שנת שרות אצל העשירים זה הפתרון

לא להאמין. באמת צריך לשפשף (את העיניים) כדי להאמין. אולי תהיה זו גם הזדמנות לעשות אתנוגרפיה אמיתית של עשירים. כזו שתגלגל לפתחנו כמה מן התיאורים היותר נדיבים של איך שעשירים גדולים חיים. ברברה ארנרייך לא גרדה את הקצה של התופעה הזו.

הרי מפי הגבורה למדנו "היא תדע להעריך את עצם העובדה שקיבלה עבודה, מקום לגור בו ומזון" – מי דיבר בכלל על תשלום הוגן? בת פריפריה אמיתית, אליבא דאלבין, צריכה לתת את אוזנה לרציעה על משקוף הדלת. הרי מדובר כאן ב"מקפצה לתפקיד הבא", לא פחות.

שכנה א': "מה עשית עם הרומניה?"
שכנה ב'" "פיטרתי אותה. לא היה לה רישיון ולא רציתי להסתבך".
שכנה א": "גם אני עכשיו בלי מנקה. הכושי שלי הפסיק להגיע, הוא בטח מפחד לבוא לפה בגלל תחנת המשטרה הסמוכה".
שכנה ב': "האמת, שהרומניה לא היתה משהו. היתה לי סינית לפניה (בעלה עבד בבניין) והיא ניקתה טיפ טופ ולא הוציאה מילה. יום אחד היא הודיעה שלא תוכל לבוא יותר כי היא צריכה לטפל בבעלה שנפל מהפיגום. עד שהבנתי מה אמרה… מהאנגלית הרצוצה שלה בהתחלה הבנתי שהיא בגדה בבעלה עם הקבלן…"
שכנה א': "מהניסיון שלי, וגם מנסיון של חברות, אין כמו הכושיות, אלו מגאנה הן הכי טובות, אבל נורא קשה למצוא היום."
שכנה ב': "אני ממש מיואשת. אפילו תלשתי מס' טלפון ממודעה שהיתה תלויה על העץ בשדרה. איזו סטודנטית שמחפשת עבודה בניקיון. ישראלית. נורא התלבטתי, כי ידוע שהישראליות לא מנקות משהו…"
שכנה א': "נו, ו…?!":
שכנה ב': "אז התקשרתי. והשבוע היא הגיעה. באיחור כמובן. מיד ביקשה כוס מים, ואני הייתי בדיוק באמצע שיחת טלפון. אחרי שהסברתי לה מה צריך לעשות, ואחרי שהתבוננה על הדירה במבט מזוגג היא פתאום ביקשה דרגש. דרגש! הייתי בשוק. בשביל מה את צריכה דרגש, שאלתי אותה. ולא תאמיני מה היא ענתה לי…"
שכנה א': "נו, מה?"
שכנה ב': "אני לא מתכופפת בפני דלי".

מבוסס על דיאלוג אמיתי.