הקסם המשכר של הטלוויזיה מצליח למכור הכל בעטיפה יפה, אפילו זמר שעד אתמול היה אנונימי. מסתבר שאכן המדיום הוא המסר והפעם בפרשנות קצת אחרת למשנתו של מקלוהן. מה שבאמת משנה זה מה משדר (ערוץ 2) ולא מי משודר (החבורה של הצעירים ב`כוכב נולד`: שהם אך אמתלה לשדור). אם ברומא גלדיאטורים שעשעו את ההמון שהמשיך להריע לקיסר, הרי בגרסה החדשה שיצרה חרושת התרבות (שהיא אמנם הומנית יותר) פועל מנגנון דומה: לא עוד גלדיאטורים, לא עוד דם – הבה נטשטש את חושיו של ההמון בקצת בידור (והפעם באמצעות זמרים מתחילים שלא ידרשו כמעט כסף ויחתמו על כל חוזה על מנת להופיע). מי גוזר את הקופון אנחנו כבר יודעים, לא הנערים הצעירים המשתתפים בתחרות וגם לא הקהל. מבחינתו של ערוץ 2 – ישחקו הנערים (והנערות) לפנינו: זהו בידור להמונים שדרכו ובאמצעותו הם מרוויחים הון עתק.~ החלום של (כמעט) כל צעיר וצעירה תורגם לכסף – הרבה כסף. בחברת המונים בה צביונו של היחיד טושטש, החלום להיות מפורסם – כלומר מישהו שיזהו אותו ברחוב ושדמותו תתבלט מעל לשאר, יכולה להיות מובנת. חלום זה נוכס ע"י יזמים זריזים ותורגם לכסף. דומה כי חזונו של אנדי וורהול על היום בו כל אחד יהיה מפורסם לחמש עשרה שניות קורם עור וגידים. ולסיום – הערה על מוסיקה פופולרית: להקה בשם `הדג נחש` שרה בימים אלו שיר (לפחות לפי ההגדרה של רשתות הרדיו זה שיר) שכולו אוסף סיסמאות של סטיקרים שאנשים מדביקים על המכוניות שלהם. מה שמדהים הוא השילוב של מוסיקת רקע מתנגנת בעוד הסיסמאות מדוברות/ מושרות – מה שהופך את הסיסמאות האלו, שבמקורן באו לבטא איזו שהיא אמירה, צועקת, עצבנית, מרירה לכלום. התסיסה שבסיסמאות מנוטרלת ע"י המוסיקה: אלו כבר לא סיסמאות שבאות להתריע / להתריס / לתקשר – הן הפכו לפלקטיות לחלוטין. זו שפה של פרסומות שהועברה לתחום המוסיקה הפופולארית, או מה שמוגדר ככזה. כמו בדוגמא הקודמת גם כאן הביטוי מעובד, מושטח ומותאם לצריכה המונית, כזה שלא יעצבן אף אחד וחלילה שלא יהא בו שום אלמנט חתרני. זו בעצם תכליתה של חרושת התרבות – היא מוציאה את העוקץ מכל דבר ומוכרת אותו כמו כל מוצר אחר.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ואני חשבתי שהפלקטיות שבה מוצגות הססמאות בשירם של הדג נחש מכוונת. אמנם אין זה שיר המחאה המוצלח ביותר ששמעתי, אך דומני שדעתם של הדגים/נחשים אינה שונה במהותה מדעתה של הכותבת.
הדברים שלך נכונים. לא רוצה להיות קטנונית, אבל הדוגמא של "שיר הסטיקר" דווקא מחמיצה את העיקר. השיר (ש"כתב" – או ליקט – דויד גרוסמן) אינו מכוון לעיקור המסרים שבסטיקרים אלא להצביע על היום יום שלנו – במכונית, ברחוב ועל ההפגזה שאנו מופגזים בסיסמאות (שגם הן, אגב, שטחיות ופלקטיות). בראיון עימו אמר גרוסמן שהוא תמיד נדהם מחדש מכמות הסטיקרים שיש על המכוניות בארץ, האופן שבו הם "צועקים" את דעתם וכיצד הכל מתערבב ("תנו לחיות לחיות" לצד "מוות לערבים"…). בקיצור," הדג נחש" וגרוסמן עושים בשיר הזה עבודה הפוכה לזו שאת מכוונת אליה.
לא המוסיקה של הדג נחש היא מה שהופכת את הסטיקרים לפלקטים. הסטיקרים האלה, שממלאים באלימותם את המרחב הציבורי דרך שמשות המכוניות, הן פלקטיות מטבען- סיסמה בת שורה או שתיים, על רקע אדום לוהט, עם הרבה סימני קריאה לא באה לשטוח משנה מדינית/חברתית עמוקה, היא באה לתפוס את תשומת הלב שלנו לרגע אחד ולהיכנס לנו לתודעה דרך מה שהוא סוג של שטיפת מוח. הדג נחש עושים את מה שמצופה, לטעמי, מאומנים לעשות- הם משקפים דרך האומנות שלהם-במקרה זה המוסיקה- את הצורה שבה הם רואים וחווים את הרחוב, ודווקא ע"י כינוס כל הסטיקרים האלה ל-3 דקות הם מעצימים את מימד האלימות שבהם (או, כלשונם, "כמה רוע אפשר לבלוע…")
להגיד לך שאני צופה נילהב בתוכנית? לא, אפילו אין לי טלויזיה בבית.
אבל איפה כאן בדיוק הבעיה?
הצעירים שזוכים בתוכניות הללו מצליחים לפתוח בקריירה חדשה משלהם, ראי את נינט טייב, שי גבסו ואחרים שמרוויחים כבר בערך פי 10 ממך וממני גם יחד. להגיד שהם לא גוזרים את הקופון אלא רק אחרים זה פשוט מגוחך. לא כולם רוצים להיות מפורסמים.
השיר של הדג נחש (או יותר נכון של דוד גרוסמן) עושה בדיוק מה שאת אומרת. הוא מראה לכולנו כמה הסיסמאות שאת כל כך אוהבת משמאל וימין פלקטיות ומגוחכות. הוא מראה לכולם עד כמה הפנאטיות והרדידות של הפוליטיקה מטופשות. קשה לך להבין שהסיסמא שלך היא בסה"כ עוד סטיקר? זה הוא שיר מחאה נגד שירי מחאה שקשה לי לא להזדהות עימו. אני לא מכיר עוד מדינה בעולם בה שיר כזה היה הופך ללהיט מיין סטרים, זה רק מעיד על הפתיחות שלנו.
שירת הסטיקר, שלמיטב ידיעתי עובדה נערכה ונכתבה ע"י הסופר דוד גרוסמן היא לעניות דעתי אמירה נוקבת חזקה ומעוררת שהמוזיקה והביצוע של הדג נחש מעצים אותה פי כמה וכמה.
בשונה מטענת הכותבת המוזיקה של היצירה אינה מעקרת את האמירה ו/או הזעקה שהסטיקרים האלו נועדו לאפשר אלא להיפך היא מאירה בזרקור אדיר את הייאוש – או אולי העייפות- שלנו כציבור מקיום דיונים מורכבים בשאלות מורכבות שבאה לידי ביטוי בהטחה בפני כל העולם של סיסמאות שאנו מדביקים על המכוניות שלנו.
שירת הסטיקר היא לכן – לענ"ד- יצירה תרבותית ישראלית מדהימה מקורית ואיכותית: מילולית ומוזיקלית.
זוכרים את חוק חינוך חובה חינם? השאלה היא, למה אין הגדרה ל"חינוך" בחוק: האם מורה ל- 300 ילד זו כתה? האם 3 שעורים בשבוע זו מערכת שעות? האם כל המחזור לומד שיעור אחד בבלומפילד – זה עונה על דרישות החוק? בהגדרה יוצא שחינוך ויעילות עומדים בסתירה. הרבה פחות מורים ושיעורים זה יעיל. אבל האם זה חינוך?
עוד הוכחה לכך שעדיף שאקדמאים לא יעסקו בתרבות (ע"ע חרושת התרבות) היא החלק השני של המאמר לעיל. "שירת הסטיקר" (כדאי לברר את שם השיר שעליו כותבים, גם את שם הלהקה: "הדג נחש" וגם את שם כותב השיר: דוד גרוסמן (כן, הסופר האשכנזי הג'ינג'י)) מכניס את המופעים השונים של כלי המחאה הפופולרי ביותר בישראל (הסטיקר) ושם אותה בשיר אחד, שבכמה דקות קצרות מגולל את כל "הישראליות" של שנות האפסיים הנוכחיות באופן די מוצלח. המוסיקה משטחת את האמירה ? ומה עם העובדה שהסטיקר במקורו משטח את האמירה (וכמה אמירה יש ב"העם עם הגולן" או ב"אבא תרחם" או ב"שלום עכשיו"?). המשפט הזה כל כך אומלל מפני שכל התרבות כולה בנויה על חיבור שבין מלל למוסיקה, עד שפשוט לא ברור מה הכותבת מנסה לטעון, שכל התרבות טועה? שסופוקלס/מוצארט/ברטולט ברכט/בוב דילן ואחרים פשוט "שיטחו" את האמירה שלהם? אם כך, אולי עדיף להיות חסר תרבות מאשר שייך לתרבותה של הכותבת.
אביבית
השיר שנגדו את יוצאת נכתב (או לוקט) ע"י הסופר דוד גרוסמן, שרצה להביע באמצעותו את התנגדותו למסרים פלקטיים שמובעים בסטיקרים ומשדרים בדרך כלל בעיקר נבזיות או סתמיות.
בנוסף, אני מתנגד לביקורתך על הלהקה הזו, שהיא מהיחידות, אם לא היחידה, שמכניסה היום איזשהו נפח ומסר חברתי לשירים שלה, ומופיעה בהתנדבות באירועים בעלי נופך חברתי (שאנן סטריט, סולן הלהקה, הוא מהבולטים שבמארגני "פסטיבל בשקל").
אין מקום, בודאי שלא באתר כזה, להתנשאות תרבותית מהסוג הזה ("לפחות לפי ההגדרה של רשתות הרדיו זה שיר"). אני מניח שאם זה היה שיר מזרחי ולא שיר היפ הופ לא היית מניחה לעצמך להתייחס אליו כך, ולו בגלל הבושה. זה שיר לגיטימי, בסגנון שהולך ומתפתח. את לא חייבת לאהוב את זה, אבל לא אני ולא את נקבע מהי מוזיקה לגיטימית ומה לא.
אביבית,
הבכי שלך על הגעתו של העידן הפוסט מודרני גרם לי להזיל דמעות וירטואליות מהולות בצחוק פנימי מודחק. על מה בדיוק את כועסת בשיר של הדג נחש? על ההגחכה שלהם (ובעצם של דויד גרוסמן שכתב את השיר) את תרבות הסטיקרים? את העובדה שיש כאן עם כמו-פוליטי שמתמודד עם בעיות במילים, הרבה מילים, וללא עשייה אמיתית? על מה הבכי, לעזאזל. האם את לא מוחה רק כדי למחות? אז אני שמח שגילית את הניאו מרקסיזם ואת תיאוריית ההגמוניה, גם בכוכב נולד וגם אצל הדג נחש. ברוכה הבאה.
אגב, אנדי וורהול נתן לכל אחד 15 דקות של תהילה, לא שניות. יש קיצוצים נוספים שלא ידענו עליהם 🙂 ?!