הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
למה האוצר לא זקוק לדוברים
שני מאמרי סיכום שביתה, אחד של ירון לונדון והשני של ארי שביט. המאמר של לונדון הוא כתב חידה, אוסף פסקאות שקשה לאחוז בחוט ההגיון המקשר ביניהן, אולם במאמץ מסוים ניתן לחלץ את מובנן של שתי פסקאות, אחת תמוהה והשנייה מופרכת. הפסקה התמוהה משרטטת את דמותו של בנימין נתניהו כמחנך לאומי, מעין יאנוש קורצ`אק חברתי. שואל לונדון במאמר בשם "נתניהו כפדגוג נוקשה": ~
"מדוע לא היה אפשר להקדים בכמה חודשים את הרגע הזה ולחסוך מכאובים וכסף?
לדעתי, התשובה היא כי נכונותו של נתניהו לענות אלפי אנשים נובעת מאסטרטגיה שיעילותה הוכחה: פעם אחר פעם הוא יוצר משבר חריף לא רק כדי להשיג הישג בגזרה זו או אחרת, אלא כדי לחרוש חריש עמוק במנטליות הישראלית. הוא "תאצ`ריסט" לא רק במטרותיו, אלא גם בדרך פעולתו. מטרותיו שנויות במחלוקת, אבל אין לפקפק בעומק אמונתו, בנחישותו ובמיומנות שבה הוא מטפלל את דעת הקהל.
פקידיו הוליכו אותנו שולל בטענה כי אין בנמצא דרך חוקית לשלם לעובדי הרשויות בטרם תסכים ההסתדרות לרפורמה ברשויות".
מצד אחד קשה להבין מהפסקה הזו האם לונדון מתנגד למהלכי נתניהו, או שמא כמו רבים מחבריו וחברותיו העיתונאים ורבים מבני המעמד הבינוני-גבוה, הוא מלא הערצה סמויה לנוכח נחישותו של האיש והחריש העמוק שהוא מבצע במנטליות ובחברה הישראלית, מצד שני, נתניהו, הוא ולא אחר, מוצג כפוליטיקאי תם וישר דרך שאינו נושא באחריות לכשלונותיו ש"פקידיו הוליכו אותנו שולל".
הפסקה האחרת במאמר חוזרת על טענת האוצר – משבר הרשויות נובע משחיתותן. המסקנה הזו נסמכת על ידי הצגת עדות אחת אודות עירית יהוד-נוה מונסון. לונדון משתמש כאן בטקטיקה "שיעילותה הוכחה" – הכללה על סמך מקרה אחד או מקרים בודדים – "כל היהודים הם רודפי בצע".
ארי שביט במאמר שזור אסוציאציות, חוזר גם הוא על טענות דוברי האוצר.
"השלטון המרכזי מצא את עצמו ממולכד. הוא נאלץ לטפל במשבר שיצרו ראשי ערים כושלים ובנקאים חסרי מעצורים. אלא שבמקום שהציבור יקום על אותם ראשי ערים ובנקאים, הוא קם על השלטון המרכזי. הוא הפנה אצבע מאשימה אל נתניהו, פורז ורכלבסקי, אשר לא גרמו למשבר אלא ניסו דווקא להתמודד אתו".
שוב כדאי להזכיר כאן את הדו"ח על הרפורמה בשלטון המקומי שכתב הצוות בראשות יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל, הטוען כי הגורם המרכזי למשבר ברשויות היתה מדיניות האוצר בשנים 2003-2004.
מאמרו של שביט הוא צירוף של ריטוריקת "רגיש חברתי" ונימות שוורצנגריות נוסח נתניהו. כן גם שביט קורא לנקות מיד את האורוות המאוכלסות בלוגמי התה.
"אסור להתבלבל: את השלטון המקומי בישראל יש להבריא. צריך לייעל, לחסוך, לנקות אורוות. צריך גם לפטר עובדים. הרבה עובדים".
מה אכפת ללוחם העז בשחיתות שבשנתיים האחרונות פוטרו אלפי עובדים ברשויות המקומיות, קוצץ שכרם של הנותרים, ובתכנית הכלכלית לשנת 2005 אלפים מהם אמורים לאבד את מקום עבודתם.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
יוסי, נדמה לי שהכותרת "למה האוצר לא זקוק לדוברים" קצת מוגזמת. נכון ששני המחברים אינם מאנשינו, אבל שתי הרשימות מוקיעות בצדק גם את התנהגות האוצר וגם את השחיתות בשלטון המקומי. למעשה, הן חושפות את הבלבול של כולנו בפרשה הזאת: מצד אחד האוצר עשה נבלה בעובדי הרשויות, אך מצד שני רבים מראשיהן מושחתים או נטולי כשרון. את הקשר בין המשכורות שהולנו להבראה של הרשויות המקולקלות יצר מוח מעוות באוצר.
על התנהגותו הנלוזה של האוצר יש הסכמה רחבה מימין ומשמאל, אך משום מה מתקשים שוחרי הצדק החברתי להודות בקיומן של בעיות קשות ברשויות המקומיות. גם אם האוצר הוא האשם העיקרי בקריסתן, יכלו ראשי הרשויות להיאבק במדיניותו או להתפטר. הבעיה היא שהם העדיפו להשתלב בתרבות השלטון הקלוקלת – ה"נורמה" בלשונם – וליבב (במקרה הטוב).
לפי הרושם המתקבל מהתקשורת, רבות מהרשויות מקולקלות. בראש הרשות שלי למשל יושב ניאנדרטאל נפוח (לא אגלה מאיזו עדה), מוקף עדת חנֵפים, המטפח פולחן אישיות אישי. הוא חולם, כקודמו, להשתלב בפוליטיקה הארצית. ביוב, אשפה וגינון ממש לא מעניינים אותו (משָרֵת ציבור? הצחקתם), והוא אפילו מופיע בתקשורת מדי פעם ואומר דבר מה "ממלכתי". נפוטיזם, דיסאינפורמציה, מינויֵי "לא יחרץ", חנופה, איומים וכיו"ב, הם כלי הניהול שלו. אך טבעי הוא הצורך לנקות אורווה כזאת.
אסור להניח להתנגדותנו למדיניות האוצר לבלבל אותנו בשאלה זו. במילים אחרות, פשעי האוצר אינם מטהרים את הרשויות. יש לתקן את הקילקולים ברשויות, ולבוא חשבון עם ראשי רשויות מושחתים או נטולי כשרון. הדרך לגאולה היא דרך הישר.
אהבתי את הביטוי של פחזנית שמשמעותו – למרות שאינם מביעים את דעותינו ואוהדים אותנו בכל זאת הם , באופן יוצא דופן יש לומר, בעדנו הפעם ולכן אין צורך לרדת עליהם?!.
לא כל מי שדעתו אינה כדעתנו הוא אויבנו! ירון לונדון,לדעתי הצנועה, מבין שמדובר בתרומת רשלנות של שלושת הצדדים המעורבים כאן בסכסוך שהוא משמעותי לקיומה של המדינה. האוצר (פקידים ונתניהו כמכתיב מדיניות ברורה, תאצ'ריסטית כדבעי) הרשויות, והממשלה (הפנים, הממונה על חיסול המשרד לענייני דתות וכיו"ב ושוב שר האוצר בתפקידו הבא כרוה"מ או בשאיפתו אליו המכתיבה לו מהלכים).
נדמה לי שלמרות שירון "לא מאנשינו" הוא מציג נכוחה את התמונה ועל כך ישר כוח.
לפני כמה חודשים כתב ירון לונדון במאמר המערכת של עתונו "ידיעות אחרונות" שביבי נתניהו מבצע "מהלך הירואי" להצלת המשק.
נדמה לי, יוסי, שזה פותר את שאלת הדילמה האם הוא בעד או נגד מדיניות האוצר.
גם אני רציתי להעיר שהמאמר של שביט (את לונדון לא קראתי) נראה לי די חיובי, והמשל שלו על העובדה שפורז/נתניהו לא החרימו את כל הנדל"ן ברשויות – למרות שיש בזה הרבה שחיתות, המשל הזה עזר לי להבהיר למכרים את עומק העוול של השלטון כלפי עובדי הרשויות…
א ב ל השאלה המרכזית שלנו היא איך אנחנו מסבירים לציבור שיש צד "מרושע", כלומר שכוונתו היא ליצר פה עבדים, להעביר כוח ונכסים לקבוצה קטנה וכו', כאשר הנימוקים בהם משתמשים תמיד נסמכים על משהו אמתית, כמו העובדה שיש ברשויות גם שחיתות, גם מינוי מקורבים, גם חוסר יעילות וכו'.
נראה לי שהתשובה היא הצורך ב מ י ד ת י ו ת. במקרה שלנו האמת היא בכך שבכל התופעות הבעיתיות שיש ברשויות צריך להאבק, אבל הפגיעה המרושעת בעובדים היא לא הדרך, ויותר מזה, בדרך כלל מאבק מסוג זה יביא ליותר שחיתות, יותר מינוי מקורבים וכו', אם כי צריך להודות שלעתים זה משיג את מטרתו..
הענין הוא ה מ י ד ת י ו ת, גם אם זה ישיג משהו, הרי שזה יביא יותר נזק.
כלומר: מה שאנחנו צריכים לומר הוא שתהיה תועלת בסך 20 נקודות של משהו, אבל נזק בסך 80 נקודות של אותו קנה מידה.
א ס ו ר לנו להגיד שלא תהיה כלל תועלת כי זה דבר שאנשים רואים שהוא שקר.
למשל, הקיצוצים האכזריים בקצבאות אכן יגרמו לכמה מהנתמכים שיכלו לעבוד קודם לכן – לצאת עתה לעבוד (וכולנו יודעים שיש גם שקרנים) אבל זה יהיה בהקף הרבהיותר קטן מהעוול.
ומכאן, לארי שביט ולונדון, אותם צריך להתקיף על שעשו כאן משוואה של "מצד אחד האוצר לא בסדר" ו"מצד שני העובדים, ההסתדרות.."
לא יש כאן צד אחד מרושע, מנוול וכו' ומולו צד שיש בו מתום ועוולות וכו' ביחס של 1 ל10 בערך.
אבל, לא רק את ארי שביט ולונדון צריך להאשים אלא גם את עצמנו, הכתיבה של רובנו היא כתיבה שנעדרת מידתיות, או לפחות מוצנעת, ולכן צריך להכניס את זה לאופן הכתיבה שלנו גם.
שלום לכולם. פחזנית, ברור שאני מסכים שחלק מהרשויות המקומיות לא מתנהלות כסדרן וחלק מראשיהן מושחתים, כן וגם במקום שאני גר בו ניהל את המועצה חדל אישים מושחת. אגב כפי שהדו"ח של אפרתי והמומחים קובע כיום הרשויות הרבה פחות מושחתות מבעבר. אבל הסיבה המרכזית למשבר האחרון לא היתה שחיתות הרשויות אלא התנהגות האוצר, שביום ה' האחרון הזרים משום מה למעלה מ 800 מיליון שקל לאותן רשויות מקומיות מושחתות. כלומר חזרנו לנקודת ההתחלה לאחר התעללות של שנה בעובדים ללא שכר. מה שמרגיז במאמר של לונדון ושביט זו הבורות אודות העובדות והניסיון להיות רגיש מצד אחד ולהסכים למדיניות של נתניהו מצד אחד. אצל לונדון זה גם מהול בכתיבה לא ישרה המלווה בהערצה סמויה לשר האוצר ואצל שביט, שכתיבתו תמיד דרמטית, לעיתים ללא צורך וללא הנמקה, המסקנה לפטר עובדים רבים היא צפויה אבל מופרכתי .
לאור, אכן לא כל מי שלא מסכים איתי הוא אוייב, אבל אני חולק על הקריאה שלך את המאמרים.
לשלי תודה על ההבהרה לגבי עמדת ירון לונדון, הייחוס של הביטוי "מהלך הירואי" למדיניות נתניהו מסבירה את ההערצה של לונדון השמורה כנראה רק לגיבורים היסטוריים.
כל אימת שאני קוראת את לונדון,מתעורר בי הרושם שהאיש מנסה יותר להרשים מאשר לנסח דיון מקיף והוגן. שלא נדבר על דרמטיות היתר,החוגגת ממש בהופעותיו הטלביזיוניות.מכאן :דרמטיות היתר המיוחסת לשביט חלה שבעתיים על לונדון.
אז לאחר שהסכמנו שהרשויות מושחתות ושר האוצר נבזה- האם הייתה ההשבתה מוצדקת או לא?
הרי כשמאלנים/דמוקרטים טובים חונכנו על חשיבותה של השביתה ככלי ביד הפועל החלש, ונפשינו הרומנטית רוטטת למחשבה על הפועלים המשביתים את המפעל כמחאה נגד הקפיטל המרושע, אבל…
מדוע משבר שכר עובדי הרשויות לא נפתר באמצעי דמוקרטי אחר- הלא הוא בג"ץ בגין הלנת שכר?
האם העובדים חפצים לחנכו באמצעים "תאצ'ריסטיים"- היינו, להכות בראשנו על מנת לזכות בתמיכתינו?
מדוע תמיד בריבים בין גופים שכאלו עלות הנזק הגבוהה רק מתווספת אל הפתרונות?