התקשורת מדווחת, יותר נכון מספרת סיפור, "מי עשה מה, היכן, מדוע, איך ומתי", לעלילה של הסיפור התקשורתי יש תבנית, התבנית היא ביטוי לבחירה של העיתונאי מה להציג, ממה להתעלם ומה להדגיש, התבנית גם קובעת מי הטובים ומי הרעים, מי מאיים על הסדר החברתי ומי תורם לטובת הכלל, מה נחשב כמהלך פעולה לגיטימי ומה לא. תבנית סיפור העלילה, או הדיווח העיתונאי, קובעים במידה רבה את גבולות הדיון הציבורי בנושא. הם מעצבים את תפיסותינו ועמדותינו, את המשמעות שאנו מייחסים לפעולות העובדים ונציגיהם, ההנהלה, בעלי ההון והפוליטיקאים.
האזנתי הבוקר לגלי צה"ל, ~בתכנית הבוקר הושמעה כתבה שכללה תגובות לשביתה הכללית שהחלה הבוקר. כל המרואיינים בכתבה, כנראה נוסעים בנמל התעופה, הביעו התנגדות לשביתה, הם תקפו את ההסתדרות ופרטו את הנזקים שהשביתה גורמת להם. הרוח הזו תמשיך לנשוב כנראה גם בסיפורים הבאים של התקשורת על השביתה.
הדיווח הזה אופייני מאד לסיקור התקשורת מאבקי עובדים. נקודת מבט מרכזית של התקשורת בסיקורים של סכסוכי עובדים היא נקודת מבטו של הצרכן הסובל. זו כביכול נקודת מבט אובייקטיבית, אולם צריך לשים לב שנקודת המבט הזו מתרגמת מאבקים חברתייים וכלכליים בין עובדים לבעלי הון, או בין עובדים למדינה, לשאלות צרכניות. שביתות, צעדי מחאה, עיצומים נבחנים רק מנקודת מבטם של אלה הנזקקים לשירותיהם של השובתים (סבלם של הטסים לחו"ל הוא אחד הסיפורים החביבים ביותר על העורכים בתקשורת הישראלית). הזכות לשבות היא מרכיב מרכזי של הזכות לחופש ההתארגנות, היא זכות אדם בסיסית המוכרת במגילת זכויות האדם של האו"ם, באמנות שישראל חתומה עליה והיא מעוגנת בחוק הסכמים קיבוציים – 1957. השביתה היא הנשק העיקרי שבאמצעותו יכולים העובדים להגן על האנטרסים שלהם, איזו השפעה היתה לשביתת עובדים שלא גורמת אי נוחות לאף אחד?
התוצאה של בניית הדיווח התקשורתי מהפרספקטיבה הצרכנית היא שהדיווח התקשורתי כמעט תמיד ביקורתי כלפי פעולותיהם של איגודי העובדים המשבשים את חיי הצרכן והפגנת תמיכה נלהבת במעבידים ובבעלי ההון העמלים ליצירת צמיחה ושגשוג כלכליים.
הנה כמה הכללות המאפיינות את הדיווח התקשורתי על מאבקי עובדים לשיפור שכרם:
א. התעלמות ממאבקי הכוח והסכסוך המעמדי שבין בעלי ההון לבין העובדים, או בין המדינה, כמו במקרה של נתניהו, המייצגת את בעלי ההון לבין עובדים שהיא מעבידתם. סכסוכי עבודה מוצגים כסכסוכים בלתי רציונאליים או אינטרסנטיים שלו רק העובדים היו מוכנים לשבת ולדון בתום לב הסכסוכים היו נפתרים. (זו טענה מרכזית של אנשי האוצר ושל נציגי מעבידים כעודד טירה שמידי פעם מארגן את עובדיו למסעות שבירת שביתה).
ב. דיווח על המשכורות השמנות והמופקעות של העובדים (תרגיל ידוע שהאוצר אינו מפסיק לעשות בו שימוש הוא להדליף לעיתונאים את גובה משכורתם של השכירים השובתים שמרוויחים את השכר הגבוה ביותר, בטקטיקת הביבים של נתניהו "שעובדי הנמלים יפסיקו לבוא עם מכוניות יגואר לעבודה". בעוד התקשורת מדווחת בהרחבה על המשכורות השמנות של העובדים היא נמנעת מלדווח על משכורות, בונוסים ו"מצנחי זהב" של המנהלים. הדיווח מדגיש בדרך כלל את "ההכרח בפיטורים כואבים על מנת להציל את המפעל", ראו לדוגמה את פיטוריהם של תשע מאות עובדים מ"בנק פועלים", שנה לאחר מכן בדיווח על הרווחים העצומים של הבנק אף אחד לא בחן את טענותיו השקריות של מנכ"ל הבנק אלי יונס שעבר עטור בונוסים להבריא בנק אחר "בנק המזרחי" וכצעד ראשון הודיע על פיטורי עובדים בבנק "טפחות".
ג. הדיווחים התקשורתיים מדגישים את נזקי השביתה למשק (הכתבים מצטטים את ההודעות לעיתונות ואת המסרים המועברים להם בפקס על ידי אנשי יחסי הציבור של התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר) ואי הנוחות שנגרמת לצרכנים על חשבון סיקור עמוק ורציני על גורמי השביתה (לדוגמה גורם מרכזי לאי תשלום המשכורות לעובדים נובע אך ורק מ"שחיתותן של הרשויות המקומיות", כאשר מחקר שנערך על ידי חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על כך שהגורם המרכזי למשבר ברשויות המקומיות הוא קיצוץ של למעלה ממיליארד שקל במענקי האיזון לרשויות שקיצצה הממשלה, צעד שפגע בעיקר ברשויות הקטנות והעניות. הקיצוץ הזה מהווה צעד נוסף למימוש האידיאולוגיה של הפרטה וצמצום מעורבותה של המדינה). בהדגשה של הסיקור התקשורתי את הנזקים שגורמת השביתה העובדים מצטיירים כאנשים ציניים האדישים למצוקה שהם גורמים לכלל הציבור.
ד. הדיווח התקשורתי אינו בוחן את משמעות קבלת דרישות המעבידים על ידי העובדים: כיצד זה ישפיע על רמת חייהם, על בטחונם התעסוקתי ועל משפחותיהם. במקרה של השביתה הנוכחית התקשורת אינה מדווחת מה המשמעות של קבלת תכנית ההבראה שמציעים פורז ונתניהו על תנאי עבודתם של עובדי הרשויות המקומיות ועל רמת השירותים שתינתן על ידי מערכות החינוך, התרבות, הבריאות ביישובים השונים בארץ, שוב בעיקר ביישובים בהם חיות אוכלוסיות שאינן משופעות באמצעים כלכליים.
ה. התקשורת נמנעת מלדווח על תופעות של הזדהות עם השובתים. השביתה הנוכחית היא מפגן של סולידאריות מרשימה ומעוררת כבוד של כל ארגוני העובדים עם מאבקם של עובדי הרשויות, (תגובה שכיחה של התקשורת לסולידאריות היא ש"ידה של ההסתדרות קלה על ברז השביתה", או תגובה צפויה יותר מהעורך הכלכלי הבכיר ב"הארץ", יושב ראש ועד שוברי השביתה בתקשורת הישראלית, "אמיר פרץ מנצל את השביתה לצרכים פוליטיים אישיים").
ו. התקשורת הישראלית, בעיקר זו הכלכלית, עויינת פעולה קולקטיבית של עובדים, שבאה לידי ביטוי בפעולות כשביתות, עיצומים או צעדי מחאה קיבוציים אחרים. תהליך ההפרטה האידיאולוגי, התרבותי והכלכלי שוטף גם את שוק העבודה. אחד הגורמים המרכזיים לסכסוכים במשק בתקופה האחרונה הוא הניסיון לפרק את העבודה המאורגנת ולגרום לכך שעובדים מאורגנים בעלי סל זכויות רחב יחסית, יעברו לחוזים אישיים או לעבוד באמצעות קבלני כוח אדם. (בתקשורת מכנים זאת "תהליכי הבראה", "גמישות שוק העבודה" ושאר מטבעות לשון נייטראליות).
ז. תיאור המדינה, והגופים השייכים לה כגופים נייטרליים שדאגתם היחידה היא האינטרס הציבורי. תיאור חסר שחר במציאות הפוליטית הישראלית שבה שר האוצר הוא המוציא לפועל של האידיאולוגיה של בעלי ההון, והממונה לשעבר על אגף התקציבים באוצר, אורי יוגב, מצהיר "שאחד ההישגים של המדיניות הכלכלית הנוכחית היתה שבירתה של העבודה המאורגנת". סקירה של השביתות האחרונות תצביע על כך שהן נבעו במקרים רבים מהפרת הסכמים על ידי המדינה או מהתערבות ברוטלית של המדינה ביחסי עבודה קיבוציים באמצעות חקיקה.
ח. התקשורת עושה שימוש תכוף בסטריאוטיפים בהם ארגוני העובדים מוצגים כגופים המגינים על ועדי עובדים פראיים, עובדים בטלנים ולא יצרניים, עריצים שמטרתם השתלטות על הנהלת מקום העבודה. העובדים וארגוניהם היציגים מוצגים בדרך כלל כצד האשם – הם הנבלים בסיפור הסכסוך.
ט. התקשורת הישראלית, כמו התקשורת האמריקאית המשמשת לה מודל לחיקוי, (ספר מעניין בשם "Framed" של Christopher Martin מתאר כיצד התקשורת התאגידית האמריקאית מסקרת סכסוכי עבודה), מאמצת תפיסת עולם אידאולוגית כלכלית שבבסיסה ההנחה כי מה שמניע את הכלכלה הם בעלי ההון ומנהליהם היזמים המוכשרים, מין הרקולסים חכמים ויצירתיים הנחלצים לעזרת כולנו, לעובדים אין שום משמעות או תרומה ליצירת צמיחה כלכלית. (זה לא מקרי שמדורי הכלכלה והמוספים השבועיים מלאים בכתבות פרופיל וראיונות עומק עם בעלי הון במעמד של סלבריטאים, מעין "פורנוגרפיה של העושר"), בתמונת העולם של התקשורת הישראלית בעלי ההון והמנהלים הבכירים מייצגים גם את החמלה, הסולידריות והאלטרואיזם הקולקטיביים. צריך רק לצפות בתעשיית תכניות הצדקה למיניהן בטלוויזיה, והטרנד של "עסקים למען הקהילה" שהחליפו בשיח הציבורי את הדיון על מדינת הרווחה, זכויות עובדים ואי שוויון בחברה הישראלית.
אי אפשר להתעלם מכך שרובה המכריע של התקשורת הישראלית נשלט על ידי בעלי הון או פוליטיקאים, עובדה היכולה לשמש אליבי לעיתונאים, שכעובדים מעמדם הולך ונחלש ובשנים האחרונות רובם הצטרף לפרולטריון "העובדים העניים". כעובדים בתאגידים כלכליים, או בשידור ציבורי פוליטי, הם נתונים לאילוצים, לחצים ואיומים שגורמים לחלק מהם לאמץ מנגנוני צנזורה עצמית ולחלק אחר לאמץ בהתלהבות את המיתוסים ותבניות הסיקור התקשורתית הללו שבאופן פרדוקסלי ואכזרי גורמים לפגיעה בתנאי עבודתם ולעיתים לפיטוריהם.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
לגמרי במקרה פתחתי את הטלוויזיה אתמול. בחדשות ערוץ 1 ספרו על השביתה העתידית. את ראשי ההסתדרות הם הראו תוך כדי שתיית כוסות תה. זוכרים את כוסות התה המזוהים עם ההסתדרות? – ובכן, כך רוצים להציג את ראשי ההסתדרות עמ"נ שהמובטלים והרעבים לא יזדהו עמם. עד מתי הדימוי הזה אמור להמשיך להתקיים?
צריך לשים לב טוב טוב לא רק למסרים המילוליים, הרבה פעמים מצליחים לשדר מסרים בסאב טקסט, ומה שנראה נטול עמודה אינו כזה – דימויים חזותיים הם דוגמא אחת לכך.
השביתה הזאת היא מאבק צודק מאין כמוהו. השאלה שמטרידה אותה היא מדוע רק כעת נזכרו ראשי ההסתדרות והוועדים הגדולים לפתוח במאבק. היכן הם היו במהלך השנה האחרונה, כאשר עשרות אלפי עובדים לא קבלו שכר?
מתגנבת ללבי התחושה הלא נעימה, שאינטרסים נוספים היו מעורבים בסיפור.
התגובה שלך מעניינת, "איפה היה אמיר פרץ שנה שלימה?", כיוון שזה גם מה ששמעתי הבוקר את רפי רשף שואל פעמיים. אז כך, אם אמיר פרץ היה מכריז על שביתה לאחר חודש או חודשיים, התגובה של חלק מהעיתונאים היתה ודאי "שהיד של אמיר פרץ קלה על ברז השביתה" מדוע הוא לא ממצה את הליכי המשא ומתן, או ממתין לגיבושה של תכנית הבראה שעליה עובדים פורז ונתניהו, וודאי היו אומרים שהכרזת שביתה לאחר זמן קצר כל כך "נובעת מאינטרסים אישיים" כאלה או אחרים. לאחר שנה שואלים "איפה היית?" אין אפשרות לעובדים לנצח בתבנית הסיפור הזה. התגובה של אמיר פרץ הבוקר לשאלה איפה היית כל כך הרבה זמן היתה "האמנתי לבדותות שסיפר שר האוצר שאוטוטו הוא מעביר את הכסף לעובדים". צריך לזכור שהכנסת גם העבירה חוק שאמור לדאוג לשכר העובדים ושום דבר לא קרה.
התשובה לשאלה האם יש אינטרסים סמויים לשביתה הזו היא פשוטה שהעיתונאים יעשו את עבודתם ויחקרו. שינסו לחשוף בפנינו את האינטרסים הללו, שיחקרו את מצבם הכספי של הרשויות, צעדי האוצר בשנה האחרונה, השלכות תכנית ההבראה על העובדים, מבנה השלטון המקומי, או עניין פעוט כיצד הצליח עוזי כהן לבטל את הקיצוץ במשרות סגני הערים והקשר של זה למצב הרשויות המקומיות ועוד שאלות חשובות.
יש עוד ענין והוא קבוצת ההתייחסות של התקשורת. לפני כמה עשורים שבתו עובדי הנמלים ושבתו רופאי בתי החולים באותו זמן. התקשורת תקפה את הראשונים והבינה את מניעי האחרונים. כי הרופאים הם חלק מהחברים שלנו.
יוסי,השאלה איפה היה אמיר פרץ בשנה האחרונה היא שאלה במקום. זה ממש לא מעניין מה היו אומרים אם הוא היה שובת אחרי חודשיים- הוא היה צריך להיות נאמן לכסא שעליו הוא יושב ולהאבק בשביל האנשים הללו ללא שיקולים כאלו או אחרים. אלפי אנשים לא קיבלו שכר ולא היה צריך להתעורר אחרי שנה (!!) של מצוקה כדי לפתוח בשביתה, אלא אחרי הרבה פחות זמן. ברור כי לאמיר יש אינטרסים פוליטיים וראה את הצהרות ברק לחזור לפוליטיקה וההתמודדות העתידית של שניהם על ראשות מפאי.בל נשכח שההסתדרות כבר הרבה זמן מתפקדת באיזה אופן כמטה של מפלגה יותר מאשר גוף חברתי. אנשים שעבדו והגיעו לפת לחם וחוקי הלנת שכר שהופרו היו ממזמן אמורים להעיר את הגוף הזה שמופקד על זכויות העובדים. כמובן שעדיף מאוחר מאשר אף פעם – אבל אני באמת תוהה אם ניתן יהיה לתקן נזקים של שנה של עוני ומצוקה של כל כך הרבה משפחות.
יוסי שלום. כל מה שכתבת נכון כנכון היום, אבל, סוף הדברים שכתבת הוא בעצם, העיקר. מבנה ההעסקה של העיתונאים הוא שורש העניין. עיתונאי כנוע, שאינו מעז לחשוב חשיבה ביקורתית, שאינו מעז לערער על העורך, שהוא שלוחו של הבעלים, הוא עמוד התווך של העיתונות העברית הממוסחרת, לרבות הטלוויזיה. פה ושם יש חריגים, עיתונאי מחמד ביקורתיים, מעין בולדוגים, או בולדוגיות, שמעזים לנשוך קלות, לא יותר מדיי, אבל הרוב, חפים מביקורת מטעמי הישרדות. העיתונאים לא משקיעים את מרצם בתחקירים מפני שאין ביקוש לסחורה הזאת. סיפור אנושי, מצמרר, או מעורר בכי, שווה אלף תחקירים על עוול, או על מסכנות וזה קורה גם בעיתונות הכתובה ובוודאי גם בטלוויזיה המטמטמת את המוח עם תכניות בידור שתומכות ומבססות את תפישת העולם הכלכלית מבית מדרשם של עריצי האוצר, כמו "החוליה החלשה" או "רצים לדירה". .
מדובר פה במערכת הדוקה של שטיפת מוח ושל לחצים סמויים ומפורשים, שהעיתונאים חשופים אליה ואין להם שום דרך להתגונן מפניה. אין בארץ עיתונות חופשית. יש רק עיתונאים אחדים שמעזים יותר מהאחרים. חל שינוי עמוק במבנה העיתונות הישראלית שהיא כולה מוטה לכיוון הימין החברתי-כלכלי קיצוני. השינוי הוא לא רק אידיאולוגי, אלא גם שינוי במבנה ההעסקה של העיתונאים והוא החל לפני עשרים שנה בערך עם הופעת חדשות. החל אז תהליך של שבירת האיגוד המקצועי של העיתונאים וההעסקה החלה להיעשות לפי חוזים אישיים והשאר ידוע.
כמה שהדברים שנכתבו כאן חשובים! זה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי אחרי שקראתי הבוקר את מאמר המערכת של הארץ – אימוץ מוחלט של עמדות האוצר ושינוי, חצאי אמיתות והרבה גלגולי עיניים ודמעות תנין.
מאמר המערכת של הארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=479686&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0
שני עניינים:
1) במאמר המערכת של הארץ נטען שרוב הקיצוץ במענקי האיזון הוחזר בדרך זו או אחרת לרשויות (ולכן האוצר אינו אשם כלל במשבר). איך זה מתיישב עם טענות המכון הישראלי לדמוקרטיה (שאגב, בהזדמנות אחרת אפשר להפנות גם אליו את כל הטענות שהעלית כאן, יוסי. ע"ע "כנס קיסריה")?
2) הספר שהפנית אליו – Framed!: Labor and the Corporate Media – מעניין אותי מאוד. לשווא ניסיתי למצוא כתובת מייל זמינה שלך – יוסי דהאן – כדי לשאול אותך באופן אישי איך אוכל להשיג אותו כדי לקרוא בתקווה להכניסו לסילבוס של שיעור אקדמי בחוג לקולנוע וטלוויזיה באונ' ת"א. הבנתי שהוא יצא השנה. האם הוא כבר הגיע לספריות? אודה על תשובתך.
נ.ב:
משהו קטן ומעניין לסיום – שימו לב לקישורים שבצד הכתבה על השביתה באתר האינטרנט של הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/479882.html
מופיע שם הקישור למאמר: ראשי הרשויות פשעו ופרץ רוכב על הסוס / נחמיה שטרסלר
אם תכנסו לקרוא את המאמר תגלו שהכותרת שלו היא: שרון ונתניהו חטאו, ראשי הרשויות פשעו, ופרץ רוכב על הסוס
שמתם לב להבדל? שטרסלר (צדיק קטן מאוד, לכשעצמו) הרשיע את שרון ונתניהו ועורך אתר האינטרנט זיכה אותם -מחמת האידיאולוגיה? מחמת העורך הראשי? מחמת קוצר הידיעה? להארץ פתרונים.
בעיתון "הארץ" ובגל"ץ שמעתי הבוקר את הטענה שהממשלה אינה המעסיקה הישירה של העובדים ברשויות המקומיות, וכיוון שכך היא אינה האחראית הישירה למצב הרשויות המקומיות בכלל ולמצב העובדים בהן בפרט. פשפשתי במעמקי זיכרוני, הגעתי עד לשיעורי האזרחות בכיתה י"ב (יותר מ-10 שנים כבר חלפו מאז…), ונזכרתי כי העיריות, שפועלות מכוח פקודה מנדטורית, הן למעשה שלוחות של הממשלה. הבחירות לרשויות המקומיות הן ג'סטה שעשתה ממשלת המנדט לנתיני המנדט. ממשלת ישראל, עד כמה שהבנתי, המשיכה את המסורת הזו, והעניקה לשר הפנים את הסמכות המלאה לקבוע את מבנה הרשויות המקומיות, את שטח שיפוטן, לאשר את תקציביהן, את גביית המסים בהן, לפטר ראש-עירייה, לפזר מועצה, ואפילו לשנות את סמל העיר. מעניין שאזרחי המדינה מבינים את העניין טוב יותר ממשלתם, ומפגינים אדישות בכל הנוגע לרשות המקומית. את רוב הטענות מפנים האזרחים בצדק לממשלה בירושלים, אלא שדווקא היא מפגינה בורות בכל הנוגע לחוק.
בימים האחרונים מנסים בתקשורת לצייר את המאבק על תשלומי המשכורות לעובדי הרשויות המקומיות כקרב ענקים בין ביבי נתניהו לעמיר פרץ. התקשורת מנסה לקחת צד "נייטרלי" כביכול שאינו מביע דעה. הגדיל לעשות עיתון ידיעות אחרונות שנתן לכל אחד מ"המתאבקים"(פרץ וביבי) טור בעיתון שבו הוא מביע את דעתו, הרידוד של הסוגייה הזאת לכדי מאבק פרסונלי ואישי בין שתי הדמויות הללו פוגע בהבנה של הציבור את חומרת המצב בו אלפי עובדים לא מקבלים משכורות במשך חודשים רבים בשם "תוכנית הבראה". התקשורת לכאורה לא תופסת צד ונותנת יחס שווה לכל דיעה(למרות שמאמרי המערכת קובעות עמדה ברורה נגד השביתה) אולם בכך שהיא אינה חוקרת לעומק את הסיסמאות של האוצר בשבועות האחרונים היא עוזרת לאוצר במאבק שלו כנגד העובדים שלא מקבלים שכר. כאשר האוצר מפריח סיסמאות כגון: ההסתדרות מתנגדת להעברת המשכורות לעובדים, מנגנוני העובדים ברשויות המקומיות הם מנופחים, ראשי הערים הם מושחתים, ועדי העובדים החזקים הם אילו שמשביתים את המשק מתוך אינטרסים אישיים, יש עוד דוגמאות רבות לסיסמאות דומות. כל עוד התקשורת לא תנסה לבדוק את הסיסמאות של האוצר, לראות אם הן נכונות, לבדוק מה האינטרס של האוצר בהפרחת סיסמאות אלו ואיך הן עוזרות לו במאבק כנגד העובדים תמשיך ההטעייה הציבורית בקשר למחדל של הלנת שכר המונית.
כל עוד התקשורת תמשיך בשתיקה שלה ותשחק במשחק האובייקטיביות הצבועה תהליך הפרד ומשול שנוהגת הממשלה והאוצר בראשה בחברה הישראלית ימשיך ויתחזק
אבוי – ולזאת יקרא דמוקרטיה
כשהסתכלתי ב"העוקץ" בפעם הראשונה חשבתי שסוף סוף מצאתי את האתר שחיפשתי כל כך הרבה זמן. אבל מהר מאוד התברר לי שגם האתר הזה סובל מקבעון שמאלני שכל כך נפוץ בחברה הישראלית, שמאופיין בכמה תסמינים:
א) התגובה היחידה שיכולה להיות כלפי פעולות הממשלה היא העברת ביקורת קטלנית ופסילה מוחלטת. לא רק זה, אלא שכל "טעות" שכזו גם תגרום "להתפוררות המדינה ולא תיהיה ממנה שום דרך חזרה!!!!!!!" לא תיתכן תגובת ביניים של מעשה שהוא "סתם מטומטם אבל המדינה לא תתפרק ממנו", או אפילו, רחמנא ליצלן, תגובה חיובית על פעולות הממשלה.
השם ישמור.
ב) המצאת תאוריות מופרחות לחלוטין, שבמקרה הטוב (כמו בתיאוריה על התאגידים הכל יכולים בפרסומת עם לובה
"על פרסומת אחת", 01.09.2004) הם מגוחכות. במקרה הרע הן מתוחכמות ורעות יותר ("ממה הם באמת מתנתקים, 16.09.2004) – הן גורמות לנו לחשוב שאויבים לדרך הכלכלית הם באמת אויבים, ולא סתם אנשים שמאמינים אחרת, או מושחתים. מלבד זאת הן גם מובילות למסקנות מעוותות ("תכנית ההתנתקות החברתית בולמת את התרחשותה של תכנית ההתנתקות המדינית"), לטפל בבעיות שלא קיימות ומכוונות אותנו לאוייבים הלא נכונים. הפסד שלנו.
ג) פסילת כל מפלגה שהיא לא השמאל הישן ויציב (מרץ או עבודה). שינוי עוברת קטילה מוחלטת (או התעלמות) גם כשפורז מדבר על הקלות בהתאזרחות להורים שבניהם משרתים בצבא. לדוגמה.
אבל על המאמר הזה אני חושב שמגיע לכם מזל טוב – סוף סוף נכתב כאן מאמר שהוא לא מתלהם, ולא מתבכיין, אלא עובדתי, מדויק, קולע בדיוק לבעיה ומפרק אותה לגורמים – ומחדש.
תמשיכו ככה?
התגובה של גל הזכירה לי מאמר מערכת מעצבן במיוחד בגליון "הארץ" של ערב החג. המאמר, שניכרה בו טביעת אצבעותיו של העורך הבכיר לכלכלה וחברה, נקרא "חוסנה של חברה". כבר בראשית המאמר קובל המחבר על כך ש"סגנון הדיון בשאלת העוני מתאפיין בפופוליזם רדוד", ומייד מספק שתי דוגמאות נפלאות:
א. "העניים של 2004 הם עניים ביחס לעשירים של 2004, אבל בהחלט לא עניים ביחס לעניי 1954".
ב. "בישראל יש אולי תת-תזונה או מחסור חמור, אבל אין רעב".
בהמשך הופיע גם הספין המעניין הבא: "תשלומי ההעברה הסוו את הדלות המעמיקה […]. הרפורמה שמוביל בנימין נתניהו, ושנועדה להחזיר אזרחים רבים ככל האפשר לשוק העבודה, הסירה את המסווה"…
העתון הזה, "הארץ", אולי טוב לאנשים חושבים מ-1954, אבל בהחלט לא לאנשים חושבים בשנת 2004…
כל מי שראה אתמול ערוץ 1 – מבט ופופוליטיקה – יכול היה לראות הדגמות ברורות וחד-משמעיות לנאמר במאמר הבהיר
הזה. אדגיש שלוש דוגמאות שצדו את תשומת לבי:
– הנסיון ליצור איזון לכאורה: כך נשאל נתניהו מדוע העובדים שאינם מקבלים שכר הנם בני-ערובה ובאותה מטבע נשאל פרץ מדוע הציבור בן- ערובה.
– המראינים אפשרו לנתניהו לשקר בבוטות בלי לעמתו עם עובדות כמעט, למשל נתניהו טען שהבעיה נותרה רק עם 20 – 22 רשויות שלא חתמו על ההסכם ההבראה, הכיצד, לעזאזל, אם מדובר בכ 15000 איש שלא קבלו משכורות!
– ייחוס כוונות פוליטיות רק לצד אחד: פרץ נשאל האם קבע את מועד השביתה עכשו מסיבות פוליטיות כשהרמז הוא להתמודדות עם ברק, נתניהו שלא מפסיק לרצות ראש-ממשלה לא רק שלא נשאל שאלה בעניין להפך זכה לעצה ידידותית בנוסח הרי אתה רוצה להיות ראש-ממשלה…
אני ראיתי את העימות אתמול בערוץ השני. כאמור, קיימת בעיה חשובה של גישה פוליטית שמתוכה מסקרים את הנושא (מסגרת ייצוג) אבל מעבר לכך, כפי שכתבה דיאנה יש גם בעיה פשוטה ופתירה יותר:
המראיינים (למעט שלי יחימוביץ', כמובן) פשוט לא בקיאים בחומר ולכן הם לא יכולים לתפוס מרואיינים כמו נתניהו בשקריו הבלתי פוסקים – לגבי אי הסכמת ההסתדרות לתכניות הבראה (נכון לסוף השבוע שעבר הייתה הסכמה של ההסתדרות על תכנית הבראה בעשר רשויות מקומיות, רק באחת מהן קיבלו העובדים שכר), אי היכולת של האוצר והפנים לכפות תכניות הבראה על הרשויות מבלי להשתמש בעובדים כבני ערובה (משרד הפנים רשאי לפזר מועצות או למנות ועדות קרואות והוא עשה זאת) ועוד.
הבוקר פגשתי כמה אנשים שמחו בתוקף נגד השביתה. לאחר דיון קצר הם הסכימו, שהפגיעה בעובדי הרשויות הייתה בלתי נסבלת, והיה הכרח למחות נגדה. הכאב הוא על כך, שאנשים אלו, שאינם שייכים לאליטות הכלכליות של המדינה, לא הצליחו להבין את חשיבות המחאה, למרות ההבנה שלהם למצוקת העובדים. זוהי שוב הוכחה לכשלון ההסברתי המתמשך של ההסתדרות בהבאת דבריה לציבור הרחב.
אולי ההסתדרות לא יודעת להסביר, אבל עיקר הבעיה היא שאנשים רוצים לשנוא והשטרסלרים הצליחו לכוון את האש אל עמיר פרץ.
כאן יש לנו הרבה תפקיד, שהוא בדיוק מה שאתה עשית: לדבר ולדבר עם כל מי שאפשר…
גם אני פגשתי, פגישה מקרית..והתהליך דומה..