להרוג סיפור עיתונאי, מעמד מול זהות וקניין רוחני

בשבוע שעבר הפניתי לביקורת קטלנית של פרנסיס פוקיאמה על ספרם החדש של הארדט ונגרי "Multitude". השבוע תורגם מאמרו של פוקיאמה לעברית ב"הארץ". כמו כן בעקבות פרסום כתבתה של שלומית בנימין על "פרשת הגזזת" בעיתון "במקום" ובאתר זה, מתפרסמת בסוף השבוע כתבה של ארייה דיין בעניין מאבק נפגעי הגזזת.

במגזין האינטרנטי הייחודי Salon סקירה של ספר מעניין בשם "Killed" שערך David Wallis. הספר כולל מאמרים מוזמנים שעיתונים ומגזינים סרבו לפרסם מטעמים של צנזורה עצמית וחוסר אומץ לב עיתונאי. עורך המגזין "Esquire" פסל כתבה שעסקה בהומוסקסאוליות כיוון שהוטלה חובת התייעצות על כתיבה בנושא זה עם חברת המכוניות "קרייזלר", מפרסם מרכזי במגזין. קרייזלר דרשה מהעורכים להתייעץ עמה בכל כתבה בנושא שנוי במחלוקת. או פסילה של כתבה על ידי טינה בראון, עורכת המגזין "Vanity Fair" ולאחר מכן "New Yorker", הכתבה עסקה בסן יאנג מונג, מנהיג כת ובעלים של העיתון "Washington Times" שניסה להשתלט על מדיניות העריכה של העיתון. פסילה היא גם נחלתם של עיתוני איכות כגון ה New York Times ו London Review of Books.

ניסיון לערוך פרוייקט דומה בישראל, סיפורים שנפסלו מטעמים של לחצים כלכליים, פוליטיים או סתם חוסר אומץ לב של עורכים, יסתכם כנראה בלא מעט כרכים.

(Salon הוא מגזין אינטרנטי למנויים בתשלום, אולם ניתן לקרוא במגזין על ידי הסכמה לצפות בפרסומת, יש ללחוץ על Free Pass).