על הדיכאון*

תום פסח

בשנה שעברה התקיים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב ערב לכבוד הוצאת ספרו של אנטוניו גרמשי, "על ההגמוניה", בעברית. אחד הדוברים, עו"ד דב חנין, סיפר שגרמשי עסק הרבה באסטרטגיות שבאמצעותן השמאל יכול לבנות קואליציות ולהגיע לשלטון. לדבריו, עיסוק כזה מהווה אלטרנטיבה להרבה דיונים בשמאל הישראלי, הנעים (ברוח אסכולת פרנקפורט) "לאורך כל הטווח שבין הדיכאון הקל לדיכאון הקשה".

כמובן, לפעילי שמאל לא חסרות סיבות להיות מדוכאים, ואין צורך למנות אותן פה. סיבה אחת שלא נזכרת לעתים קרובות היא העדר היכרות עם ההצלחות של תנועות חברתיות בעולם ובארץ. התקשורת הממסדית לא מפיצה יותר מדי סיפורי הצלחה כאלה. הנה כמה מהם, למי שלא מכיר:~

1. תקציב שיתופי בפורטו אלגרה. העיר פורטו אלגרה היא בירת המדינה הדרומית ביותר מבין המדינות המרכיבות את ברזיל. יש בה מליון ורבע תושבים, והיא ניצבת במרכז אזור עירוני הכולל מעל 3 מליון איש.

 

מרכז העיר הוא יפהפה, עשיר בפארקים, רחובות מגוונים ושטחים ציבוריים מתוחזקים היטב. אך עד שנת 1989, מצבם של הפרוורים היה שונה לחלוטין: לשליש מן התושבים לא היתה גישה למים זורמים, ביוב או מדרכות. בעיר כולה היו קיימים רק שני מעונות יום שישרתו משפחות עובדות. תושבים רבים היו חסרי בית או חיו בבקתות זמניות, והעירייה סירבה להכיר בשכונות רבות כחלק מתחום השיפוט שלה.

תושבים רבים נאבקו במשך עשרות שנים בעייריה, על מנת שהיא תספק להם מים זורמים או ביוב. אך תהליך קבלת החלטות בעירייה התעלם לגמרי מצרכיהם של התושבים. התקציב העירוני הוכן בידי ועדות פקידים של העירייה, ואושר בידי המועצה העירונית: הפקידים קבעו, במידה רבה, היכן יושקעו כספי המיסים של הציבור. להעדר השקיפות בתקצוב נלוותה מערכת מיסוי כושלת, שהביאה את העיר למשבר פיננסי עמוק בסוף שנות השמונים.

בשנת 1988 נבחרו למועצת העיר נציגי מפלגת העובדים הסוציאל-דמוקרטית. עם היבחרם, פנו נציגי המפלגה לתושבים במטרה לגבש, יחד איתם, תקציב מסוג חדש, שייקח בחשבון את צרכיהם האמיתיים של רוב התושבים, באמצעות שיתוף דמוקרטי שלהם. התוצאה היתה "התקציב בשיתוף הציבור" (participative budget, ובפורטוגזית –Presupuesto Participativo ).

תהליך קביעת התקציב בשיתוף הציבור לא הביא לביטול המועצה העירונית, אך במקביל לה נבחרים, כל שנה, 2 נציגים מכל רובע בעיר. העיר חולקה מחדש ל-16 רובעים, שלכל אחד מהם מאפיינים חברתיים וגיאוגרפיים משלו. נציגי הרובעים נבחרים ע"י תושבי כל רחוב ושכונה, וכן ע"י משתתפים במספר קבוצות-נושא, שיכולים להיות חברים בארגונים שונים. קבוצות הנושא כוללות תחומים כמו תחבורה, חינוך, בריאות ורווחה.

נציגי הרובעים משרתים בהתנדבות, ומשך כהונתם מוגבל מראש לשנה (ללא אפשרות הארכה). הם אינם פוליטיקאים מקצועיים, ואינם נדרשים לוותר על עיסוקיהם הנוכחיים. הנציגים מקבלים הכשרה בסיסית בתחום הניהול הפיננסי, ותפקידם הוא לכנס במהלך השנה מועצות ופגישות קטנות יותר של תושבי הרובע, כדי לגבש איתם סדרי עדיפויות משותפים להשקעת תקציבי העירייה. במהלך כעשרה חודשים,רשימת משאלות חסרת צורה הופכת לתוכנית מגובשת המתבססת על המקורות הכספיים הקיימים. ההצעות נידונות באסיפות המוניות, שמשתתפים בהן, בסך הכל, עשרות אלפי בני אדם. הפגישות יכולות המוניות, או ברמת השכונה, והן מביאות להשתתפות ערה של התושבים, שיכולים להחליט, למשל, אם הם מעדיפים להשקיע בהקמת כביש חדש, או בית ספר. נציגי רובעים דנים ביניהם בבקשות התושבים, וההחלטות מועברות לאישור המועצה העירונית, אך מקובל שהיא איננה יכולה להכניס שינויים מהותיים בהחלטות אלו.

עם תחילת הפרויקט נשמעו חששות, שלפיהם התושבים יקבלו החלטות "פופוליסטיות" או מושחתות. חששות אלו נתגלו כחסרי בסיס. התקציב בשיתוף הציבור הביא לשינוי דרמטי בהיקף השירותים שהעירייה מספקת לתושביה. בין שנת 1989 ל- 1999, מספר בתי הספר הציבוריים גדל מ- 12 ל-86 . מספר מעונות היום גדל מ- 2 ל- 120. אחוז הבתים המקושרים לרשת הביוב גדל מ- 46 אחוז ל- 85 אחוז. 65 אלף משקי בית קושרו למים זורמים. כל שנה נוספים 25 קילומטר של כבישים חדשים בשכונות עניות. גם השכונות העשירות יותר זכו ביותר ליותר שטחים לפעילויות פנאי.

כמו כן הוקמו מפעלים בבעלות למחזור פסולת, בבעלות קורפורטיבית של תושבים, מפעלים לטיהור מי הנהר המקומי משפכים, מרכזי בריאות קהילתיים, ופרויקט רחב מימדים לבניית בתים לחסרי הבית. הדמוקרטיזציה שעליה נשענה קבלת ההחלטות הללו אפשרה את הרחבת המיסוי למימונן: לדוגמא, תושבים רבים יותר הסכימו לדווח על היקף הנדל"ן שלהם.

למרות שהתקציב בשיתוף הציבור דורש מהפוליטיקאים ויתורים רבים, הצלחתו, והפופולאריות המתמשכת של יוזמיו, גרמו ל-100 ערים ברחבי ברזיל לחקות את פורטו אלגרה, ביניהן ערים עצומות כמו סאו פאולו. הרעיון אומץ גם ע"י מספר עיריות בארגנטינה, באורוגוואי, ודרום אפריקה (http://www.unesco.org/most/southa13.htm).

2. שלטון קומוניסטי בקרלה – רבים מודעים לכשלונותיו של הקומוניזם, אבל מעטים שמעו על המפלגה הקומוניסטית ההודית, ששלטה עשרות שנים במדינת Kerala שבדרום הודו. הם הגיעו לשלטון ב- 1957, והצליחו להעלות את תוחלת החיים לגברים ל 71.2 שנה (59.1 שנה בהודו כולה, בממוצע), תוחלת החיים לנשים – ל 73.7 שנה (60.4), להוריד את שיעור תמותת התינוקות ל- 17 מתוך אלף (לעומת 79 מתוך אלף בהודו כולה), ולבצע רפורמה אגררית רחבת היקף. לא כל הבעיות של המדינה נפתרו, אבל מצבה שונה לחלוטין מזה של רוב מדינות הודו. כל ההישגים האלו הושגו תוך שמירה על דמוקרטיה רב-מפלגתית, ללא כל דיכוי של יריבים פוליטיים. (עוד פרטים ב- http://www.findarticles.com/p/articles/mi_m1132/is_n1_v47/ai_16892065).

3. תקציב הפנתרים – רק כשקראתי את ספרו (המצוין) של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", גיליתי את המושג הזה. הוא כותב ש"ב- 27 במארס 1972 הוגש לאישור הכנסת התקציב המכונה `תקציב הפנתרים`, משום הגידול המשמעותי בסעיפי החינוך, הדיור והשיכון שנעשה בו בהשוואה לתקציב הקודם. הגדלת התקציב נחשבת לאחת ההצלחות המיידיות של `הפנתרים השחורים`" (עמ` 157). קבוצה קטנה מאוד של פעילים הצליחה לשנות את מבנה תקציב המדינה!  יותר מאשר האידיאולוגיה הסוציאליסטית של מפא"י, מדינת הרווחה הישראלית התעצבה כתוצאה מלחצים מלמטה, כפי שטענה החוקרת ריקי שיו (http://www.yesod.net/hevra/10/10-9.htm). בלי הלחץ של קבוצות כמו הפנתרים לא היתה נותרת לנו מדינת רווחה להילחם עליה.

כמובן, כל אחת מההצלחות האלה (ורבות אחרות) התאפשרה בתנאים מסוימים, ותמיד מתוך מאבק קשה. אבל אולי יש משהו מעבר לטווח שבין הדיכאון הקל והדיכאון הקשה. 

*תום פסח הוא סטודנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והיה פעיל במספר תנועות חברתיות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יעל

    אפשר להוסיף לרשימה את ההצלחה הישראלית של מפלגת ש"ס. המפלגה החלה מקומץ פעילים בתחום החינוך, שבמחאה על דחיית תלמידים מזרחיים ממוסדות החינוך של הזרם העצמאי האשכנזי, הקימו מוסדת חינוך משלהם,תבעו וקיבלו אישור ממשרד החינוך לתקצב מוסדות אלה.
    מה שניתן ללמוד מהדוגמאותץ שהבאת, זה שכדי לחולל שינוי צריך מסגרת מפלגתית תומכת וזה אולי הזמן לפנות אל אמיר פרץ ולקבל את תמיכתו לחדש את המסגרת של בית ספר לפעילים חברתיים. כתוב אלי כדי לגלגל את הרעיון.

  2. שלי יחימוביץ'

    הדברים מאוד מעניינים, אבל מתגבשת אצלי איזו אי נוחות מחברי לוחמי האנטי-גלובליזציה הקוסמופוליטיים (שאני רואה אתם את הדברים עין בעין, עקרונית).
    זה מזכיר לי קצת את השמאל הקונבנציונאלי (ידידנו יונתן גפן, גיבורו של ויכוח אחר כאן) שעסוק מאוד בדיכוי הפלשתינים אבל לא רואה את הדיכוי שמתרחש בארצו, בעירו, ברחוב שלו.
    יכול להיות שיותר נוח להתעסק בדיכוי שמתרחש טיפה רחוק מבחינה גאוגרפית? יכול להיות שנעים וקריר יותר להתעסק במדוכאים שלא מדברים עברית?

  3. תום פסח

    הנקודה במאמרון שלי היתה שפעילים מקומיים יכולים לשאוב השראה לפעילות שלהם ממאבקים אחרים מעבר לים, לא שצריך להתעלם מהמציאות המקומית. התארגנות אמיצה (שנכשלה בסופו של דבר) שהייתי חבר בה ניסתה לשפר את מצב עובדי הקבלן באוניברסיטת תל אביב בהשראת מאבק מוצלח יותר באוניברסיטת הרווארד. אני לא חושב שיש ניגוד בין שאילה והתעניינות במצב מעבר לים לבין התעסקות בבעיות המקומיות (שהפלסטינים גם חלק מהנותי מהם, בעיני, אבל לא רק הם…)

  4. ראובן אברג'ל

    י
    יפה אמרת לאנשים נוח יותר להתעסק עם בעיות חצוניות ופחות עם מה שקורה כאן מתחת לאף
    מה גם רובם נשענים על נסיונות ותאוריות שלא ממחוזתינו מה שאנו צריכים כאן אוטנטיות מקומית ויצירתיות
    היום המאבק יותר מתמיד מאבק מעמדי יהודים כערבים אזרחי המדינה רק שילוב כוחות אלה השינוי יבוא