נתיב החירות שלהם ושלנו

יחיעם שורק

כל המבקר בעיר בוסטון אשר במדינת מסצ`וסטס (ארה"ב) אינו יכול לפספס את ה"פרידום טרייל" ("נתיב החירות") – המסלול המסומן היטב על ידי אריחי רצפה אדומים, כשההולך בנתיבו, מזומן להיחשף לתחנות היסטוריות חשובות, בדרכה של ארה"ב לעצמאות, לחירות מן הכתר הבריטי. מדריכים מקומיים, לבושים באופנת המתיישבים (מתנחלים) האמריקאים של שלהי המאה ה-18, מלווים קבוצות של תיירים ומערים לתוך ורידיהם את צידקת המאבק האמריקאי למען שחרור מהעול הבריטי. הקבוצה מצטופפת סביב המדריכה בפינת הרחובות קורט וקונגרס, שם, ב-5 במאי, שנת 1770, נרשמה היתקלות אלימה בין המקומיים-האזרחים לבין אנשי מיליציה בריטיים, וחמישה אזרחים נהרגו, וביניהם ילד/נער בן 12, מה שקרוי "טבח בוסטון". המדריכה, בפתטיות נסערת, תיאטרלית, מצביעה על טיפות הדם שניתזו מן האזרחים הירויים, ומדגישה כי ראשון הנופלים היה אותו ילד, שעטף אבן בגוש שלג והשליכו באומץ אל מול החיילים הבריטיים, המזויינים ב"מאסקטירים" (רובים "משוכללים").~

לא רציתי לקלקל לה את המסיבה, אך במוחי הקודח חלפו-הבליחו שני סרטים: עבר/הווה ועתיד. סרט העבר/הווה מציג את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ובעיקר את ההתמודדות של הפלשתינאים מול חיילי צה"ל ועוצמת "הקוזק הנגזל": מרובי צלפים ועד נגמ"שים ומטנקים ועד "קוברות" ו"אפ-16", ובמיוחד את הילדים והנערים המיידים אבנים אל מול הפלדה הקרה ויורקת האש של כוח השיריון הצה"לי. סרט העתיד מציג את המדינה הפלשתינאית, זו שתקום לאחר שנקבור יחד, אנחנו והם, את מתינו הרבים, הצפויים (כמה שזה נורא), לכאורה הכל קבוע מראש ו"מה לעשות?" ו"כאלה". קבוצת תיירים תזדמן או-אז אל שכם, ג`נין או רמאללה, ומדריכה מקומית, עטויית כאפייה מפוספסת ובדגלון של ירוק-לבן-אדום-שחור, כבר לא תספר על ילד בן 12, אחד ויחיד, אלא על עשרות ומאות של מתקוממים צעירים מגיל זה, שנורו בידי צה"ל. טיפות הדם הבוסטוניות ילבינו מול נחלי הדם של המתקוממים הפלשתינאים. ואני, ועוד רבים וטובים תמהים ומשתוממים: "עד מתי?". "עד מתי תאכל חרב?". "עד מתי נחיה אנו על חרבנו. נקיז את דמי שכנינו, והם – את דמינו?". המדינה הפלשתינאית הרי קום-תקום, ומדוע לא נחסוך מעצמנו את מערבולת הדמים הקטלנית ואת שילהוב היצרים אצלנו ואצלם. נמחל על כבודנו ה"רמוס" ושאר גחמות אינפנטיליות במהדורת הארי פוטר הישראלית, נתעלם במכוון מהתחושה של "מי אשם?", או "מי התחיל?". הבה נתחיל לחיות כ"עם חופשי בארצנו", חופשי מכיבוש ומכבלי הביטחוניזם והלאומנות האלימה, וחופשי לנהל חיים נורמליים בתוך גבולות המדינה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור

    אני ביקרתי בארה"ב לפני כשנתיים. טיילתי בפילדלפיה במה שמכונה "העיר הקולוניאלית" (כלומר גרעין העיר שנבנה עוד בתקופה הקולוניאלית), וראיתי שם שחקנים ממחיזים את מלחמת האמריקנים בבריטים. אבל כיוון שצפו בהם תיירים בריטים, שרה המקהלה לכבודם את "rule Britannia". ככה זה, הזמן מרפא הכול, ובחלוף מאתיים שנה המלחמות נראות כמו משחק ילדים. אפשר גם לפאר את הדם כשאיש אינו זוכר מיהו הילד הירוי, שממילא לא היה חי עד ימינו.
    ועם כל זאת, יש כמה הבדלים בין מלחמת העצמאות האמריקנית לבין האנתפאדה. ראשית, מלחמת העצמאות האמריקנית החלה כמלחמת אזרחים, בין התושבים הבריטים במושבות האמריקניות לבין נציגי השלטון הבריטי. עובדה שעד היום מדברים האמריקנים אנגלית, מורשת מהשלטון ההוא.
    שנית, האמריקנים לא היו "מתנחלים". הם לא באו מתוך אידיאולוגיה של חזרה ל"ארץ האבות" (לפחות לא בהתחלה), והם גם לא באו לגרש את האינדיאנים (אם כי הם עשו זאת בסופו של דבר). הם נהגו כפי שהיה נהוג אז – מצאת שטח אדמה שאינך יודע מיהם בעליו – זכותך לנצל אותו.
    אגב, רוב הישראלים שחיים היום בארץ באו אליה מחוסר בררה, ולא כדי להתעלל במישהו. ההתנחלויות בשטחים נושאות אופי שונה לגמרי – אלה אנשים שיש להם בתים בתוך תחומי הקו הירוק, אולם הם מתעקשים לגור דווקא בשטח הפלסטיני.
    ולסיום – הלוואי שמלחמת הפלסטינים הייתה מסתכמת באבנים שמוטחות בחיילים חמושים. כידוע לכולנו הפלסטינים מתעקשים בעקביות מזוויעה לתקוף אזרחים חפים מפשע שגרים עמוק בתוך תחומי הקו הירוק. במסגרת ההתקפות האלה הם מפרים כל נורמה אנושית שמקובלת גם בעתות מלחמה.

  2. ד"ר יחיעם שורק

    צר לי דרור, אך לא ירדת לסוף דעתי.
    ראשית – לא התכוונתי לעסוק בהבדלים בין המלחמה הפלשתינאית למען עצמאותם לבין זו האמריקאית כנגד הבריטים (אם כי האמריקאים לא היו אלא בריטים), גם משום שכל אירוע היסטורי נושא קווי ייחוד, אם כי ניתן במקרים מסויימים, כמו המקרה דנן, לפתוח קווי דימיון בין שני המאבקים.
    שנית – אולי אינך יודע, אך אחד מן המקדמים המעין אידיאולוגיים של ה"מורדים" האירופים בבואם ליבשת אמריקה התמצה במעין "שיבה לארץ הקודש", ולראיה – מקומות רבים נושאים בארה"ב שמות תנ"כיים, ואף לא מעט שמות של המתיישבים הראשונים, לא היו אלא עבריים (אייב – אברהם לינקולן ועוד). גישה זו היתה מהולה באוריינטציה הקולוניאליסטית של מעצמות אירופה: הבאת "הבשורה" ל"אדם הנחות".
    שלישית – בנסיבות העניין אין כל הבדל בין כלי נשק שאוחז המתקומם, בין אם זו אבן ובין אם זה רובה. בכל מקרה מלחמתם של ה"בריטים" בבריטים היתה מלחמה שגלשה כמובן לפסי לחימה חמה של ממש.
    רביעית – הפלשתינאים מפרים כל נורמה אנושית – כך לטענתך. ואנחנו? המה-זה-עם-סגולה: שממטיר פצצות של טון, שמזניק לאוויר מטוסי אף-16, שדורס באכזריות כל רחוב ונתיב בשכונות הפליטים על-ידי טנקים ומשוריינים, שמתעלל בפלשתינאים במחסומים, שעוקר מטעי זיתים, שאינו מאפשר מעבר יולדות, חולים, נצרכים ו"סתם" ילדי בית ספר ליעדם, שלעיתים בהול הוא, שעוצם עין נוכח מעשי הביריונות של המתנחלים, שגורם להקרחת שדות, מטעים ושאר רכוש פלשתינאי על-ידי כבישי אורך ורוחב, וכבישים עוקפים, ועוקפי-עוקפים, שמגלח רכוש פלשתינאי ומפריד בין משפחות על-ידי חומה תפלצתית ועוד. אכן אנחנו מה-זה-עם-של-סגולה. פשוט להתקנא

  3. אור דורון

    שלום יחיעם
    קריאת הכתבה הזכירה לי עד כמה אהבתי את בוסטון מפני שהיא מזכירה לי דווקא את אירופה.
    אולי צריך לשלוח את ,המנהיגים" לשם על מנת שתחושות מסוג אלה תתעוררנה גם בהם בדרך לתובנה . "רחמי" על האמריקאים שלהם היסטוריה קצרה יחסית וכל אירוע מועצם כיאה לעם שמכיר ומוקיר את המיתוסים עליהם גדלה חברה.
    לפני סיום רציתי לומר לך שמאוד מסוכן להמשיך ולחלום… אז תתעורר מחלומך ( לאור התיאור ברור לי שכרגע אתה בשלב החלום והיקיצה תהיה קשה ומתסכלת) שמא תקלע חו"ח לסיטואציה מעוררת פלצות שקוראים לה בטעות ה"הנהגה" הישראלית הנוכחית (גם קודמותיה לא היו משהו -ובטח לא נהגו כפי שאתה מצפה מהם בכתבה).
    מצד שני תמיד אמרתי לעצמי לא לממש את כל החלומות, שישאר משהו קטן לשאוף אליו – עכשיו אני יכול לשאוף עידוד מחלומך שהוא גם חלומי.