המאבק החברתי על פי קנפו

פעילות מחאה בישראל היא, מזה שנים רבות, מתכון בטוח לתסכול מתמשך. דומה שקיים פער בין רעיונות של שחרור חברתי כפי שאלה מנוסחים בתנועות המחאה השונות לבין ההוויה הפוליטית בישראל. למרות היקלטותן של התיאוריות המרקסיסטית, הפוסט-קולוניאלית והפמיניסטית בתנועות ישראליות של שינוי חברתי לא צמחו מתוכן דפוסי פעולה שהביאו לשינוי ממשי של המציאות הפוליטית. אין ענייני כאן בסיבות לכישלונות השונים, ולא בתיאוריות הביקורתיות עצמן, אלא דווקא בסוג חדש של פעולה שמופיע יותר ויותר בשנים האחרונות בישראל מכיוונים שונים. במקום לצאת מתוך תיאוריה ולנסח את הפעולה המתאימה, אני מוצא משמעויות מרעננות בפעולת מחאה חדשה-ישנה – הליכה למרחקים ארוכים.

אחד המאפיינים הבולטים והבעייתיים של רבות מפעולות המחאה הספונטניות בישראל היה המגזריות שלהן. פועלים מפוטרים הפגינו נגד סגירת מפעל, פלסטינים נגד הפקעת אדמות, אתיופים נגד השפלות גזעניות, נכים נגד קיצוץ קצבאות ובדואים נגד הרס בתים וריסוס שדות. רק הסתדרות העובדים הנחלשת והבעייתית הצליחה לארגן פעולות מחאה שחרגו מהאינטרסים המוגבלים של קבוצה מסוימת. גם ויקי כנפו, כאשר יצאה לדרכה הארוכה ברגל, רצתה רק שנשים כמותה יצטרפו אליה. היא לא ציפתה לתמיכת הגופים הפוליטיים השונים ולא להצטרפותם של מובטלים, פלסטינים, פנסיונרים, חולים, סטודנטים ואחרים למאבקה. היא ראתה את המאבק שלה כמאבק מוגבל של הקבוצה שלה בלבד – אמהות חד-הוריות. שאלה חשובה היא מדוע כנפו בחרה להגדיר את עצמה כשייכת דווקא לקבוצת הזדהות זו – אמהות חד-הוריות – ולא למזרחים או לתושבי הפריפריה. בכל מקרה, כנפו יצרה דבר מה חדש שחרג במהרה מגבולות מגזריים. לאחר שסיימה את הליכתה בירושלים בלווית מספר פעילות ופעילים ותיקים שהצטרפו אליה, יצאו לדרך הולכות חדשות, אף הן אמהות חד-הוריות, ובהמשך הצטרפו להולכות גם גברים, מובטלים, פלסטיניות ופלסטינים אזרחי ישראל שלא היו עטופים בדגלי הלאום. כיצד אנשים שלא נקראו לדגל המחאה על ידי כנפו החלו ללכת לכיוונה? כיצד אנשים שסומנו כלא שייכים למאבק של כנפו באמצעות הדגל שהיא התכסתה בו, החלו ללכת אחריה?

בניגוד לאופני המחאה המקובלים בישראל (הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, עצומות, מכתבים, עתירות לבג"ץ, שלטי חוצות, גרפיטי) אשר מאופיינים בסטטיות, מעשה מחאה של הליכה למרחקים ארוכים מדגיש דינמיות וחיוניות אנושית ראשונית. אין צורך בדבר מלבד שתי רגליים. מעשה ההליכה תואם לא רק באופן סמלי אלא גם באופן חוויתי וראשוני את התביעה לשינוי יסודי ומקיף. שינוי יסודי ומקיף מעצם טבעו הוא דינמי במידה מרבית, כך גם ההליכה אשר מניעה את כל הגוף. דבר לא נותר במקומו לאחר שמתחילים ללכת. דבר לא נשאר עוד כשהיה – השרירים מתחזקים, הנוף משתנה, המפגשים האנושיים מתחלפים, האקלים משתנה, הנעליים מתבלות, אנשים מצטרפים ואחרים נפרדים, תחושה של חיים זורמת בכל הגוף גם כאשר הוא כואב בשל הליכה ממושכת, שכן חיים מאופיינים בתנועה ושינוי, ואילו סטטיות משמעה מוות. פעולה למען שינוי יסודי ומקיף במציאות הישראלית הנוכחית אינה יכולה להסתכם במחאה לשם השבת קצבאות מסוימות לאנשים מסוימים. היא לא יכולה להיות פחות מאשר מאבק למען הקניית צלם אנוש לחברה הישראלית ולבני האדם שחיים בה. לכן, בלי משים, כנפו הביאה עמה תביעה לשינוי יסודי ומקיף, לא בגלל הדרישות המנוסחות שלה שהיו מגזריות כרגיל אלא דווקא בגלל צורת המחאה החדשה. היא הציעה פעולה אפשרית לכל נפש בגלל הפשטות של הפעולה וגם בגלל שיצאה לדרכה ללא כל מחויבות ארגונית ואידיאולוגית.

המציאות הפוליטית-חברתית הנוכחית בישראל היא מציאות נטולת צלם אנוש. המהפכה הציונית העמידה את עצמה כיוצרת חברה חדשה המבוססת על שיתוף, אחווה וערבות הדדית. אולם, אלימות שהופעלה במספר ערוצים מקבילים נגד "אחרים" – שנמדדו ביחס לגבר האשכנזי יליד הארץ – היתה מן היסודות המרכזיים בה. בחברה כזו כולם איבדו את צלם האנוש, אלה שסובלים מהסדר החברתי-כלכלי החדש, אך גם אלה שנהנים מסדר זה. כולם הופכים לטורפים אשר מחפשים את כישלונו של האחר כדי להיבנות ממנו. בהקשר אלים זה, מעשה המחאה של כנפו מתייחד בהיותו לא-אלים באופן יסודי, וככזה הוא מעשה אשר מנוגד באופן יסודי לאופייה של התרבות הישראלית העכשווית. מעשה ההליכה תובע בעצם קיומו את זכותו של ההולך לתנועה ובכך לחיים. אולם, תביעתו אינה באה על חשבונם של אחרים, שכן ההליכה היא אופן התנועה הצנוע ביותר האפשרי.

הליכת מחאה לא-אלימה אינה רק תובעת את הזכות לתנועה ולחיים של ההולכים ושל אחרים, אלא מממשת את הזכות בעצם קיומה. במובן זה, ההליכה אינה עורכת הבחנה בין אמצעי למטרה ולא מקדשת אמצעים סותרים בשם המטרה. בניגוד לאחרים שהורגים למען שלום או מתאבדים למען שחרור, בעבור הולכי המחאה המטרה והאמצעי אינם נבדלים זה מזה. ההולכת אינה רק תובעת דבר מה בסיסי שנשלל ממנה בכוח – הזכות לחיים הגונים – אלא גם מממשת אותה בעצם ההליכה. היא אינה מחכה שהשליטים יואילו בטובם לאפשר לה מימוש של זכות זו. ההולכת לוקחת זכותה לחיים ומתנערת מהרפש שמוטל בה על ידי שרי הממשלה ושלוחיהם. במקום להציב את עצמה כאישה בודדה וחסרת אונים שזקוקה לתמיכתם של הגברים החזקים והנדיבים, היא יוצאת מביתה ללא רגשי נחיתות למאבק הגון.

מסע ההסתה נגד המובטלים, נגד האמהות החד-הוריות, נגד אזרחי ישראל הפלסטינים ונגד מהגרי העבודה בישראל שנמשך מזה מספר שנים מגובה לעתים קרובות על ידי אנשי תקשורת מרכזיים. יחד עם זאת ובאותו הזמן, אפשר למצוא כתבים אחרים אשר ממלאים תפקיד נגדי ומבקרים את הממסד, את הסדר הקיים ואת התקשורת עצמה. התפקיד הכפול של תקשורת ההמונים משמש, בין השאר, כראיה לכך שהציבוריות הישראלית חופשית, וכל אחד יכול להתבטא בדרכו. כך, הסדר החברתי-כלכלי המנוול מאפשר לכאורה את חופש הדיבור והמחשבה, ובכך הוא יוצא נשכר. כך, הכתיבה הביקורתית בתקשורת ההמונים פועלת לא רק לערעור הסדר הקיים אלא גם משרתת אותו בעצם קיומה. לא זו בלבד אלא שמזה זמן רווחת בקרב פעילים בתנועות מחאה התפיסה, שמקורה בכלכלת השוק, בדבר חשיבותה של תקשורת ההמונים בקידום המחאה נגד כלכלת השוק. מזה זמן מקובל לומר שמחאה שאינה מופיעה בכותרות של ידיעות אחרונות ומעריב כאילו לא היתה מעולם. כך, אמת בלתי מעורערת היא שכדי שמחאה תצליח, על המוחים למצוא חן דווקא בעיני יצרני המידע הפופולרי. ההליכה של ויקי כנפו נבנתה באותו אופן על התקשורת ולא מצאה דרכים לעקוף אותה. יחד עם זאת, הליכה למרחקים ארוכים עשויה לעקוף את הנתיבים שנשלטים בידי תקשורת ההמונים ולהפגיש את אזרחי ישראל באופן בלתי אמצעי עם המחאה של ההולכות. שכן, כאשר המוחים הולכים הרחק ממרכזי הכוח, בכבישים הראשיים ובשבילים, ברחובות הערים ובין הכפרים, הם מייצרים מגוון חסר תקדים של מפגשים אנושיים אשר אליהם הכוח של המדינה ותקשורת ההמונים מתקשה יותר לחדור.
לכן, סיום הליכתה של כנפו בירושלים בישיבה סטטית מול משרדי הממשלה בירושלים בציפייה למענה חיובי סימן את קצו של המאבק שהתייחד אך ורק באמצעי שלו. ההולכות היו חייבות אז להמשיך ללכת. היתה אז אפשרות להפוך את הדמוקרטיה בישראל, אשר מיושמת כיום בצורה מעוותת, למציאות חיים מלאת תקווה תוך פנייה אל מקור הלגיטימציה הממשי – האוכלוסייה הרחבה. זו היתה יכולה להיות הזדמנות פז להפוך את הדמוקרטיה הישראלית מדמוקרטיה של "נבחרי ציבור" לדמוקרטיה ישירה. ההליכה לירושלים הניחה שמקור הכוח מצוי בגברים שיושבים במשרדים בירושלים, ולכן ההולכות ביקשו להגיע לשם מהר ככל האפשר, כדי לדבר על ליבם של השליטים. הן המשיכו להמתין למוצא פיהם של הגברים הנפוחים. עצירת ההליכה בירושלים על מפתנו של ביבי קיבעה את המחאה במתכונות המוכרות והמייאשות של שביתות שבת, שביתות רעב, עצומות, מכתבים והפגנות. אז גם נכנסו הארגונים הותיקים לפעולה שקיבעו אותה עוד יותר. ההולכות היו צריכות להמשיך ולהפתיע את המשטר ולא לפעול בצורות שהמשטר יודע היטב להשתיק. הן היו חייבות להמשיך ללכת אבל שלא על מנת להגיע למקום כלשהו במהירות, אלא ללכת בין בני אדם מסוגים שונים ובמקומות שונים כדי לדבר אתם ולהניע אותם למחאה. ללכת באיטיות ובסבלנות. הן היו צריכות ללכת בין הבתים של מיליוני הנשים שחלקן מבלות את מרבית ימיהן בבית, בין בתי המובטלים, בתי החולים, בתי הספר ואתרי הקרוואנים, בין בתיהן של אמהות חד-הוריות, פלסטינים, נכים, פנסיונרים ולא לבחול בשום שביל, גם אם נדמה שיש בו רק עצים ופרחים. הליכה שאינה מכוונת להגיע לירושלים, אלא נעה ללא מטרה מרחבית ספציפית, שוללת בעצם קיומה את הלגיטימיות של הכוח של ירושלים. הליכה שכזו מביאה באופן ממשי, חוויתי וסוחף את הכוח אל האוכלוסייה הרחבה. רק בדרך זו תוכל כנפו לסחוף אחריה מאות ואלפים. אילו זה היה קורה ואילו מספר ההולכות וההולכים היה עובר מסה קריטית מסוימת, אין ספק שממשלת ישראל היתה באה אליהם, בכל מקום בו הם היו.

אחד העקרונות שכל ילד בישראל כבר למד ממומחי הפרסום למיניהם (עד כדי כך שיש לשאול מי לעזאזל עוד צריך אותם?) הוא שבמסגרת מאבק פוליטי יש לנקוט במסרים קצרים וקליטים שקל לשננם. הדיון הציבורי בישראל הפך לשטחי באופן חסר תקדים. ביבי נתניהו הוא מהתורמים העיקריים להשתלטותה של תובנה פרסומית זו על התרבות המקומית. בניגוד לגישה שטחית ומטמטמת זו, הליכה צנועה למרחקים ארוכים שהביאה האישה קשת היום מהפריפריה למרחב הציבורי בישראל טומנת בחובה מסרים של סבלנות, רצינות, פשטות ועוצמה. גם במובן זה, עשויה ההליכה למרחקים ארוכים להוביל לשינוי יסודי בתרבות הפוליטית בישראל.