מישהו עוד מתגעגע?

יוסי יונה

יצא לי לצפות בדיון ששודר אתמול בלילה בערוץ 8 אודות מלחמת יום הכיפורים. הדיון נערך בהנחייתו של העיתונאי רון אדליסט ובהשתתפותם של ההיסטוריון מאיר פעיל, ח"כ יוסי שריד, ההיסטוריון אורי בר יוסף וכתב ה – "Time" לשעבר דודו הלוי. טוב, הדיון היה מעניין גם אם המשתתפים לא חידשו הרבה. כפי שניתן לצפות, כולם דברו על כשלון הקונספציה וליהגו, מי באופן אינטליגנטי יותר ומי באופן אינטליגנטי פחות, אודות אחריותו של הדרג הפוליטי לפרוץ המלחמה ולתוצאותיה הנוראיות.  הם מיקדו את דבריהם בעיקר באחריותו של הטריומויראט שכלל את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי. ~

לאורך הדיון שולבו קטעי ארכיון שכללו ראיונות עם דמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – שמעון פרס, ישראל גלילי, יצחק רבין, לובה אליאב, משה מייזלס (עיתונאי לשעבר ב"מעריב") ויקטור שם טוב, שר הבריאות (כמדומני), בממשלתה של גולדה מאיר וכן האיש המנתח טוב יותר מכול אדם אחר את ההיסטוריה, את המציאות, את המצב – את הכול – ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק.

האזכור הקפדני והמפורט של שמות הדמויות שנראו על המרקע במסגרתה של התוכנית אינו נובע מפדנטיות יתר מצדי. הוא מבטא את אי-נחת שחשתי ככול שהתכנית הלכה והתקדמה, ככול שהמתקפה החד-גונית של הדמויות הלכה ונמשכה. הצפייה בתוכנית העניקה לי את התחושה שהנה ממש למול עיניי קמה לתחייה ישראל של שנות השבעים, והיא תובעת לעצמה את מה שאבד לה – שליטה בלעדית על הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות בחברה הישראלית.

זו הייתה ממש תחושת מחנק: ישראל של פעם הייתה חד-מינית, חד-לאומית, חד-עדתית וחילונית. גם כאשר נכחה שם אישה – ראש הממשלה גולדה מאיר – יצאנו למדים שהיא בעצם הופעלה כמריונטה על ידי יועץ סתרים, הרספוטין שלה, איש ארץ ישראל השלמה, השר ישראל גלילי. ועדיין יש עוד רבים בינינו הקושרים כתרים לכור ההיתוך.

פרופ` יוסי יונה מרצה בחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמיקם

    פרו'פ יונה דיבר על ישראל של שנות השיבעים אז הנה ציטו מתוך כתבה שפורסמה במוסף שבע ימים של ידיעות אחרונות ביום שישי- בכתבה רואינה רננה ביתו של דוד בן גוריון
    שואל הכתב – "הוא ואמא , ככה אמרו , לא רצו שתצאי עם בחורים מעדות המזרח?"
    משיבה רננה -"שטיות דווקא להפך . כשהיה לי כבר חבר יוצא עירק אבא פנה אלי ושאל : רננלה , למה שלא תתחתני איתו ? אבא תמיד אמר שצריכים להראות דוגמא לעם ולהתחתן עם בני עדות המזרח, שעירוב יבנה פה חברה חדשה: אם לא נתחתן עם בני עדות המזרח נהיה בעוד כמה שנים ארץ של לבנטינים. עכשיו תביט סביב ותבין ממה אבא כל כך חשש , הלו אנו לצערי מדינה לבנטינית לגמרי. טוב שהו לא חי כדי לראות את זה".
    אני דווקא חושב שחבל שהוא לא חי , כך היינו יכולים לבוא איתו בחשבון ולו רק על בתי הספר המיקצועיים שהוא בנה ביבילנו כדי שנהיה פועלים שחורים

  2. דודי מחלב

    תנא דמסייע יכלו למצוא כל המתגעגעים ברשימתו של אלי עמיר,במוסף המיוחד שהוקדש לברל כצנלסון בעיתון דבר.
    כמו תמיד, בכל דיון שכזה,יימצא איזה עסקן מזרחי שימכור נוסטלגיה עלובה.אלי עמיר,בניתוח רדוד שאפילו התואר חובבני גבוה עבורו,קורא לחדש את מפעל כור ההיתוך.הם לא למדו מאומה.

  3. דודי מחלב

    לעמיקם,במוסף שהוקדש לברל כצנלסון בעיתון הארץ,מופיעה עוד רשימה של מתגעגע מזרחי.פרופ' דוד אוחנה מבכה את היעלמות האוטופיה,אותה הוא מכנה משיחיות פוליטית, של היהודי החדש מבית מדרשו של בן גוריון.גם כאן,כמו במקרה אלי עמיר נמצא המזרחי התורן.למה הוא בדיוק מתגעגע???
    לכביש שסלל כור ההיתוך הבן גוריוניסטי על המזרחים??? הם לא למדו מאומה.

  4. אדרי יצחק (ג'קי)

    כמו המחדל של מלחמת יום כיפורים בו הממשלה ראתה שמעה ולא הבינה אשר הוליכה לקונספציה של הקיבעון המחשבתי שהוביל למחדל מלחמת יום כיפורים.
    כך היום המחדל החברתי 2004 הממשלה רואה שומעת ולא מבינה שקיבעון המחשבה הקפיטליסטית מובילה למחדל הכלכלי חברתי.
    כמו המחדל של יום כיפורים 73 היו 3 חכמי הדור שהובילו את המדינה לכמעט מלחמת "יום הדין" והפעלת הנשק הסופי "הגרעיני" גולדה, דיין וגלילי.
    כך היום במחדל החברתי 2004 ישנם 3 חכמי הדור אריק, ביבי ולפיד.
    יש רק הבדל אחד בין מחדל 73 למחדל 2004, אז בשנת 73 העם לא ידע לא שמע לא ראה, ואילו היום שנת 2004 העם רואה שומע ולא מבין.
    במחדל 73 הקימו את וועדת אגרנט לחקירת המחדל הביטחוני, היום 2004 אני שואל האם צריך להקים וועדת חקירה ממלכתית על המחדל הכלכלי חברתי? או העם יסתפק בענישה דמוקרטית בקלפי?

  5. עצמי

    אני צפיתי בערוץ 2 בסרט ודיון בנושא החווה הסינית.
    הסרט היה מרתק, וטען שלא רק שחיילי גדוד 890 היו בשר תותחים, אלא שאחרי המלחמה הגנרלים השונים (מאיציק מרדכי ומעלה), השתמשו בקרבות החווה הסינית כדי ליצור מיתוס קדוש, ולקדם את עצמם בעזרת המיתוס הזה, תוך השתקת כל קול אחר, או כפי שצוין בסרט (פחות או יותר): " הישרדותה של ישראל במלחמת יום כיפור היא החווה הסינית והחווה הסינית היא איציק מרדכי".
    אחרי הסרט המעניין היה דיון איום ונורא באולפן.
    שלושה גנרלים לשעבר וחייל פצוע קשה מקרבות החווה הסינית. המראיין נתן לגנרלים להתבטא באריכות, ואת החייל (המגמגם, ולא בהיר בהתבטאויותיו כמו החיילים שרואיינו בסרט), הסה המראיין והגביל אותו לזמן אוויר של 15 שניות במקרה הטוב. גנרל א' דיבר כמה הקרב היה חשוב, גנרל ב' סיפר שהמפקדים לא הפקירו פצועים בשטח והפיקוד היה מצויין ואחראי, וגנרל ג' סיפר שכל הסיפורים שהחיילים נזכרו לספר עכשיו זה רק בגלל התסכול שלהם שהם "מסיימים את תפקידם בחברה הישראלית" ולא הצליחו לעשות שום דבר בחיים שלהם, והם בטח לא מוצלחים כמו המפקדים המעולים שמאז המשיכו לעשות חייל…
    כאמור, החייל לא ממש דיבר, וגם כשהוא ניסה, המראיין המעונב דאג להזכיר לו מי הוא ומה הוא.

  6. עצמי

    כשקראתי את הטור של אמיר, חשבתי לעצמי כמה זמן זה יקח עד שיתיחסו אליו פה באתר.
    למרות שנושא כור ההיתוך נדון באופן די אינטנסיבי באתר זה (לא מזמן הועלה הנושא בעקבות מאמר של טאוב), הייתי מעוניין לדעת מדוע בעצם הרעיון של אמיר מקומם כל כך. אם אני מבין נכון את דבריו, הוא מבקש שהחברה בישראל תהיה עם אחד – ולא עם אחיד. הוא גורס שכור ההיתוך במתכונת הבן גוריונית שלו נכשל, ומבקש להציע שוב את הרעיון, מבלי לחזור על חטאי העבר. האם הכשלון מובנה בתוך הרעיון עצמו של כור היתוך? האם האלטרנטיבות טובות יותר, על סכנותיהן? אני לא בטוח שתשובות אלו נענו בפעם האחרונה שהנושא הובא לדיון.

    גם בנוגע לטור של אוחנה, אני לא כ"כ מבין על מה יצא קצפך. אוחנה מתנגד ל"כיבוש המילים", ומביא כדוגמה את המילה משיחיות. (לטובת אלה שלא קראו את הטור שלו, אוחנה מגדיר משיחיות כ"ניסיון להרים אדם או חברה שמועדת ולהעניק להם תקווה מוחשית לעתיד"). עוד כותב אוחנה: "ויתור על מילים מסויימות הוא ויתור על עולם שלם של משמעויות. אינני שייך לאלה שנסוגים ממילים כמו "ארץ ישראל", "סוציאליזם" או "משיחיות". העובדה שמילים אלו נאנסו, נגרסו, עוותו, נשחקו, הושמו ללעג או הושחתו, מעידה על משחיתי השפה, לא על התוכן הגלום בהן.,,
    אני דווקא מצאתי בטיעון זה גילוי גדול. המילים הן הפתח לתודעה, והמנעות ממילים מסויימות היא כויתור עליהן לטובת הצד השני. אולי גם כאן טמון חלק מהכשלון של המחנה שלנו. אולי אכן צריך להטיח בצד השני ב"מילים שלו", כמו להגדיר את ביבי בראש חוצות כפוסט ציוני, במקום להתנצל ולהסביר כל פעם שמוטחת בנו "הקללה" הזו.

    לדעתי, אין ספק שהמוסף המיוחד של "דבר" יספק עוד חומר רב לדיונים באתר הזה…

  7. סמי כנפו

    את האמת הגמורה ? לא ברור לי על מה הויכוח, מילא, אם זה נועד לצורכי עבודות כתיבה באקדמיה את זה אני מבין, אבל, במציאות? במציאות גם זה וגם זה מתקיימים כל הזמן..כמובן צריכים תיקונים לכאן ולכאן, אבל אני מתקשה להבין את הגישה של זה או זה.. הריי גני הילדים, תכנית הלימודים, שירות צבאי-לאומי, השהות מתחת לפנס הרחוב בשכונה.. האם לא כל אלה מרכיבים את כור ההיתוך? אח"כ המוסיקה שהאחד מאזין ל.. ,הספרים שהאחד בוחר לקרוא, האתרים שהאחד בוחר לפנות אל, הטיולים , בחירת מקום העבודה, עם מי להתחבר עם מי לא..זכות הבחירה למפלגה ואולי חברות.. כל זה לא רב-תרבותיות? מה צריך לקרות כדי שתהיה רב תרבותיות ממש? שיהיו 'גומחות' תרבותיות סגורות ומוגדרות מראש לכל הקבוצות האתניות? כור ההיתוך ההיסטורי נעשה בזמן נתון מסויים ואולי מיצה את עניינו, בערך כמו רעיון הקיבוץ ,עדיין….בין לומר אני בעד זה ונגד זה לא מובן לי, כמו שלא מובנת לי הדחייה החד-ערכית של אלי עמיר וא.ב יהושוע למשל כמצדדים בעד כור ההיתוך כשהם הם עצמם תוצר של זה..אז מה? יש מקום לכולם רק הצדק האמיתי נראה מתחמק כל הזמן ..

  8. נפתלי

    אכן הגנרלים מאפילים על הסיפורים של החיילים/בשר התותחים של המלחמה.
    עד היום סובלים רבים מהם מסיוטים, הלם קרב, ועוד תופעות של חרדה ובעיות נפשיות. אחי שעשה תחקיר לצורך סרט על המלחמה [שלא נעשה לבסוף] ניפגש עם חיילים והם מספרים שעד היום חייהם הנפשיים מאודמאוד קשים. על כך איש לא מדבר, ויש שתיקה ארוכה שחייבת להינפץ.

  9. דודי מחלב

    אינני יודע מה זה עם אחד. החברה הישראלית היא חברת מהגרים,זה גובל בפרברטיות ,בודאי בחוסר סובלנות קיצונית,להציע להתיך את כל חלקיה. אני פלוראליסט,זה ערך גדול בעיני,לחיות ( ולעיתים זה גם כרוך במאמץ), תוך כיבוד השוני האנושי.אני לא רוצה להתיך אף אחד/ת ולא רוצה שיתיכו אותי. תוצאות כור ההיתוך הישראלי מוחשות היטב,לדוגמא ברשימה של יוסי יונה. אם תרצה זה אינהרנטי לרעיון ולאידאל.וחוץ מזה אם מדברים על עם אחד עיקר הענין נבחן בסולידאריות חברתית ולא באיזו מן אחדות סכרינית. אני אוהב את הגוונים שיש בחברה הישראלי,את עובדת ריבוי התרבויות. מה שנדרש הוא לכונן מערכת ערכית ומוסדית שתיתן לגיטימציה לריבוי התרבויות, כלומר לעבור לחברה שמונחית על ידי אידאל הרב תרבותיות.ועוד, אידאל כור ההיתוך התייחס ליהודים,ומה עושים עם הפלסטינים אזרחי ישראל??? מה להם וליהודי החדש.הם הרי היו פה עוד לפני ייסוד המושג והרעיון.
    אני לא מצאתי שום גילוי בדברי אוחנה שמילים הן פתח לשינוי תודעה.זה טריביאלי עד כדי שעמום. ואני בודאי לא ויתרתי על מילים כמו סוציאליזם,בודאי שויתרתי על מילים כמו ארץ ישראל,אני משתמש במילה מדינת ישראל.וההבדל דומני ברור. ומילים חשובות כפי שאמרת.ובודאי שהמילים המשיחיות של בן גוריון לא מקובלות עלי,לא המילים ולא תוצאותיהן.
    ובכלל שים לב ששני החברה האלה תמיד מסנגרים על אידאלים שפגעיהם היו מוחשים כדיכוי. צריך להיגמל מן הנוסטלגיה הסכרינית עטופת נופת צופים ולעדכן את האידאל בהתייחס למציאות ימינו.

  10. פחזנית

    בהמשך לדברי "עצמי", גם אני צפיתי בסרט "החווה הסינית – רשומון" בערוץ השני. בניגוד ל"עצמי", אני סבורה שגם הסרט (לא רק הדיון שאחריו) היה גרוע. הסרט לא הביא רשומון כפי שהבטיח, כלומר כמה גירסאות של אותו אירוע, אלא קולאז' קופצני של ראיונות,דמויות וסיפורים. חרף חסרונותיו, הוכיח לנו הסרט בבירור, מעבר לכל ספק, שהמידע על מלכודת המוות בחווה הסינית היה זמין בשעה שניתנה לצנחנים הפקודה לצאת לשם. ש-א-ל-ת ה-ש-א-ל-ו-ת היא אפוא: האם היה המידע הזה בידי שולחיהם של הצנחנים? אם התשובה היא כן (וזו כנראה התשובה) מדובר במחדל חמור מאין כמותו. כל מנת לקיים דיון איכותי היה צריך לזמן לאולפן את המפקדים שנתנו את ההוראה, ולעמת אותם עם אנשים שהחזיקו במידע החיוני וניסו להציגו אך (לדבריהם) הושתקו !!
    הערוץ השני, שלא הצליח לגנוז את הסרט "רשומון", רצח אותו ב"דיון שאחרי". בדיוק כמו הערוץ הראשון, שנכשל בנסיונו לגנוז את הסרט על הסרבנים, וליהק ל"דיון שאחרי" אב שכול (שגר בהתנחלות) וראש אכ"א (אלוף דתי גס רוח שקרא לדבריו ספר באולפן במקום לצפות בסרט המאוּס).
    בחזרה לדיון שאחרי "רשומון", ולרשימת המשתתפים בו:
    1. איציק מרדכי, מג"ד 890. מה לו ולמחדל? הוא היה ה-ק-ו-ר-ב-ן של הפקודה "לטהר" את החווה הסינית.
    2. לוחם נכה, מניצולי הקרב, שהספיק לספר לנו שהופקר פצוע בשדה הקרב לפני שהושתק ע" המנחה.
    3. קצין רפואה זחוח שלא היה בקרב, אבל ידע שהיה שם דווקא מופת של חילוץ פצועים. הרופא הזה קשור לדיון רק משום שנשא לאשה את אלמנתו של מח"ט הצנחנים עוזי יאירי.
    4. ד"ר חיסדאי, היחיד שאולי תרם משהו, אבל הוא נלחם בגיזרה אחרת הרחק מהחווה הסינית.
    לסיכום, במקום דיון נוקב עם הנאשמים במחדל, בסיוע היסטוריונים צבאיים, שיאשר את המחדל (או יפריך אותו), קיבלנו דיון פושר אנמי ומיותר לחלוטין. החידה נשארה חתומה.

  11. יצחק

    לא ראיתי את הסרט וראיתי רק חלק קטן מהדיון,אבל הייתי שם בתקופה הרלונתית.[שלא במסגרת הצנחנים].הדיון סב סביב קרב אחד שגם אם היה אחד החשובים לא היה כל הסיפור.העובדה שהדיון נסב רק בנושא של קרב אחד, אינו נותן להבין את הסיטואציה שבה היתה מדינת ישראל.
    לאחר הצלחת מלחמת השחרור מנהיגיה של המדינה דיברו על שלום ,אבל לא עשו דבר כי להשיגו.והחל מסיום מלחמת השחרורהתחילו לחשוב על הסיבוב השני.וטרפדו כל נסיון להדברות בין העמים הסובבים אותנו. רק על חלק מהמתוכים והניסיונות שנעשו אנחנו יודעים ובינהם גם נאצר עצמו פנה אל ראש הממשלה משה שרת שלא דחה את פניתו.ובהמשך [מי שחזר להיות שר הביטחון טרפד את תחילת המגעים.] ובהמשך כל התארגנות נגד שכינינו אם עי' הצרפתים או האנגלים ההנהגה הישראלית צירפה את קולה.
    ההמשך היה אפשרות כניסה של ברית המועצות ומעורבות מלאה בסכסוך.
    הניצחון של מלחמת ששת הימים הכניס את מדינת ישראל לאופריה ולאמונה כי אנחנו מעצמה כל יכולה.
    ולכן כאשר פנה סאדת לארהב לקבוע את הגבול בקו שארם אל שיך אל עריש, התשובה הישראלית היתה יהירה ושחצנית ,מתוך אמונה שהטלפון מהצד השני יגיע במהרה. זה היה האות לסדאת כי רק הפעלת כח יחזיר לו את סיני.
    כבר אחרי מלחמת ההתשה הכריז סאדת על הקרבה של מליון חילים למטרה זו.לכן לא היתה הפתעה בנושא זה והשאלה היחידה היתה מתי ואיך.ההפתעה של המצרים היתה באסטרטגיה של מלחמה בהקיף מלא ותפיסתשטח מוגבלת .וכאן היה הכשלון הישראלי בהבנת המטרות, ובהערכותלקראת המלחמה,
    כאשר מחפשים היום אשמים צריך לזכור את שטיפת המוח והדמגוגיה שבה האכילו את הציבור בנושא הביטחוני במשך שנים
    המנהיגות גם מהשמאל וגם מהימין כי רק אנחנו מושיטים יד לשלום וידינו נדחית
    גם היום הציבור בחר הנהגה אשר ממשיכה באותו פזמון ובאותה דרך אשר מובילה אותנו לדרך ללא מוצא ולעתיד לא יותר טוב.

  12. ד"ר יחיעם שורק

    אכן הביטחוניזם שולט בשורותינו, עוד הרבה לפני פרוץ-המדינה, ודרכו מצווה הציבור לנשום, לאכול, להירדם, לקום בבוקר, ובעיקר – לחשוב (מצמרר). זהו מישטור רעיוני אינדוקטרינטיבי, שלתוכו נע הציבור, ממש כתיסמונת העדר, אל היסחפות שסופה אובדנות.
    מלחמת '48 יצרה מיתוסים ואתוסים מפחידים, והמצמרר מכולם הוא המסר הכל-כך ידוע בשבילי ההיסטוריה, מהתנ"ך ועד הפלמ"ח: מלחמה מייצרת את המלחמה הבאה, ודור של גנרלים מייצר את הגנרליזם. כל אופציה לשלום נדחתה בבוז וביהירות, שהרי הגנרלים, אלה שמעולם לא נופלים בקרב ואף לא נפצעים, בשביל זה יצרו ופיתחו את החפ"שים, מעוניינים לשמר את מעמדם ואף לתפוח ולצמוח, ולכן אלה שיתכננו את המלחמה הבאה. מאלף לקרוא יומנים של שנות החמישים כדי להזדעזע מגחמותיהם של ה"פייטרים" ה-101-ים, לשם משל, שהמלחמה היתה להם למקצוע.

    והערה לקודמי: אתה מונה את כשלונותיהן של ממשלות הימין והשמאל בקידום תהליך השלום. בראבו, הימין ברור מי הוא, אך השמאל, יקירי, כזה שציינת כלל אינו שמאל. מפלגת מפא"י לדורותיה ולמוטציותיה, מעולם לא היתה שמאל. ניתן להגדירה כימין בכסות אדרת שמאל.

  13. מתיתיהו שמואלוף

    מותר לאחד את החברה סביב ערכים בסיסים שעליהם מושתת הרב תרבותיות.
    תפיסת הרב תרבותיות לא מתנערת מערכים אזרחים ודמוקרטיים שחשובים בכל חברה גם אם היא חברת מהגרים
    הטרוגנית ולא חברה הומוגנית כלשהיא.

  14. דוד איש ההר

    סופסוף קם לנו מזרחי גאה שהכה את המימסד מבפנים ועשה פרופסורה באוניברסיטה העברית דוקא.

    עליו אתם קמים ???!!! נגמרו כבר המשת"פים ???!!!

    הבן אדם נקי כיהלום מלוטש ומבריק לא פחות. למי שיעיין קצת במחקרו (שיצא כספר לפני עשר שנים) "מסדר הניהיליסטים" מובטחת תשתית מרתקת ומעמיקה הקושרת את הציונות האשכנזית בקשר חד-חד ערכי לשורה ארוכה ומתמשכת של ניהיליזם פשיסטי הטבוע עמוק בתרבות האירופית של העת החדשה.

    תקראו את דוד אוחנה חברים. ותקראו לאט.

    הבן אדם מסתכל לבן גוריון בגובה העיניים ולתוך השחור שבהן. לא מוכן לקבל על עצמו שום תוית מולבשת.
    דוד אוחנה הוא איש החזון הנחוץ מאד להשלמת גלרית המנהיגות המזרחית המתהווה לנגד עינינו .

  15. יעל

    למקרא התגובות על רשימתו של פרופ' יוסי יונה, קשה שלא להתפעל מהעוצמה שיש לפעמים לסמלים. כור ההיתוך הוא סמל אכזרי. כור ההיתוך הוא תנור חם ביותר שמתיכים בתוכו מתכות. אם זורקים לם אנשים – הם פשוט נשרפים. אי אפשר להתיך אנשים. במקור, כור ההיתוך בא לציין מקום שאדם מתנסה בו בייסורים קשים ויוצא ממנו מזוכך. ביטוי דומה הוא כור העוני ושניהם משקפים תפישה דתית ביסודה, שלייסורים יש כוח מעצב חיובי. בהשאלה הפוליטית ההיסטורית – תפישת כור ההיתוך ייצגה התייחסות כוחנית, מתנשאת ומשפילה מצד המנהיגות המפאיניקית, לא רק כלפי העולים מארצות המזרח, אלא כלפי כל מי שלא השתייך למעגל המקורבים האידיאולוגי והשלטוני של המנהיגות המפא"יניקית, האשכנזית, גברית ברובה. נדמה לי שעל כך אין ויכוח ובוודאי שאין רבים שמתגעגעים למנהיגות הזאת. מה שמעניין הוא שהשנאה כלפי אותה מנהיגות משמשת עדיין חומר בעירה שמיש וטוב שמונע מאנשים לקרוא את המפה הפוליטית והחברתית העכשווית ולראות שבמקום כור ההיתוך, אנחנו מושלכים היום לכור העוני. אם בן גוריון סידר לעולים מארצות המזרח כור היתוך, ביבי וחבריו מסדרים לכולנו כור עוני וההצדקה היא אותה הצדקה. כור העוני – כך טוען ביבי יסייע למדינה לצאת מהבוץ הכלכלי. כולנו נסבול קצת [ וכרגיל, הכולנו הזה לא כולל את עצמו עם הוילה בקיסריה ולא את חבריו המיליונרים, אלא אותנו, את העם הפשוט, אשכנזי ומזרחי כאחד – שמתקשה לגמור את החודש]. אבל את ביבי לא שונאים כמו ששונאים את מפא"י. אולי מפני שאין גורם פוליטי שיודע לנתב את הכעס לאפיקים פוליטיים כפי שידע לעשות בחוכמה ובכישרון רטורי בלתי מבוטל מנחם בגין ז"ל.