הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית השיא

בתקופה ששר האוצר הכי אנטי חברתי מדבר בטרמינולוגיה של צדק חברתי ועזרה לחלשים, הופכים מושגים כמו: עזרה לזולת, סולידריות וצדק חברתי לחסרי משמעות אמיתית.
עורכי התוכניות של ערוץ 2 החליטו שגם הם לא יכולים להישאר אדישים למצב החברתי בישראל וגם הם צריכים להכניס ללקסיקון שלהם מושגים כמו צדק חברתי ועזרה הדדית, לכן הוחלט להעלות בפריים טיים שתי תוכניות שינסו לשנות את המצב החברתי. בתוכנית הראשונה, "תעביר את זה הלאה" מנסים לקחת את המודל שבו כל אדם שמקבל עזרה צריך לעשות משהו למען מישהו אחר. רעיון לא רע בחברה מפוררת כמו שלנו שחסרה סולידריות חברתית. בתוכנית בחרו להביא "כוכבים" מפורסמים שהקהל בבית מבקש מהם עזרה בתמורה לעזרה שהם יעניקו למישהו אחר וכך יעבירו את זה הלאה. אולם אותם העורכים הרגישים חברתית החליטו לבחור מתוך אלפי הפניות רק שלושה שלטענתם היו המרגשות והחשובות ביותר. מרוב התרגשותי החלטתי להביא לידיעתכם את הבקשות המרגשות: מאלי יצפאן ביקשו להשתתף בקורס הכנה ללידה כיוון שהבן זוג עסוק, לשפר את חוש ההומור של ראש מועצה טרי ולעזור למישהו לבחור חליפה. מחיים רביבו ביקשו ללמד ספרדית בסיסית לקראת טיול בחו"ל וללמד כדורגל.
לאחר התוכנית שגורמת לכל הצופים להאמין בחברה הנהדרת והסולידרית שלנו, מגיעה התוכנית השניה שנושאת את השם האירוני "הכל טוב" שבו אורי גוטליב שם ללעג את המצוקות של האנשים, אתמול לדוגמא הביאו לאולפן תושב נתניה שהכביש ליד ביתו הפך לכביש מהיר מבלי להתחשב בתושבים שגרים לידו וכתוצאה מזה התנגשו בביתו 5 פעמים משאיות שסטו מהכביש במהירות גבוהה- "איזה קטעים", עורכי התוכניות בערוץ 2 גילו שגם צדק חברתי יכול להיות מצחיק וגם הוא שווה רייטינג.
המחקר של אלי אברהם וענת פירסט נשמע חשוב ואני מקווה שגם יוביל לצעדים אופרטיבים של שינוי , או לפחות פיקוח גדול יותר על תכנים של ערוץ 2.

אולי מישהו יודע היכן פורסם או יפורסם מחקר זה?

האידאולוגיה שמקדם הערוץ המסחרי משתקפת היטב גם בחוד החנית שלו- הפרסומות. זה לא סוד שפרסומות בונות על ואף מעצימות סטריאוטיפים קיימים, אבל ערוץ 2 שיכלל את זה לכדי אומנות של ממש. כך, הילדים בפרסומות הם תמיד בלונדינים עם עיניים כחולות, בעלי הסמכויות הם גברים אשכנזים, ואת המזרחי נראה רק בסרבל של טכנאי שבא להציל, איך לא, את העלמה הבלונדינית חסרת האונים שהתקלקלה לה מכונת הכביסה. על ערבים בפרסומות, רחמנא לצלן, אין בכלל מה לדבר..

ראשית עלי להביע את השתתפותי בסבלם של עורכי המחקר, ואני מקווה שהנזק שנגרם עקב צפייה עקבית בשידורי הפריים טיים של הערוצים המרכזיים לא גרם לנזק מוחי בלתי הפיך. אם וכאשר ישובו לאיתנם אשמח אם יסבירו לי כיצד עשו את ההבדלה בין אשכנזיים למזרחיים. אני לא תמים, אבל עבורי לפחות יש קטגוריה שלמה של אנשים שאינם שייכים לאף אחת מהקבוצות.

לעצם העניין, הבעיה העיקרית של הטלויזיה אינה היצוג האתני, המגדרי, או הלאומי של הנוכחים בטלויזיה אלא התכנים אותם הם מקדמים. אפילו אם יונהג מעין מפתח לפיו היחסים באוכלוסיה מול ומאחורי המסך יהיו זהים, האם תשתפר במשהו הטלויזיה ? האם ישתנו התכנים והמסרים ? כנראה שלא.

אם אני מצליחה להבין נכון אתה מעדיף פוליטיקה של אינטרסים על פוליטיקה של זהות, ואני אסכים אם מדובר בשימוש בזהות כנתון סטטיסטי, חסר מהות וחזון למען אחיותיך ואחיך שנשארו מאחור, למשל, בבאר-שבע, כפי שאכן עושה סילבן שלום בשנים האחרונות. יחד עם זאת, אולי אפשר גם וגם, אם ברמת הפעילות האישית ןאם ברמת יצירת קואליציות בין ארגונים.

קודם כל תשואות חן חן לכם על האתר. חבל שלא ידעתי עליו קודם כי זה היה מקל קצת על תחושת הנאחס שמתעוררת בי עם כל רפורמה מזוייפת שמנפיקה חבורת השודדים שתפסה את השלטון בישראל.
הייתי רוצה שתגיבו קצת יותר בהרחבה ועם אפשר עם קצת יותר ביקורת על המחקר של אלי אברהם. לאחר הפורום של אתמול ברור לי ש"ספירת ראשים" על המסך תוך התחקות על מוצא עדתי, מחמיצה את העיקר ומשרתת דווקא את השודדים. נניח שדליה איציק היתה ראש ממשלה ופניה היו מופעים על המסך השכם והערב בפרייםטיים, זה היה מוסיף משהו לשיוויון ולפלורליזם? וכנ"ל אם סילבן שלום היה מגיש בכל יום את מהדורת החדשות המרכזית, או שהיו נותנים לאלי יישי תכנית אירוח.
זה מסיט את הויכוח למבוי סתום ומסתיים בהרהורים נוגים על מה היתה אומרת הסבתא של ניסים משעל ואם החבר'ה של רשת=קשת היו טיפה יותר מתוחכמים היו מוצאים פיתרון לבעיה בצורת שילובה של דנה אינטרנשונל בתכנית של יעל בר זוהר.
והרי זו לא הבעיה. הבעיה היא צנזורה חריפה שמטילים מנהלי הערוצים ועורכיהם על דעות שונות משלהם שיכולות לערער את מעמדם. צנזורה על מחשבה בהירה וסימום ההמונים בתכניות בידור מטומטמות.

עולם המונחים שלך לא מוכר לי דיו ולכן אני לא יודע אם הבנת את תגובתי נכון. מה שאני אומר הוא שהנה אתגר אמיתי לאירגונים המדברים בשם האוכלוסיות שמופלות בטלוויזיה. כאן לא מספיק לכתוב מאמר או להגיש בג"ץ (עתירה היא בהחלט דבר מסובך שמצריך כשרון – אבל היא מצריכה חצי תריסר אנשים מוכשרים ולא יותר) כאן צריך לבוא לאנשים שהארגונים מתיימרים לייצג ולהניע אותם לפעולה אקטיבית שיכולה לשנות משהו במציאות שבה הם חיים – וזה לא קורה.