עובדים עניים - ישראל וקליפורניה

יותר מעשרים ושבעה אחוז מן העובדים (652,900 איש ואישה) משתכרים פחות מחצי השכר הממוצע במשק. שכרם הממוצע של אלה הוא 1921 ₪. בשנת 2002 ממוצע שכרם היה 2003 ש"ח, ובשנת 2003 1966 ₪ לחודש. גם לאורך שנת 2004 נראה ששכרם הממוצע של עובדים אלה יורד מ-1988 ₪ בינואר ל-1921  ₪  בחודש מאי השנה. עד כה הממוצע הוא 1950 ₪ בחודש. אלו הם העובדים העניים, אלה שכולם מדברים בשבחם אבל אינם נוקפים אצבע כדי לשפר את מצבם.~

באותו עניין מחקר בקליפורניה בדק כמה עולים העובדים העניים של חברות ענק כמו וול-מרט לקופת המדינה. הסיפור הוא כזה, כיון שהעובדים אינם משתכרים שכר מספיק המדינה צריכה לממן שירותים שונים אשר להם נזקקים עובדים עניים. עלות הזאת רק של חברת וול-מרט היא 86 מיליון דולר לשנה. כאשר בוחנים את כל העובדים האלו בקליפורניה  מוצאים ש-53% מן המשפחות הזוכות לעזרה ציבורית הן משפחות עובדות, העלות היא של יותר מ-10 מיליארד דולר.  עוד נמצא שרוב העזרה הציבורית ניתנת לעובדים בתעשיות שאין להן תחרות עם תעשיות מחוץ לקליפורניה. כך שטיעון התחרות המאלצת מעסיקים לצמצם משכורות אינה תופסת במקרה זה.  רוב מקבלי העזרה הם עובדים שמשתכרים פחות מ-8 דולר לשעה, העלאת שכר ל-8 דולר לשעה תפחית את העלות למדינה ביותר מעשרים וחמישה אחוז.

לרוע המזל אין לי את אותם נתונים לגבי ישראל, אבל אני כן יודע ש-50% מן הנפשות העניות בישראל נמצאות במשפחות שיש בהן עובד אחד לפחות, כך שאפשר לשער שסבסוד עקיף זה של מעסיקים קיים גם כאן.

שתי דוגמאות אלו מדגישות את השיטה שבה עסקים מסובסדים עד צוואר, ישירות ובאופן עקיף כדי שהבעלים והמנהלים ייהנו משכר ורווחים בלי שיעור. כלומר הציבור מעניק השלמת הכנסה לעובדים כיון שהמעסיקים אינם ממלאים את חובתם לשלם שכר הוגן לעובדים. העיקר שאנחנו בדרך הנכונה.