה שהיוותה כ 95% מן העלייה השניה.
בדיון המרתק הזה ביקש אלבויים מאלרואי ללכת צעד נוסף קדימה בעקבות מחקרו שלו ולהביט על העובדות שהציג בעין ביקורתית יותר. מנקודת מבט זו התפיסה הציבורית הרואה בהגירה הרוסית של שנות התשעים כעלייה לא אידיאולוגית הופכת לאקט שרירותי וכוחני, אולם אלרואי סירב לעבור אל המסלול הביקורתי, ב"עובדות" שהעלה לא היה די כדי לשלול מן העלייה השניה את המיתוס הסוציאליסטי, והאידיאולוגי. נדמה שסיפור זה ממחיש את כוחו של הנרטיב הציוני ששולט בארגון הידע החברתי.
גיא אבוטבול לומד לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אוי ויי, מה מתגלה בממלכת האשכנזים ?
הגיעו המרושעים ודחקו את מקום האוטופים ….
מסכנים הפלסטינים שכל מלחמות היהודים אלו באלו נעשו על אדמתם.. מבלי שהם בכלל
יהיו צד בסכסוך האשכנזי-ציוני,
מסכנים המיזרחים, שעדיין לא יידעו מה נעשה בממלכת הגאולה לה ציפו…
לצערי לא ראיתי את התכנית, אבל כדאי לשים לב לנקודה מעניינת:
אם נבדוק את תנועת היהודים יוצאי מזרח אירופה, ובעיקר רוסיה, בשנות העלייה השנייה (וגם לפניה ואחרי מלחמת העולם הראשונה), נגלה שההגירה לארץ ישראל בטלה בשישים לעומת המסה העיקרית של תנועת ההגירה היהודית לעבר ארצות הברית בעיקר, וגם למערב אירופה ודרום אמריקה. למרות העדיפות הכמותית הברורה של ההגירה מערבה (מליונים לעומת רבבות מעטות), היתה זו ההגירה לארץ ישראל שתפסה את המקום המרכזי בנרטיב הציוני. הסיבה היא איכותית. למרות מספרם הזעום, היו אלה אנשי העלייה השנייה אשר הציגו שינוי תפיסתי ומעשי בחיי העם היהודי. המהגרים למערב ביקשו לשפר את חייהם, ואנשי העלייה השנייה ביקשו לשנותם.
על אותו עקרון עומד גם ההבדל בין סיקורם ההיסטורי של האלפים הבודדים מדגניה וכנרת לעומת רוב העלייה השנייה. ההיסטוריה עושה אבחנה בין הכמות לאיכות, וכך צריך. לדעתי אין כאן עניין של קיפוח מגזרים שונים מבחינה היסטורית, שכן בכיתות הלימוד בבתי הספר מלמדים שה"חלוצים" אכן היו מיעוט זניח מבחינה כמותית בתוך העלייה השנייה.
הניתוח הזה לא רלוונטי כמובן לתפיסה פוסט מודרנית שמסרבת להצביע על איזשהו שוני בין חשוב יותר לפחות, ואם בתפיסה כזו ענייננו, אז עם הקוראים הסליחה.
ספרו של גור אלרואי כבר יצא בהוצאת יד בן-צבי, והוא ספר יפה ומלא עניין. חבל שאין הוא מתייחס כלל לעליות מארצות המזרח- יהודי צפון אפריקה ובמיוחד יהודי תימן, שהגיעו באלפיהם לארץ ישראל בתקופה זו!
אני אינני לומדת לתואר שני בחוג לסוציולוגיה, אולם במקרה, או שלא במקרה, קיימתי לאחרונה שיחה עם ד"ר נחום קלרינסקי מהחוג להיסטוריה של העת החדשה באונ' בן גוריון, והוזכר שם ספרו של גור אלרואי. בשיחתנו שנסובה על ראשוני ענף הפרדסנות הפרטית בתחילת המאה, הזכיר קרלינסקי את ספרו על אלרואי ואמר כי הוא אינו סבור שהמניע העיקרי של אנשי העליה השניה לעלות לארץ ישראל היה נוחות, אלא כי רבים מהם, גם הקפיטליסטים שבהם, היו בעלי מניעים אידיאולוגיים. אינני יודעת מה נכון ומה לא נכון, אני רק מתקוממת כנגד הטון של דברי הכותב האומר למעשה, כי משום שדב אלפלבוים לא קיבל תשובה מספיקה (בעיני הכותב) הרי יש בכך כדי להראות שאלרואי שבוי בקונספציות כאלה ואחרות. הבה נשוב לכבד את השיח המתבסס על עובדות ונעזוב קצת בצד את הפסיכולוגיזציות למיניהן. האם לא לשם כך הוקם אתר מצוין זה?
הביקורת שלי לא כוונה לד"ר אלרואי משום ש"הוא לא קיבל את דעותיו של אלבוים" כפי שאת מציעה. הביקורת כוונה אל העיוורון של אלרואי לנוכח העובדות שהוא עצמו מעלה. למעשה הוא מראה כי הסיפורים שסיפרו לנו ובשמם דיכאו את הפלסטינאים והמזרחים בין היתר אינם אלא המצאה של קבוצה קטנה, אולם הוא מסרב לעשות את הצעד ה"מתבקש" ולראות את אותה קבוצה ככוחנית וכמדכאת. אם ניקח את המסקנות שלו רחוק יותר הרי שהרס החברה הפלסטינאית שהתבצע במשך שנות הקולוניאליזם האירופאי לא היה בשל איזו שהיא אידיאולוגיה ובטח לא בשל הרצון להחזיר ימי עבר קדומים , הם פשוט רצו להקים מכולת על מנת שיהיה להם קצת יותר נוח לחיות מאשר בפלך הפולני. "היצמדות לעובדות" כפי שאת רואה תלויה מאוד בזהותו של הכותב.
גודל הקבוצה אינו יכול להוות אינדיקטור לשיפוט מעשיה ומחדליה של העליה השניה,אין הדבר משנה אם הגרעין
האידאולוגי מנה 1500 איש או 30 אלף.לשיטתך,גיא, בכל מקרה נעשה עוול לערבים !על כך חלוקות הדעות ותרומת הערבים למצבם אינה פחותה משלנו.אינני מבין לאן אתה חותר ומה רצית להוכיח.האם סבור אתה שבהיות הגרעין האידאולוגי קטן הדבר מגמד את הישגיהם?לדעתי ההיפך הוא הנכון !ראה נא איזה שינויים דרמטיים חוללה קבוצת
קטנה של אנשים צעירים.
הנה שורשי: סבא וסבתא מצד אחד הם מפולניה, שניהם באו ממשפחות מבוססות (עם עוזרת ומבשלת) והגיעו הנה אחרי שהיו שניהם בתנועת צעירי ציון בגולה. שניהם ממקימי שכונת בורוכוב בגבעתיים ועברו ימי צנע, קדחת ושאר ירקות וסבתא הלכה לסלול כבישים. (לימים קבלה גם את אות יקירת העיר גבעתיים). את השם גבעתיים נתן סבא שלי דוד קלעי. הוא חידש מילים עבריות כמו ייצור (פרודוקציה), עקורים, כלכלן (אקונומיסטן), מספנה, והפרטה. (ויש עוד).
מצד שני הגיעו סבא וסבתא מרוסיה הלבנה (אוקראינה של היום). סבתא עלתה הנה בגיל 18 – כשנה אחרי נישואיה לסבא. שם, בנכר, הם היו קבוצה גדולה של צעירים ציוניים. הם לימדו עברית עוד שם וסבא היה זה שהדריך את שדרי הרדיו הראשונים (שידורי ישראל) בעברית. מה שנקרא עורך לשוני. הם הגיעו לרוחמה ב-1913 שנתיים אחרי שהמקום הוקם. כשהיה חסר אוכל – הם ארגנו ריקודי הורה סוערת כדי להשכיח את הרעב. בשלב מסויים נשארו ברוחמה רק 14 אנשים. (רוחמה נחרבה 3 פעמים. רק ב- 1944 חודשה ע"י הקיבוץ שנמצא בה כיום). על הסיפורים האלה גדלתי. סבא היה בין אסירי דמשק (1917) שהובלו רגלית לשם ו-40 מהם מתו בבית החולים בדמשק ועל שם שלושה מהם נקרא קיבוץ גבעת השלושה. כשחזר כתב את הספר "במאסר ובגולה" .
סבתא גידלה 4 ילדים בתנאי דיור קשים, מצוקה כלכלית בלי מים זורמים. הם עברו בירושלים את מלחמת העצמאות עם המצור המפורסם על העיר. כל הזמן לא הפסיקה סבתא ללמד עברית באולפנים. סבא זה – יצחק לבני – גם הוא חידש מילים בעברית כמו קידומת וסיומת והמלה מינוח. כתב ספרי דקדוק ששימשו תלמידים בבחינות בגרות בלשון.
יתכן שהסיפור האישי שלי ישמע סתם כעוד סיפור בהיסטוריה. לגבי הוא פרק נאצל בתולדות ארץ ישראל. כמו שנכתב פה, יתכן והם היו בין ה- 1500 (נראה לי מופרך לחלוטין אבל אולי…) אבל בכל מקרה הם מעידים על עוצמה, חוסן נפשי ועל אידיאולוגיה בלתי מתפשרת, של עבודה עברית, שפה עברית וחברה חדשה ומתחדשת על אף כל המכשולים.
הנקודה המרכזית שרציתי להעביר נוגעת לכך שיש אנשים שההיסטוריה שלהם נשמעת ויש כאלה שלא. ההחלטה איזו היסטוריה נשמעת היא החלטה כוחנית, שיש לה משמעויות כוחניות לא פחות. בוא נניח, יושב על הגדר, שיש פה כ 5% שמתנגדים למשטר הכיבוש הישראלי בעוד 95% תומכים. בעוד מאה שנה בדיוק ייתכן שתסופר היסטוריה שבה רוב החברה הישראלית התנגדה להרס הנוראי של החברה הפלסטינאית וההיסטוריה הזו תאפשר לאותה חברה ישראלית לחיות בשלום עם עברה ועם האופן בו היא מתנהלת בעתיד. האם ההיסטוריה הזו מדוייקת? וודאי שלא, היסטוריה זו מסופרת כתוצר של כוח ולאור צרכי ההוה, בדיוק כמו שההיסטוריה הישראלית מסופרת באופן המקנה כוח לאשכנזים ובאופן המדכא את הפלסטינים ואת המזרחים. נדמה לי שפה טמונה גם התשובה לדקלה, אין לי ספק שסבתא וסבא שלך בסיפור שלך הם גיבורים אבל אני יכול לקחת בדיוק את אותם עובדות והצביע עליהם כעל גזלנים אשר נטלו את הקרקע הפלסטינית, פרקו את אותה חברה, ואף גירשו אנשים שחיו מאות שנים באותה פיסת אדמה, ואת שאריות אותה חברה הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים יחד עם המזרחים. עכשיו תגידי לי את? הם גיבורים או גזלנים? אני לא יודע? התשובה קשורה לכוח ומפעילה בעצמה כוח. התשובה קשורה למקום שבו את עומדת. ואם את אשכנזייה את תראי בהם גיבורים. אני כמזרחי רואה בהם מדכאים, מדכאים רעבים שרקדו הורה אומנם, אבל מדכאים. יותר מזה, להם הותר לספר את הסיפור שלהם, לסבים שלי לא. סבא שלי עזב מכולת במרקש על מנת לקבל דירת שיכון של מטר על מטר ולהיות מובטל בארץ שעליה חלם. הסבא השני שלה סלל ובנה את הארץ במשך 40 שנה, אבל הוא איננו חלוץ. אז מה הם הסבים שלי? אין עובדות ולעולם לא יהיו עובדות בייחוד לא בישראל, עובדות תלויות בנרטיב או במילים אחרות בזהות שלך
העבר כבר לא קיים.
העבר מעולם לא היה קיים.
בכל רגע ורגע מתקיים אך ורק ההווה.
גם בזמנם של סבותינו וסבינו
וגם לפניהם
לא היה אלא ההווה.
העבר קיים אך ורק
במסגרת ההווה,
מתוך ההווה
ולמטרות ההווה.
את העבר אי אפשר לשנות אלא אך ורק את הצעד הבא שנצעד.
(קריאת ביניים: אבל, הצעד הבא עדיין לא כאן, אז איך אפשר לשנות אותו?)
היאחזות בתפיסה חד ממדית של העבר – מדכא, גיבור או כל דמות חד ממדית אחרת – מטפחת בורות. אף אחד לא היה רק גיבור ואף אחד לא היה רק גזלן, רוצח, מדכא ואף אחד לא היה רק אבא, סבא או משהו אחר.
על בסיס ידיעה שמדכא לא רק מדכא אחר אלא בו בזמן מדכא את עצמו, כדאי עד מאד להתאמץ להבין את האופנים שבהם מדכאים, מתוך בורות ופחד, מדכאים את עצמם. לא זו בלבד אלא שדיכוי עצמי זה הוא דיכוי נסתר יותר מדיכוי של אחרים, ולכן קשה יותר לזיהוי. דיכוי גורר בורות גורר דיכוי גורר בורות גורר דיכוי.
מרקס אמר שאיש מעולם לא ויתר על עמדת כוח מרצונו. אכן. אולם, אני סבור שמרגע שאדם יראה שהדיכוי של אחרים הוא בו בזמן דיכוי שלו עצמו, והאיום שהוא רואה באחרים הוא במידה רבה תולדה של אותו דיכוי, משהו עשוי בהחלט להשתנות, גם אם הוא לא יוותר על כוחו. למשל, האופן שבו הוא יפעיל את הכוח ישתנה.
מה הטעם בהחלפת המדכאים, אם הבורות והפחד שמולידים את הדיכוי נותרים בעינם?
נדמה לי שבך מגולם הפרדוכס של החברה הישראלית : מצד אחד יכולת ניתוח מצויינת בכל הקשור לתיאור וניתוח מדיניות רווחה ,חברה, כלכלה והשפעותיה על החברה (האמריקאית בתקופת רייגן, בדוגמה זו) ומצד שני לעג ובוז (כן, כך נתפסת בעיני תגובתך לספרו של אלרואי) לאחיך האשכנזים על כי הסתירו את המאבקים בתוכם כלומר את "האמת".
צר לי אחי (ואני מתכוון לכך) מתתיהו זה לא עובד כך! ו"אהבת לרעך כמוך" או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אינו מתייחס למזרחיים (איזה כינוי בלתי מוצלח) או לאשכנזים בנפרד הוא כולל בתוכו את כל מי שנמצא סביבך ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע או מאפיין אחר (אם יש).
האבסורד הוא שאתה מתייחס לסיפור כאילו נחלת איזה נצחון בלתי צפוי במאבק שאתה מנהל כנגד אחיך(?!) איזה נצחון הוא זה המובע באמצעות הכפשת הצד האחר?
למרות מילותי הקשות משהו, אשמח לחבור לצד ה'טוב' שבך וכמו שכבר כתבתי במקום אחר אשמח לקרוא את המאמר החדש שלך. "ודי לחכימא ברמיזא"
כמי שמעריך מאד כמה דמויות מעליה שניה (גורדון, ברנר, רחל ועוד..) אני רק שמח על כל מחקר וספר שמחזיר את הדיון לעובדה שבתוך האלפים שבאו בתקופה ההיא (כמו בכל תקופה) היו רצונות שונים, תקוות שונות, אישיות מגוונות (בתוכם גם חרא של אנשים, כמו שיש בכל מקום…), ואפילו בתוך הקבוצה הקטנה שרצתה לבוא הנה כדי לעשות שינוי חברתי אדיר (דרך אגב, כל מורה הסטוריה ממוצע מסביר לתלמידיו שמדובר על מיעוט מתוך כלל העולים של אותה תקופה..אין כאן חידוש, החידוש הוא במחקר על אותו רוב), היו מאבקים קשים על איך תהיה החברה, מי יוביל ועוד..
וגם מאבקים פנימיים של האדם לשינוי עצמי – שלא כלכך הולך בקלות
(איש אחד מאותה תקופה אמר פעם על הקושי בשינוי עצמי שכזה: "מה לעשות, הקוף רוצה בחזרה ליער..")
מה שמענין אותי כלכך באותה קבוצת מיעוט של כ 1000 איש הוא החיבור המרתק בין הרצון והנסיון לבנית חברה מתוקנת לבין הענינים האישיים – ולכן יש כלכך הרבה חומר (יחסית..)
מה שקרה לרעיונות ולהתלבטויות החיובים הרבים של גורדון ואחרים הוא שמתי שהוא הפכו את זה לקאנון ולמיתוס(כמו תמיד, מי שעשה את זה היו דווקא חלק מהפוליטיקאים שלא ממש האמינו בשינוי חברתי ממשי שכזה – בן גוריון למשל). וזה מה שהשניא – ובצדק – את "עליה שניה" על הרבה אנשים.
אם נצליח לקלף את העטיפות הרבות ששמו על "עליה שניה" אנשים שרצו להתעטף ב"קצת ברנר, קצת גורדון" או אחרים שרצו "להמשיך את השומר.." – אם נצליח לקלף את עטיפות הזיוף הנ"ל – נמצא התלבטויות אישיות-אנושיות הקשורות לשאלות החברה בגדול באופן מרתק כלכך שגם במקרה כלכך מתאים להיום..
אקח לדוגמא רק משהו אחד, תארו לכם ישראלי שמרגיש שהחברה שלנו היא נצלנית מאד, מרושעת מאד כלפי קבוצות מוחלשות ויחידים וכו' – יש כאלו?
תארו לעצמכם שאותו אדם יגיד, אם אני כיהודי חזק-יחסית (נניח שהוא גם יהודי, גם מקושר/אשכנזי) אעבוד בבנין/חקלאות לא ינצלו אותי בקלות, זו תחילתה של מחשבה מהפכנית – וזו גם הקרבה (שאני לא אעשה בקלות),
יש להניח שאותו אדם יתקל בסרוב להעסיק אותו – דווקא בגלל שגם הקבלנים יודעים שאותו קשה יותר לנצל, אולי אז הוא יחליט להתחיל מהלך של "כיבוש העבודה", וינסה לשכנע צעירים הרוצים בתיקון החברה כמוהו לבנות מעמד עובדים שיש בו גם יהודים משכבות חזקות כדי להוליך תהליך של פרוק הדרגתי של החברה המנצלת…
אפשר להמשיך עוד, כי יש הרבה התלבטויות מרתקות הקרובות כלכך לימינו אלה, אבל לסיום אני רוצה לחזור לנקודה אחת קריטית: הניצול הפוליטי/זהותי שעשו ב"אנשי עליה שניה" היה גס, ומצד שני היה בולט לאותם אנשי עליה שניה שמהם כדאי לנו ללמוד, ולראיה, בהלוויה של רחל ב1931 אמרה ידידה טובה שלה ש"עכשיו מתה עליה שניה" ובזה היא התכוונה (מיומניה ידוע) שעכשיו כבר הדברים הפכו לסמל חלול הרחוק כלכך מהשאלות הממשיות.
תקרא מה שאתה כותב: סבא שלך עזב כדי ל ק ב ל!! הסבים והבתות שלי עזבו כדי לבנות. אף אחד לא הבטיח להם, לא נתן להם ומה שהם קבלו היה קדחת. את הצריפים הראשונים של שכונת בורוכוב הם בנו במו ידיהם. אגב, למרות היותי אשכנזיה, אני מבינה על מה אתה מדבר ואני מחוברת יותר מהרבה "מזרחיים" לקיפוח ולאפליה. דווקא במקרה שלי י ד ו ע לי שהם לא גזלו דבר. תבדוק איפה הוקמה שכונת בורוכוב, (יש ספר על שכונת בורוכוב) תבדוק מה היה ברוחמה (על הגבעות מסביב גרו בדואים שאיש לא נגע בם אלא הם נגעו בכרמי השקדים של אנשי הקיבוץ) וגם בירושלים הם לא גזלו בית מאף ערבי (בניגוד להיום). ואגב אספר לך שהיה אדם בשם יוסף לישנסקי שהיה קודם ב"השומר" ואח"כ היה ראש מחתרת "ניל"י (1915) שהיו קבוצה פשיסטית שאמרה שצריכים להיות פועלים ערבים והיהודים אמורים רק להשגיח עליהם. בדיוק בגללם התנהל מסע מאסרים המוניים של אנשי הישוב בידי התורכים. הסיפור שלי הוא בדיוק ההיפך: הוא בעד עבודה עברית ותקרא גם על אנשי כפר גלעדי שעבדו עם הערבים והיו יחסי ידידות אמיתיים ביניהם. לא כל אשכנזי הוא גזלן ורע כמו שלא כל אשכנזי הוא אטום וקהה חושים. אני מרגישה הרבה יותר קרובה לג'קי אדרי למשל מאשר לאורי זוהר ויותר מזדהה עם יוסי דהן מאשר עם דניאלה וייס.
הסיפור עמוק יותר. הוא עמוק יותר מכיוון שהדיון בינינו מעיד יותר מכל על פירוקה של הזהות הישראלית. אם בעבר לי ולך היה סיפור אחד משותף ( שבבמקרה כמובן היה על הסבים והסבתות הגיבורים שלך) הרי שהסיפור התפצל ואיתו גם הזהות הישראלית. אני לא מקבל יותר את הסיפור שלך משום שהוא מדכא אותי ובו בזמן אינו מאפשר לי לספר את הסיפור שלי. זו הבעיה הגדולה של ההגמוניה האשכנזית שהנרטיב הלאומי שפעם נשלט על ידי הגמוניה זו ואיפשר לדכא קבוצות שונות אינו יותר נחלתה של ההגמוניה. ואם את בכל זאת רוצה להמשיך את הוויכוח על עובדות, הרי שסבא שלי "קיבל" דירת חדר של הדיון הציבורי אבל שילם עליה כל חייו סכום מופקע שהגיע לידי ידיים אשכנזיות, סבא שלי בנה וסלל את הארץ 40 שנה על מנת שעמלו יגיע לאותם ידיים. לסבים שלך למרות שהיה קשה, המאמץ השתלם בסופו של דבר, הם כבשו את הארץ ובכך העבירו את כל משאביה לידיהם. המדינה ממשיכה עד היום להעביר לידי ידיים אשכנזיות ש"מקבלות" את אדמתה ואת הונה, את גוש שגב, את גוש משגב, הפרטת אדמות המדינה וכו'. זה כבר לא הסיפור שלי יותר !
גיא מה בעצם אתה אומר?
שאם דקלה מספרת את הסיפור שלה- היא לא מאפשרת לך לספר את הסיפור שלך?
כלומר רק הסיפור שלך קיים?
יש מקום רק לסיפור אחד?
על פי הכתוב אתה תלמיד תואר שני לסוציולוגיה- נראה לי שלמרות הלימודים (או בגללם) יש לך כאן כשל לוגי רציני.
ובנוסף אם אתה מסיים תואר שני כנראה שחלק מהכסף האשכנזי הגיע גם אליך.
אני בוודאי לא טענתי שיש פה מקום רק לסיפור אחד. ההיפך !!!
ביקשתי מדיקלה שתשחרר אותי מהצורך לספר את הסיפור שלה. ביקשתי לפתוח את המרחב לעוד כמה סיפורים, שמשחררים את הקבוצות המדוכאות מן הסיפור ההגמוני המדכא. אולם דיקלה מתעקשת לקרוא לסבים שלה חלוצים ואני טוען שאין לי בעיה עם זה, אבל שלא תטיל עלי את אותה שמיכה, זו לא השמיכה שלי. מבחינתי שבתוך 640 העמודים של ספר ההיסטוריה, דיקלה תספר בשלישו את הסיפור האשכנזי, שאני אספר בשליש את הסיפור המזרחי ושהפלסטינאים יספרו את הסיפור שלהם בשליש הנותר. אולם זה כמובן לא יקרה, נדמה לי שהתשובה לכך היא ברורה.
הכוח עומד קודם ורק אח"כ בא הצדק, יופי, שוויון ועוד המצאות, תרשה לי לספר סיפור קצר שהאבא המרוקאי שלי סיפר:
" אם הייתה רעב ופגשת חבר שאכל תפוח, אם הציע לך את חציו היזהר בצביעותו או במזימתו, ואם הציע לך את קליפתו הערך את יושרו".. משהו כזה..אותה עלייה וחוקריה עושים את המוטל עליהם על הצד הטוב ביותר מבחינתם זה ברור. לא רואה את הבעיתיות..?
בנתיים אני רואה בעיקר -שאתה עסוק בלא לקבל את הסיפור של דקלה הרבה יותר מאשר לספר את הסיפור שלך- כאן נעוצה הבעיה. האם זאת הדרך הנכונה? ספר שנשמע ונתרגש. (אני לא יכול לספר- אבי ואימי הגיעו כיתומים ניצולי שואה- היא מבולגריה והוא ממשפחה מסלוניקי- שגם לשם היגרה מעירק)
. גם הסיפור של הפלסטינאים יסופר בהרחבה- הוא כבר 80% מהסיפור בחלק מהמחלקות להיסטוריה ובכל המחלקות לסוציולוגיה בארץ ואצל רוב האינטלקטואלים באירופה וארה"ב
זה לא קורה משום שהישראליות נבנתה כתאומתה של האשכנזיות באופן אשר מעניק יתרון לאשכנזים. ברגע שבו אתה מספר שאתה חלוץ , בעוד יש כאלו שהובאו על מנת לשפר את תרבותם, או על מנת להצילם, אתה כמובן יוצר הירארכיות במרחב. מדוע הם לא נותנים למוסיקה מזרחית אשר קהל השומעים שלה הוא המממן את גלי צה"ל להיכנס אל בין כותליה של התחנה? מדוע הם מסרבים למשוררים כרוני סומק להיכנס אל בחינות הבגרות? משום ששימור התרבות, ההיסטוריה, והמוזיקה האשכנזים כהגמוניים מאפשרים ומשעתקים בין היתר את השליטה ואת משטר הכיבוש. ובנוגע לשליטה באקדמיה הישראלית, נדמה שאינך מצוי בכלל במתרחש בין כתליה.
למתיתיהו לדרור ולגיא וגם לאחרים.
היסטוריה נכתבת על ידי מנצחים ולא על ידי אלה שנוצחו – להם לא ניתן להם פתחון פה. זה המרתק כל כך בהיסטוריה ו"זר לא יבין זאת". ברגע שמתגלים נתונים חדשים, זוויות חדשות זה הופך את הדיסציפלינה הזו לכל כך נהדרת:
היא "טורפת" את הקלפים.
מנפצת מיתוסים (לא תמיד מעשה חיובי – עמים זקוקים למיתוסים).
מאירה מזווית שונה ומיוחדת.
מחייבת רענון ואתגר אינטלקטואלי.
יוצרת דינמיקה בתוך חקר ההיסטוריה – מעין "גל ניפוץ" שאת סופו קשה לנבא (וזה גם אינו תפקיד ההיסטוריון).
וכיו"ב נושאים נוספים.
נקודה נוספת חיונית להבנה היא העובדה שהיסטוריונים אינם מחפשים את האמת המוחלטת (אין כזו – למשל הדוגמה בה אנו עוסקים כיום) אלא את התוצאות שנוצרו כתוצאה מ"אמת" זו, רוצה לומר , אין זה חשוב כלל מה "באמת" היה , חשוב לראות את התוצאות של מה שהמנצחים חשבו שהתרחשו, את הפרשנות "המנצחת". אני מקווה שהצלחתי להבהיר את רוח הדברים. מדוע הרחבתי בנושא זה? כדי לומר שקליפה נוספת בהיסטוריה של המנצחים נחשפה והוסרה ותשנה מעט את ידיעותינו על מערכות היחסים שהיו בישוב של תקופת עלייה שניה.
חברים יקרים – במקום לחפש את שגיאות היריב, ניפוץ המיתוס, השמחה לאיד (ועוד איזו שמחה -צהלה!!) נסו להרכיב עתה תמונה מורכבת ומפורטת יותר של האינטראקציות בתקופה זו ובאמצעותן לנסות להגיע להבנה טובה יותר ואפילו (אולי) נכונה יותר של אירועי התקופה. אני מתפלא דווקא על ההיסטוריון שבינינו – מתתיהו- שנותן דרור לרגשותיו בכיוון המנוגד לחינוכו כהיסטוריון (בכך אני משוכנע ! ) ועוסק ברכילות של אותה תקופה אולי מפני שמשרתת עמדות אידאולוגיות או פוליטיות – "הגם אתה ברוטוס" הנכשלת גם אתה בחוסר אובייקטיביות כה בולט?
אז רבותי השתמשו בנתונים בתבונה ותפיקו הנאה כפולה מהתגליות האחרונות.
אני מסכים עם חלק מדברי אור לגבי ההיסטוריה.
אבל שוב גיא מתעלם ממה שאמרתי וממשיך במנטרה המשעממת!
ספר את הסיפור של הדור של הסבים שלך- "ההם" האלו שלא אוהבים את רוני סומק (רוני סומק? אתה מבין בשירה?)
ושולטים בגלי צה"ל כבר זקנים.
אתה לא יודע שלהיות אשכנזי זה לא אופנתי יותר- רוצים להיות נינט ,מיה בוסקילה ופיראס חורי.
ולגבי האקדמיה- האם יהודה שנהב ,אורי רם, אילן פפה, בני מוריס (הסיפור לא הפרשנות הפשיסטית שלו), וגיא אבוטבטול- מצלצל כאן איזה פעמון. בקיצור לא לבכות לספר!
אני מכיר את הטיעונים הללו, את הטיעונים של השמאל האשכנזי הענת גובי. נכון, היה כבר רמטכ"ל פרסי, ואפילו נשיא, יש את יהודה שנהב ואת אורי רם, נותנים מעין רשימת מכולת המוכיחה כי הנה גם המזרחים יכולים, ורק היכולת קובעת, וההיסטוריה שלכם נשמעת בכל מקום, אבל מה אתם רוצים? אולי במקום להתבכיין ולשחק שש בש תתאמצו קצת יותר. ובכלל זה כל כך איני להיות היום מזרחי, שאני בכלל מתבייש הזה שאני אשכנזי, צהוב, גר ברעננה, יש לי דירה שההורים הורישו לי, אני עובד בהיי טק וכו' וכו'. זה לא עובד יותר, הפערים בין מזרחים לאשכנזים גדלים ומעידים כי טיעונים אלו שווים כקליפת השום. הזקנים שולטים בכלכלה, בפוליטיקה, באקדמיה בצבא ובכל מקום. הם מונעים חינוך סביר ממזרחים ופלשתינאים, הם מונעים מרוני סומק מלהכנס לתכנית הלימודים ( מי אתה שתחליט מהי שירה טובה?), הם מונעים ממזרחים להיכנס לגימנסיה הרצליה, יוצרים אבחנה בכיתות, וכו' וכו'. המהפכה האשכנזית מסתבר סמי לא מתה, היא חיה ובועטת ובדרך כלל בפלסטינאים ובמזרחים
לא בגלל שאין פער או שהוא לא גדל.
אלא שאיכות הטיעונים שלך היא נמוכה- אני מכיר את כל האשכנזים האלו הענת גובים, רשימת מכולת בלה בלה בלה…
אחד הדברים שמהם אפשר להתקדם הוא למידה מהצלחות.
למה גיא אבוטבול,יהודה שנהב ויוסי יונה הצליחו? מקרה יוצא דופן כמאמר יוסי? אולי.במקום לבזבז זמן לאפיין מי הוא האשכנזי- הצהוב מרעננה עם הבית והאופציות בו נראה איך המזרחי יכול להצליח וננחיל את זה לכולם." תמים" ,"ילדותי", "אתה לא סוציולוג אז אתה לא מבין כלום"- אני לא חושב. כל כך דפוק ועלוב להגיד "ההם" האלו כל הזמן. בו נתחיל להגיד אנחנו המזרחיים- איך אנחנו כולנו מעבירים את הכח אלינו ולאחינו הצעירים- איך אנחנו לומדים מההצלחה של המזרחיים שהצליחו ומכפילים את זה פי עשרות אלפים. יעצרו אותנו, לא יתנו- שינסו. ההם האלו ששולטים בהכל.
אני יכול להתיחס לדברים ששלומי אומר , המזרחים לאורך כל הדרך לא הראו יכולת אירגונית מנהיגותית שיכולה להגדיל את כוחם ואת ייצוגם במדיומים השונים. כניראה שבאורח החיים החילוני זה קצת קשה יותר הנושא חלקלק יותר לעומת זה של החרדים, שם כשהספרדים קצו בגזענות שהייתה הרבה יותר ברורה מצד אגו"י הם קמו והתארגנו סביב דרעי משהו שקשה לי לראות קורה אצל המזרחים החילונים, ואם לא בצורה כל כך שקופה לפחות בצורה מוסווית יותר כמו זו של שינוי, שוב קשה לראות התארגנות כזו קמה משום מה..
בתגובתי האחרונה..
בכל פעם ששאלו את מרטין לותר קינג : מתי נשתחרר כבר מהדיכוי -הוא בדרך כלל אמר:
How long?
NOT LONG!
הקושי שלי עם הויכוח שכאן הוא שיש דגש אחד בלבד כל הזמן: משמעות הסיפור ההסטורי לשאלת הזהות, כרור לי שהענין חשוב ולכן צריך ללמוד בביה"ס את הסיפור ההסטורי של כל הציבורים בישראל – ובהקפים מתאימים לנוכחות בציבור – ובזה כלול כמובן הסיפור המזרחי והערבי וכו'…
א ב ל ללימוד הסטוריה יש עוד מטרות, והמטרות השונות מתאימות לסוגי דגשים שונים, והצרה היא שבדרך כלל מערבבים את המטרות השונות ושמים דגשים לא מתאימים. למה הכוונה?
יש בד"כ שלושה דגשים בכתיבת ההסטוריה:
הראשון – ששלט עד מחלמה"ע ה2 היה הסטוריה של האליטות/השליטים.
השני – תקופת האנאל – עם הדגש על ההסטוריה החברתית, ההסטוריה של הציבור על שלל גווניו
ובתקופה האחרונה הכתיבה ההסטורית הפוסטמודרניסטית עם הדגש על ריבוי הנרטיבים וכו'..
המהפכה השניה והשלישית מאד חשובות, אך בואו נראה למה הם טובות יותר ולאיזה צורך טובה אפילו הגישה הראשונה:
לימוד לצורך בנית (או, לצערנו, הבניה) של זהות – שזה עיקר הלימוד בבתי"ס, צריך שיהיה מהסוג השני, ולכן צודקת לגמרי הדרישה שעולה בדיון כאן ש"הסיפור" של יוצאי המזרח יסופר בהקף שווה (פלוס מינוס) לסיפור האשכנזי-ציוני, וזה מכיון שעיקר העיסוק ההסטורי בבי"ס הוא בבנית/הבנית זהות.
אבל אם רוצים לעסוק בהבנה חברתית, צריך לשים דגש דווקא על הסוג השלישי והראשון,
השלישי – הכתיבה הפוסטמודרניסטית מתאימה בעיקר לפיתוח חוש ביקורתיות
ואילו הכתיבה המתמקדת באליטות חשובה בעיקר לשם פיתוח הבנת תהליכים חברתיים, ובעיקר מטרות ומעשים של אישים, ולמה זה חשוב, כי – לצערנו – עדיין ממלאי התפקידים המרכזיים (ולא חשוב אם זה מלך, אציל, שר אוצר או ראש בנק…) הם שמשפיעים ביותר על המתרחש – זה מאוד מצער אותי, אבל אם לא נזהה את זה נילחם באופן אידיוטי במקומות הלא-נכונים – וכמו שבאתר הזה נלחמים באופן מתמיד במדיניות האוצר, ובמדיניות ביבי, כך יהי צריך ללמוד בעתיד איך מדיניות זו שינתה את ישראל לרעה מאוד…
ולסיכום, יש מקום רב ללמוד וללמד ולספר את הסיפור ההסטורי, ויש מקום אחר להתמקד דווקא בקבוצות ספציפיות – ובחלק הזה, יש מקום חשוב לאותן קבוצות מיעוט שגרמו את ההשפעה הגדולה – לטוב או לרע – כל דבר במקומו הרלוונטי.