מנפץ מיתוס ההתבכיינות

לפועל "להתבכיין" בעברית, והצורה בה מיישם אותו מצעד הנאורות של החברה הישראלית באתרי גבול (או שמא, חזית?) הסובלנות הגזענית שלו, יש משקעים, בדיוק כמו שלאוניברסליזם (שלהם)מול הפרטיקולאריזם (שלנו) יש אסכולה היסטורית שמקורותיה במנהיגי החמולה – שמואל נוח אייזנשטט ושותפיו לפס הייצור הקולוניאלי (או שמא, בימים טרופים אלה, פוסט-קולוניאלי?) של הפרימיטיביות שלי.
הפעילות האינטלקטואלית המזרחית בישראל, המודרת מעולם האקדמיה או האמנות, למשל, נתפשת ע"י מבקרי התרבות כאוסף אזוטרי של מקרים פרטיים "מתבכיינים". קחו למשל את טענת ה"התבכיינות" בביקורות הבון-טון של יפי הנפש מעיתון "הארץ", כאשר לא יכלו להתמודד עם עבודתו הקולנועית המרשימה של דוד בן-שיטרית, בסרטו "רוח קדים". אף אחד לא הצליח להבין מדוע מצליחן כבן שיטרית עדיין "מתבכיין" על ה"התבכיינות" בת שלושת הדורות של מהגרי מרוקו לישראל.
ולא כאן המקום לחזור על הטענות המתוקשרות של ה-דונים של ביקורת הספרות בקלושמרל, על תדהמתם של פעם למשמע הזכייה ה"מתבכיינת" של טוני מוריסון, "מספרת פולקלוריסטית" כפי שכינוה אז, בפרס נובל לספרות. תראו איך התקדמה, המוריסון הזאתי, היום יש לה הכשר טוטאל (עם תמונה מדהימה) מאותם האנינים שפעם חשבו לשלוח אותה למימונה האפרו-אמריקאית של מספרי הסיפורים.
אה, ושכחתי, גם התימנים, תראו כמה יפה התקדמו, ממשיכים אובססיבית "להתבכיין" על ועדות החקירה הממלכתיות הצודקות תמיד בעניין היעלמות הילדים. ואם נשחרר להם את רצועת החנק ששמים מסביב לצוואר של חיות מחמד כדי שתתנהגנה יפה, חכו תראו, הם עוד יתחילו שובפם "להתבכיין" על זה שלא רק שדדו להם את הילדים ומכרו בדולארים, אלא גם את כתבי הקודש וחפצי האמנות המעופשים שלהם, שהנאורות הצילה ומכרה בדולארים, לחבר'ה של האוניברסליזם מול הפרטיקולאריזם.
אולי אותם אלה, המפזרים דיאגנוזות על ה"התבכיינות" שלי לא צריכים בכלל אוניברסיטה ואז יעשו לנו מקום… אלא אם כן הם משתמשים בה כדי להתרשת. נולדו מראש עם בי איי בפסיכולוגיה, אלה, ויצאו מהרחם מחזיקים ביד את המהדורה הכי עדכנית של הדי-אס-אם ביד, עם הסימנייה על הדיאגנוזה, "להתבכיין". יש כזאתי בכלל? ועוד בבניין "התפעל"?

בדיוק בהקשר זה, ראו מאמרה של יהודית הראל ב"גדה השמאלית"
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2512

דבריו של אלרואי אינם מפתיעים אותי, דברים ברוח דומה מצויים במרבית הטקסטים של אנשי רוח ואקדמיה גם אם הם לא נאמרים בצורה בוטה וישירה ורק מבעבעים מתחת לפני הטקסט. המדאיג בעיני הם התגובות הרבות שנכתבו באתר למאמר של אלרואי. מרבית התגובות תמכו בצורה נלהבת בדבריו של אלרואי ושבחו אותו על האומץ האינטלקטואלי לפרסום מה שהם מכנים "העובדות" או "המציאות", כמעט ואין תגובות המבקרות את הדברים ואילו המעטות מבקרות אותו רק על התקיפה שלו את הימין הפוליטי ואת הליכוד בראשו ולא עוסקות במהות הדברים על עיירות הפיתוח.
לדעתי לא צריך להיגרר לדיון סביב אמיתותם של הסטריאוטיפים שמביע אלרואי, אם אכן תושבי עיירות הפיתוח היו "חלוצים" כמו אנשי עלייה השנייה, והאם הם באמת "בכיינים" או לא. אני חושב שמה שצריך לברר הוא אילו אינטרסים משרתים הסטריאוטיפים הללו על תושבי עיירות הפיתוח. האם ההגדרה של תושבי העיירות הפיתוח כ"בכיינים" עוזרת לאלרואי להציג את אנשי העלייה השניה כגיבורים וחלוצים? האם זה עוזר להסביר את הפערים הכלכליים בין עיירות הפיתוח לערים המבוססות? האם זה עוזר לשמר את יחסי הכוחות הפוליטיים הכלכליים והתרבותיים בין תושבי עיירות הפיתוח ( שרובם מזרחים) לתושבי האזורים המבוססים (שרובם אשכנזים)?
אני חושב שאלרואי עונה על השאלות הללו בעצמו במאמר :
" הסבר היסטורי מתומצת זה הוא ככל הנראה הסיבה העיקרית למצבן הרעוע של עיירות הפיתוח כיום". אלרואי משתמש בסטריאוטיפים הללו כדי להצדיק את הפערים הקיימים היום בין עיירות הפיתוח למרכז, פערים שאינם טמונים לדידו בעשרות שנים של מדיניות ממשלתית שגויה אלא באופיים הקלוקל של תושבי עיירות הפיתוח.

אפשר ומותר לבקר את המזרחים בישראל ולהתעלם מהדיכוי שלהם על ידי האשכנזים. אפשר ומותר גם להתעלם למשל מכספי התורמים המזרחים שאף לא הגיעו ליעדם (קיראו אצל נחום מנחם, שהביא גם תעודות להוכיח את דבריו: כותר ‬ ‫ מתחים ואפליה עדתית בישראל : הערות סוציוהיסטוריות, מו"ל ‬ ‫ רמת-גן : רובין, 1983).
באופן כללי אפשר ומותר לבנות נרטיב ציוני ולהתעלם מפגמיו, ובאופן פרטי אני גם מבין דווקא מהדיכוי שלי כמיזרחי, כמה אני זקוק לנרטיב ולזהות, ולפעמים אני שוכח לבקר את עצמי,
מעל חמישים שנות ציונות, הובילו אותנו לפי פחת, לדעתי תפיסות ביקורתיות יובילו אותנו לעתיד חדש, אבל אין מקום לבטל נרטיב כזה או אחר, דוקטורים יאמרו שהציונות הייתה הצלחה, אחרים יאמרו שהיא מדכאת ונצטרך לחיות בשביל האמצע, שלכל סיפור יש את מקומו.