הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
המהפכה נמשכת וראש אחד עומד להיערף
אחת הביקורות המרכזיות כלפי דו"ח דברת (או כפי שהוא מכונה בלשונם המהפכנית של מחבריו "כוח המשימה הלאומי") היתה כי את החלקים החיוביים בדו"ח יסרב האוצר לממן ולכן הם לא ייושמו. לעומת זאת את החלקים הבעייתיים יותר בדו"ח הכרוכים בקיצוצים ובהפרטת המערכת יקפידו ליישם. שרת החינוך לימור ליבנת נשבעה כי נתניהו הבטיח לה כי יממן את כל המלצות הדו"ח, שלמה דברת אמר כי אם ההמלצות לא יזכו ליישום הוא יהיה מוכן להצטרף למפגינים נגד מדיניות החינוך של הממשלה. תכין את הלורדים והבריסטולים שלמה.~
אחת ההמלצות המרכזיות של הדו"ח שמחבריו התפארו במחוייבות לחינוך ציבורי ולשוויון הזדמנויות כונתה – "היפוך הפירמידה", כלומר השקעה רבה יותר בגיל הרך, מה שהיה צריך להפוך את הפירמידה היה חינוך חינם החל מגילאי 3. עתה מסתבר כי המלצה זו לא תזכה ליישום, ודאי לא בשנת 2005. באוצר לא שמעו על היפוך הפירמידה, הם עסוקים בבנייתה של פירמידה אחרת זו שבקצה העליון שלה שפיץ של כמה אלפי מיליונרים ובתחתיתה פרולטריון עצום של מובטלים ועובדים עניים שילדיהם יזכו למערכת חינוך של עולם שלישי. בינתיים ההמלצות היחידות של הדו"ח שיושמו עד עתה, הן פיטורי מורים וקיצוץ שבוע הלימודים בחלק מבתי הספר לחמישה ימים. שני מהלכים מרכזיים של המהפכה האמיתית, לא הרטורית, שמוביל המנהיג נתניהו.
אתמול התבשרנו כי השר הממונה על רשות השידור, אהוד אולמרט, מתכוון לפתוח בימים הקרובים בהליך להדחת מנכ"ל רשות השידור. אין לחשוד באולמרט שהמהלך נועד להגן על חופש הביטוי ולכונן את מעמדו של השידור הציבורי כשידור דמוקרטי עצמאי ובלתי תלוי.
כשחוק רשות השידור משנת 1965 מאפשר לפוליטיקאי למנות או להדיח את המנהל הכללי והעורך הראשי של השידור הציבורי אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא משנה מי יעמוד בראש ראשות השידור הדבר האחרון שהוא יעשה זה להרגיז את השר הממונה עליו. את אולמרט לא מעניין מצבה של רשות השידור, פשוט נמאס לו מבראל והוא רוצה שליטה אפקטיבית יותר ברשות השידור, צריך רק להסתכל ברשימת המומלצים שלו לחברי מליאת רשות השידור, רובם אלמונים, חלקם חברי מרכז מפלגה, אחד מהם כמה שאני זוכר מנהל חברת כוח אדם. כדאי גם להיזכר בחברי המליאה הנוכחית שנותרו, רובם ממונים מטעם שמעלו בתפקידם כנציגי ציבור. עם חלקם יצא לי להתעמת כאשר הצבעתי נגד מינויו של בראל למנכ"ל רשות השידור.
אני זוכר פגישה של כמה חברי מליאה במשרדו של השר לפני כשנה בו התרענו בפניו על ניהול שערורייתי של הרשות על ידי המנכ"ל בראל ויושב ראש רשות השידור אברהם נתן, על סתימת פיות, חוסר אמינות ועוד כמה תופעת מייצגות של תרבות הניהול והאתיקה העיתונאית שכוננו בראל ונתן ברשות השידור. עוזר השר רשם את דברינו, השר היה לבבי ואמר שזה אכן נורא והאו אפילו יודע על דברים נוראיים יותר, כצפוי שום דבר לא קרה.
קשה להמעיט בחשיבותו של שידור ציבורי בלתי תלוי במדינה שבה בעלי ההון שולטים בפוליטיקה ובתקשורת, אולם הדרך היחידה לכונן שידור ציבורי דמוקרטי ראוי הוא לשנות את חוק רשות השידור הקובע כי הממשלה היא הממנה את ראשי השידור הציבורי ומפקחיו, בקיצור לבצע תכנית התנתקות נוספת – בין הפוליטיקאים לשידור הציבורי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אני גרה בראש פנה והשנה הבן שלי ג'ו התחיל ללמוד בחטיבת הביניים. היו לי כמה אפשרויות בחירה להרשמה מכיוון שבישוב בו אני גרה פתחו את אזורי הרישום ורוב התלמידים בראש פנה הולכים ללמוד בקיבוצים למרות שבית הספר בחצור הישוב השכן שצמוד לראש פנה הוא בית הספר האזורי הרשמי. רק 6 ילדים עברו לחצור, כל השאר בקיבוצי הסביבה. הלחצים על הבן שלי היו עצומים בשנה שעברה וכל מי ששמע ממנו שהוא נרשם לבית הספר בחצור צחק עליו או הפחיד אותו מהטראומות שהוא הולך לעבור. הוא בחיים לא יהיה מה שנקרא במחוזותינו הגזעניים "אין" או "קול" או מקובל בשל העובדה שהוא לומד בחצור ואפילו העובדה שהוא בהיר ובלונדיני לא תעזור לו כמו שלא עזרה לי בקטמונים והסטיגמה ממנה אני סבלתי בילדותי הלא מודעת עוברת אליו בימים אלה בטבעיות גמורה עם דו"ח דוברת ובלעדיו.
אני מאמינה בבן שלי ולא מאמינה במערכת החינוך הכללית והקיבוצית שממשיכה להפלות בין אדם לאדם, ולפעמים בלילות של יאוש ממה שאני רואה מסביב אני גם שואלת את עצמי אם הבן שלי הולך לשלם בעתיד שלו בגלל האידיאולוגיה של אמא שלו לא בגלל שאני מאמינה שבבתי הספר בקיבוצים מלמדים יותר טוב אלא שאני יודעת שיש להם יותר תקציבים, יותר העשרה ומקפצה טבעית לחיים טובים יותר עם חותמת בית הספר שלהם. דו"ח דוברת מלא במילים יפות שיושבות בנינוחות אחת ליד השניה והכיוון כאילו מצביע שינוי, מבחינתי שוב עובדים עלינו, מכבסים מילים, מציעים הצעות שבחיים לא יעברו את פקידי האוצר, או את המדיניות שמסלילה את התלמידים לבתי ספר עיוניים ומקצועיים על פי מיקום גיאוגרפי ושם משפחה מזרחי. נכון שיש מסתננים, גם הבן שלי יכל להסתנן, שם משפחתו הוא לא מזרחי כמוני אלא מלניקוב מנישואיי עם אביו הבן שלי גר בראש פנה כך שהמיקום הגיאוגרפי הוא יותר מבסדר וכסף היינו יכולים להתאמץ עוד קצת ולהשיג. אבל אני לא רוצה להמשיך את שיטת הסתננות היחידים אני פשוט רוצה שהבן שלי יצא בן אדם ובחצור יש לו יותר סיכוי. השכלה הוא ירכוש בחצור אומנם הדרך הלאה תהיה קשה יותר אבל בערכים שווה יותר.
דו"ח דוברת עבורי הוא כמו חוק הדיור הציבורי התחיל בתרועה רמה ועכשיו לאט לאט ובטבעיות ישאירו רק את מה שטוב לעשירים ולקיבוצים עם כל מיני שמות דמוקרטיים להפליא ממכבסת המילים הנאורה שכל מטרתה יהיה להמשיך ולהנציח את העוול.
אני מצליח להבין את התלבטותיותיך לגבי לימודיו של בנך ב"אורט" חצור הגלילית. כתלמיד שסיים את לימודיו התיכוניים בבית ספר זה, אני יכול להעיד כי בית הספר שמר על סגרגציה והפרדה בתוך בית הספר בין תלמידי חצור וראש פינה. כך שבמגמה הביולוגית, למשל, בה למדתי, הייתי התלמיד היחיד מחצור בעוד שאר חבריי(?) לספסל הלימודים היו מכורזים ומראש פינה. במגמות המקצועיות אופנה ומכונות היו רוב התלמידים ממוצא מזרחי, תושבי חצור הגלילית ונציגות אפסית ליישובי האיזור. מה שכן, אותם ילדים מראש פינה שהגיעו ללמוד בבית הספר היו בעלי הישגים בינוניים ביחס לבני שכבתם בעיירה. ההכרה כי הם הולכים להתחרות על מקומות במגמות היוקרתיות עם אנשים העולים עליהם ביכולותיהם הביאה אותם לבחור בחצור הגלילית שכן, אוטומטית כמעט, כל תלמיד מיישוב שכן נכנס להקבצות הגבוהות ולמסלולים העיוניים נושאי תעודת הבגרות. בסיכומו של דבר, רוב התלמידים במגמה העיונית אכן הוציאו בגרויות אך, מעטים מהם היו תושבי חצור הגלילית. אני יכול למנות על כף יד אחת כמה תלמידים מזרחיים סיימו את לימודיהם עם תעודת בגרות מלאה מתוך שכבה של כ-90 תלמידים, מתוכם 3 סטודנטים בלבד באוניברסיטאות והרוב עדיין משלימים את תעודת הבגרות למרות שחלפו כבר 7 שנים מתום הלימודים.
מאידך, הנכונות שלך והנחישות לנסות ולקרב בין שתי הקהילות (שמשום מה ממשיכות להתקיים כיישויות נפרדות חרף הצעת משרד הפנים לאחד ביניהן) פותחת פתח של תקווה. אין שום סיבה שבעולם שלא ילמדו תלמידי שני היישובים הללו יחד אך, יש לבצע מהלך מקדים ולהשוות את רמת הלימודים בשכבות הגיל הצעירות יותר. היתרון היחסי שזוכים לו תלמידי ראש פינה הבאים מבית הספר "וילקומיץ" מאפשר לההם להשתבץ במגמות העיוניות-בגרותיות. בכל אופן, ישנם עוד מהלכים רבים שיש לבצע על מנת לאפשר שוויון הזדמנויות אמיתי. מאחל בהצלחה לבנך, כאחד שהשיג תעודת בגרות והגיע לאקדמיה חרף הניכור החברתי בסביבת הלימודים, אני מאמין שדעתך תורמת רבות לפיוס בן הישובים
איתי פלומבו
חצור הגלילית
את ההוכחה לכל הפונדמנטליסטים המזרחים הטוענים שמזרחים/ות מתחתנים/ות עם אשכנזים/ות מתוך שיקול של "להתקדם מעלה", עובדה בנך ג'ו מלינקוב מתחנך לאור עקרונות של סולידאריות חברתית ולא לאור אגואיזם של אני ואפסי עוד. יש נטיה שמעלה לי את הסעיף כל פעם מחדש ,היא הנטיה של חדירה לתוך נבכי חייהם הפרטיים של פעילים ופעילות מזרחים/ות ,מתוך ברוטאליות אידאולוגית נפסדת.יש עדיין לשמחתנו מה שנקרא אהבה וזוגיות,לא הכל כפוף לניתוח הסוציולוגי הדורסני המאיין את הפרט,את עולמו הנפשי-רגשי.
איריס, את נלחמת אמנם בטחנות רוח, אבל גם לצעדך הסמלי יש ערך. כל הכבוד.
הפניית בנך לבית הספר בחצור ניראית לי כמו צעד נכון, אך לצערי אין בכוחו לתקן את העיוות שהיצגת. אפילו אם ינהגו כולם כמוך לא תיעלם הבעיה הזו ששורשיה נעוצים בכל מערכות החיים (ראה מעמדן השונה של ראש-פנה וחצור), ולאו דווקא במערכת החינוך.
לדעתי את צפוייה לפגוש את אותה דילמה שוב, הפעם בין כתלי בית הספר בחצור. בתי הספר בפריפריה הפנימו מכבר את "רוח הזמן", ולכן ברגע שיתברר להנהלה שג'ו מוכשר ויכול "להניב" תעודת בגרות, הוא יופנה ל…כיתת המחוננים. קיבלנו אפוא הסללה ותיוג של ילדים, הדומים מאד לאלה שקוממו אותך מלכתחילה. האם תסרבי להעביר את ג'ו לכיתה זו כאשר הדבר יוצע לך?
חזרנו למשבצת מס' 1, לדברים שיוסי כתב ברשימתו, לאמור: "הם עסוקים בבנייתה של פירמידה אחרת זו שבקצה העליון שלה שפיץ של כמה אלפי מיליונרים ובתחתיתה פרולטריון עצום של מובטלים ועובדים עניים שילדיהם יזכו למערכת חינוך של עולם שלישי".
עברתי כל מה שאת עברת ובסוף הדרך (או שמא בראשיתה?) קיבלתי (יחד עם אבי ילדי) החלטה הפוכה לגבי הילדים שלי. אני לא גאה בהחלטה הזאת, מתייסרת בעטיה, ובוודאי שיש דיסוננס גדול בינה ובין השקפת עולמי. הילדים שלי לעומת זאת הולכים לבית הספר בשמחה ובאהבה, זוכים להערכה בשל יכולותיהם ולקבלה סלחנית של מגרעותיהם.
הם אידאליסטים ודעתנים (כל אחד במורכבות שונה על פי גילו) אבל בבית הספר שלהם הם לומדים לכבד את השונה בלי להכיר את השונה.
לגנותי יאמר שבהחלטה הזאת פעלתי מתוך אגואיזם אימהי צרוף, לזכותך יאמר שההחלטה שלך מוסרית משלי, ועל שתינו אפשר לומר שלא תקין, לא הגון, אסור – שנעמוד בכלל לפני דילמה כזאת.
יוסי, כמובן, צודק, אולם עד שנצליח לשנות את חוק רשות השידור יצאנו ביוזמה ציבורית שמטרתה להפעיל לחץ על אולמרט ועל הממשלה למנות את המנכל הבא ואת המליאה הבאה בהליך אחר. ההצעה שלנו היא למנות ועדה מקצועית בלתי תלויה, בדומה לועדה שבחרה את היועץ המשפטי לממשלה. ועדה זו תביא לממשלה מועמד אחד או יותר למנכל רשות השידור ולחברי המליאה והועד המנהל.
לפני כמה וכמה חודשים קיבלתי הביתה פמפלט מטעם משרד החינוך והיה כתוב שם ש"בימים אלה" כל בית בישראל מקבל אותו כדי להסביר ולידע על תכנית דברת – מה זה אומר וכמה טוב יהיה וכמה שכולנו נהיה מרוצים. קראתי את זה בשעשוע כי כבר ידעתי שהמילים יפות אבל דבר לא יצא מכל הרעש והצלצולים.
האם באמת מי מכם חשב שהתכנית תצא לפועל? חשבתי שעידן התמימות כבר חלף והתברר שרובכם רבתם, כעסתם, נלחמתם, כתבתם – כאילו הנה הנה הולך לקרות משהו (שהוא באמת נורא – אני עם יוסי דהאן ויוסי יונה) אבל נשארתי שאננה ורגועה. דבר לא יקרה ודבר לא ישתנה. דברת יעשה קצת רוח (נראה אותו מפגין – לא מאמינה לו) ולימור תרוץ קצת (או הרבה) לתקשורת ומערכת החינוך תמשיך לשקוע ולקצץ ולפטר ולגרוע ממי שצריך להוסיף לו ולהמשיך לדאוג לכל הג'ובניקים במשרד (ע"ע ספרי לימוד שיוצאים כל שנה מחדש…) עוכרת שמחות היום אני אבל אני מאוד רגועה.
שתהיה לכולם שנת ישרים עם חלומות פז מלאי רז.
לאיריס, אני משתחווה אפיים ארצה לאות הערכה על אומץ לבך ועל יכולתך לשחות נגד הזרם ולשלי, אני מלאת כבוד לגילוי לבך. אבל העניין שאתן כותבות עליו נמצא הרבה מעבר למחאה של עיתונאית גלילית אחת, או גילוי לב של עיתונאית תל אביבית. מדובר ברעיון חינוכי נכון שסולף, הושמץ, נותץ ונרמס על ידי מנהיגות חינוכית ימנית, בעידודה המלא של העיתונות והוא רעיון האינטגרציה, שיושם, בצורה מעוותת אמנם, בחטיבות הביניים. אני יכולה כמעט לשמוע אתכן אומרות "אה, חטיבות ביניים – מזל שחיסלו אותן". חטיבות הביניים היו שנואות מפני שהן ביצעו סוג מסויים של שיוויון הלכה למעש. גם כשעשו זאת בצורה מעוותת וחמקנית, לפחות הן גרמו לכך שבאותו בית ספר, למדו יחד ילדי דרום וילדי צפון. הרעיון היה שהם ילמדו יחד באותן כיתות, אבל יצרי הסגרציה ואי השיוויון דחפו להקבצות ולמסלולים נפרדים. גם אז, לפחות היה מפגש בחצר, שנמשך שלוש שנים מתוך 12 שנות לימוד. כמה ארס ספגו שלוש השנים הללו. כמה השמצות, כמה מחאות, כמה טריקים של בריחה. ישראל השבעה, הבטוחה בעצמה, האשכנזית ברובה, מצאה לעצמה הרבה מאוד דרכים לגרום לכך שילדיה ילמדו יחד עם הדומים להם ולא עם ילדי העניים, העולים, האתיופים, והמזרחים. העיתונות שתקה ועוד איך שתקה, עד שבאה ועדת דברת והחליטה לחסל לגמרי את חטיבות הביניים, שיש לומר שהן רוקנו מתוכן ומתקציבים הרבה לפני החלטת החיסול.
הדילמה של איריס מוכרת לי היטב וגם אנחנו עמדנו בפניה לפני שנה, עם עליית בתי לגן טרום-חובה. וגם אנחנו החלטנו לבסוף, פחות או יותר מאותן סיבות, לשלוח אותה לגן הציבורי ולא לאחד הגנים הייחודיים המשגשגים בשכונתנו. אלא ששם גילינו כי מה שקורה במערכת החינוך הממלכתית-ציבורית היא לא פחות משטיפת מוח קולקטיבית. למדנו כי דגל ישראל הוא הקישוט הבלעדי לכל מסיבה בגן, שילדינו מגוייסים באופן פעיל לעורף ומכינים חבילות לחיילים (כן, עדיין עושים את זה), שמי שמוסמך להסביר לילדים על חגי ישראל חייב להגיע עם פאות וזקן, ועוד כהנה וכהנה. השנה העברנו אותה לגן הדו-לשוני היהודי-ערבי, ועולם שלם נגלה בפניה ובפנינו, עולם רב תרבותי, מגוון ופתוח. יש לזה מחיר- האוכלוסיה היהודית בגן הומוגנית באופן מרגיז, אבל לפחות עכשיו נחסכים מאיתנו הוויכוחים העקרים עם הגננת על התפיסות החינוכיות הבסיסיות ביותר. כל הרפורמות המבניות שבעולם לא יועילו כל עוד המערכת מתמידה בתפיסותיה השמריניות-בדלניות-לאומניות.
בשביל מה את שולחת את בנך לבית הספר?
שיוציא בגרות? אם כך, שלחי אותו לבית הספר בעל אחוזי ההצלחה הגבוהים יותר בבחינות הבגרות.
שיהנה? בתור בוגר מערכת החינוך האינטגרטיבית, אני מאחל לו הנאה מלאה, אבל זה לא קל להנות כשאמיתות החיים שלך (בהנחה שהם ללמוד ולהצליח) מותקפות השכם וערב, והשונות שלך היא נושא לדיון יומיומי ומאוד רלוונטי.
שיכיר את "רבדי החברה השונים בישראל"? הו, אל תדאגי אותם הוא יכיר מהר מאוד בתור בבנק, בכביש, בבקו"ם. ואני לא מבין מדוע הבהילות שיכיר אותם כבר עכשיו. הוא אינו זכאי למעט תמימות מחשבתית שהכל פה בסדר?
שירכוש מיומנויות למידה? לא, לא מההתבוננות בנעשה באותן "כיתות מקצועיות" שהן בבחינת לדחות את הקץ של עתיד לא אקדמי, ומשמשות מסגרת דוחק ברוב המקרים ע"י מורים נחותים יותר וחסרי סבלנות.
אתך בהתלבטויותיך. למרות שילדי עדין קטנים מדי, אני כבר צופה את הבאות ומקווה למצוא פתרון מוצלח (האם יש כזה בתוך המערכת המעוות של ימינו?).
אני מתיר לעצמי לנחם אותך בדבר קטן-בנך אולי לא יזכה בכל המגמות "היוקרתיות", אבל אולי הוא יזכה בהכרה אמיתית בלתי אמצעית עם גוונים שונים של החברה הישראלית, וגם למידה מסוימת של צניעות- מה שלא ניתן לומר על חניכי בתי הספר הייחודיים, המלאים כל כך בעצמם, בהישגיהם, בהוריהם ועוד. ראו למשל מה כתבה נרי לבנה בהארץ בזמן האחרון.
לאורלי מילה קטנה. אני מכיר את ההתלבטות לגבי גני ילדים- לעת עתה בני בגן ציבורי, אך אני מוכרח לומר שיש בעיות לא פשוטות עם זה- גניבות, הורים בעלי מוסר ירוד ועוד… הבעיה היא שרוב אלו שיכולים להרשות לעצמם הוציאו את הילדים שלהם לסגרות שונות ומשונות- גן ריפורמי, גן של ביה"ס הפתוח, גן קונסרבטיבי ועוד
ובכן אורלי כנראה שהילדים של שתינו לומדים במסגרות שבהן הם נפגשים עם ילדים ערבים (ילדי יאפים ערבים על פי רוב) אבל לא פוגשים כמעט בכלל ילדי עולים מאתיופיה ומחבר העמים. כמו כן הם פוגשים הרבה יותר אשכנזים משיעורם של אלה באוכלוסיה הכללית.
כך אנחנו משגרות את ילדינו אל מסגרות שמאלניות במובן שאני מרשה לעצמי להגיד (אחרי שאני קוראת כאן זמן מה את דבריך הנבונים) ששתינו די סולדות מהן.
אלה מסגרות חינוכיות שעושות אינדוקטרינציה אינטנסיבית להכרה בסבלו של העם הפלשתיני, אבל עיוורות לגמרי לסבלו של ההומלס בגינה הציבורית הסמוכה, לסבלו של שרת בית הספר המועסק בידי קבלן, לשכפול הדורי של הדיכוי האתני בתוך החברה הישראלית היהודית, ולעוד אינספור סימפטומים ממאירים של ההידרדרות שלנו.
שמתי לב גם לסלידה שהבעת משני סמלים מאוד ברורים של סולידאריות לאומית ודתית: הדגל, והדוס עם הפאות.
אני חושבת שהבעיה שלנו (שלי לפחות, כשמאלנית חילונית) היא ההתפוררות של הלכידות הקיימת בלי שום אלמנטים חלופיים של לכידות או סולידאריות. המסגרות החינוכיות האלטרנטיביות, האפורות, משקפות באפן בוטה את החולי הזה.
בכלל, המסגרות האלה שאליהן אנחנו משגרים את ילדינו כדי למלט אותם מחורבנה של מערכת החינוך הישר אל חורבן מסוג אחר – זה משהו שמאוד מעסיק אותי בחיי היומיום שלי, אבל אני מודה שאני לא ממש בשלה להתעסק בו פומבית. אחרי הכל, מדובר בילדים שלי, וזה כבר קדוש.
הדילמות שהצגתן קשות. לדעתי הגישה שלך, איריס, אמנם נכונה אידיאולוגית, אולם לא הגונה כלפי בנך. את המלחמות הצודקות שלך (ושלנו) לא צריך לעשות על הגב של הילדים. החינוך מתחיל ונגמר בבית ולא בבית הספר. אם את מקווה שבבית הספר בחצור בנך ילמד להכיר את הרבדים השונים בחברה הישראלית, יהיה "בן אדם" וכו' וכו', את חיה באשליות. לא מקבלים את הדברים האלה בבתי הספר יותר. גם לא בבתי הספר ה"אינטגרטיביים". בתי הספר הם בתי חרושת לציונים (ואחרי דוח דברת המצב רק ילך ויחמיר), ולא "מוסדות חינוך" כפי שהיו צריכים להיות. אם יש לך אפשרות להעניק לבנך סיכוי טוב יותר להצליח, לחיות חיים טובים יותר בחברה הגזענית, האטומה והאלימה שבה אנו חיים – חובה עליך, כאמא, לתת לו את האפשרות ללמוד במקום שיתן לו הזדמנות כזו.
לכן ההחלטה של שלי, למרות הבעייתיות הכרוכה בה, היא הנכונה והצודקת כאמא כלפי ילדיה.
וכל הכבוד לשתיכן על האומץ הרב !
אני אמא בדרך, עד היום לא כ"כ הטרידה אותי סוגיית השתייכות-סולידריות לאיזשהו אתוס, לאיזושהי לאומיות, במובן שהיה ברור לי שהחריפות בה אני מבקרת את הממסד על מוסדותיו השונים גוזרת עלי חיי שוליים(בעיקר רעיוניים…).
היום יותר מתמיד, אני חשה בדיסוננס בין הדרך הבדלנית שבה בוודאי אחנך את ילדי לבין שייכות רגשית לישראל.
השייכות הרגשית הזו באה לידי ביטוי בדברים הכי טריוויאלים – אוירת יום שישי המיוחדת, שירי ארץ ישראל (עם כל הביקורת המתלווה) ובכלל- בית.
אני משערת שההתעסקות בסוגיה זו התעוררה עכשיו בין היתר בגלל החשיבה על החינוך שילדי העתידי אמור לקבל ממני, חינוך שחלק ממנו הוא רצון להשתייך למשהו גדול יותר- לסולידריות שדיברת עליה.
לא ברור לי עדיין איך אפתור את הפער הזה, אני נוטה לחשוב שהצד הביקורתי שבי, כלפי רוב התופעות שהוזכרו כאן ויש להוקיען, הצד הזה יהיה בעל נפח גדול יותר בדרך החינוכית שלי.
אני תוהה אם לא נגזרו עלינו חיי שוליים נטולי סולידריות ולאומיות מעצם הבחירה שלנו בהשמעת קול אחר.
בית הספר שבו למדתי היה בית ספר קיבוצי המושמץ כאן באופן אוטומטי -יש גם סיבות טובות לכך – אבל כשאני למדתי בו הוא היה מצוין, בעיקר בזה ששם דגש על התייחסות אנושית לילדים.
הענין המרכזי לא היה מסלולים יוקרתיים, אפילו לא עשינו בכלל בגרות, אלא התייחסות אנושית לאדם.
זה היה בין 74-77 (התיכון).
העסק הזה נבנה חלקו על תקצוב מועדף ע"י המדינה – דבר שהוא במפורש לא הגון, אבל חלקו על ידי החלטות מודעות של ההורים (באמצעות המסגרות המאורגנהות שלהם – הקיבוצים) לשים יותר משאבים אנושיים בביה"ס.
בביה"ס שלי למשל כל קיבוץ היה חייב לשלוח מספר מסוים של מורים ואם לא הוא נקנס, ולביה"ס היתה זכות וטו על האנשים כדי שלא יקבל את הבררה, כך קרה שהיו אנשים טובים מאד (לא כולם, אבל היו בכמות מספקת כדי להפוך את ביה"ס לטוב – המחנך המעולה שלי למשל היה אחיו הבכור של עמיר פרץ – שהוא חבר קיבוץ רביבים).
הדרישהנ הזו בודאי עלתה להורים/קיבוצים במשאבים עקיפים רבים, ולי אפילו עלתה במאבק עם הבית שלי כאשר כמה שנים אחרי הצבא דרשו ממני במפגיע ללכת לעבוד בביה"ס, כי זה מי שהיה מתאים בקיבוץ הקטן שלי, ואני לא רציתי – מסיבות אישיות דבר שהיגע עד לעזיבת הקיבוץ…
אפשר כמובן לדבר כאן על אטימות המערכת הקיבוצית.. אבל זה לא הנושא, הנושא הוא שחלק מההצלחות של מערכות אלו (ואין המדובר על המערכות המופלצות יוקרה של הצפוניים) הוא ההתעקשות – הלעתים קרובות תובענית – לשלוח מספיק אנשי חינוך, בכמות ובאיכות. זה חלק מהענין אפילו שלא כולו.
דרך אגב, דבר דומה קורה בבי"ס קדמה, שמעבר לשאלות חשובות של זהות, מצליח לעשות עבודה נהדרת כי חלק מהצוות בו מחויב מאוד אישית ואנושית.