דיאלקטיקה גזענית (2)

יחיעם שורק

בילדותנו חייכנו נוכח הסיפור המשעשע, אודות הילד שנשבע למורתו כי לא הוא שבר את לוחות הברית (לשאלתה: "מי שבר את לוחות הברית"). המנהל גונן על הילד: "הוא ילד אמין ולא ישקר", והמפקח הרגיע את כולם: "לא נורא, נקצה לכם מימון לרכישת לוחות חדשים". ~

מהתלה זו הלמה בפני, לכשקראתי את רשימתו של אריה דיין – "שרי החינוך מתחלפים. נציג השב"כ לעולם נשאר" המציגה את מה שידענו זה עידן ועידנים, אך, משום-מה, הוטמן במרתפי ההשכחה הלאומית: אחד מבכירי משרד החינוך הינו איש שב"כ, המפקח על כל המינויים בחינוך הערבי, והוא המחליט, האם פרח ההוראה, ש"לא-עלינו", מגיע מהמגזר הערבי (אוי, כמה שהנני מתעב את הפילוח

הסמנטי הזה), ראוי להיות מורה בישראל, קל-וחומר אם מדובר במורה ערבי המתעתד ללמד בבית-ספר יהודי. נוהל זה המצוי במקומותינו עדיין באלף השלישי, כאילו אנו מצויים בתוך העולם השלישי, מקומם וזועק לשמיים, והוא מתחבר לעשרות הדוגמאות הרבות, שמציינות את קיפוחו של הערבי-הישראלי, ולא רק במערכת החינוך. גישה מקפחת זו, שיש בה יסודות פסאודו-סטלינסטיים ברורים: "הנך אשם וחובתך להוכיח את חפותך", לא יכירנו מקומה במשטר דמוקרטי-ליברלי. רק תארו לעצמכם כיצד היינו מגיבים לו היינו מודעים לנוהל דומה כלפי יהודים באיזושהי מדינה בעולם, המתקראת מתוקנת ונורמלית.

התגובה הרשמית של משרד החינוך נוכח נוהל מקפח זה, היא שהזכירה לי בכאב מר את מהתלת לוחות הברית: יוצאת מנכ"לית המשרד, הגב` רונית תירוש בהכרזה בטוחה וחגיגית: ההליך השב"כי קיים, חי ובועט, והוא מה-זה-מוצדק, ואין כל סיבה לבטלו. כאילו שאין הנוהל מפלה בין אדם לאדם; כאילו שאין בו סכנה לדמוקרטיה; כאילו שאין הוא מנציח מורים ומנהלים כנועים ומפוחדים (ממש דוגמה חינוכית פאר-אקסלנס) ועוד. שהכלבים ינבחו. השיירה עוד תגביר מהירות.

התקשיתי להאמין כי זו תגובת המשרד לחינוך ולתרבות בחברתנו, כזו שחרתה על דגלה, ויצקה באותיות מקודשות את השיוויון המלא בין העדות ובני הדתות השונות בארץ (זוכרים קצת את נוסח מגילת העצמאות: "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"), והנה נזכרתי שעברו-חלפו להם 4 שנים מיום אירועי אוקטובר 2000, וקמה ועדת חקירה והמליצה את המלצותיה, ושום דבר לא זז מאז, לטובת אי-קיפוחו ואי-אפלייתו של הציבור הערבי במדינת ישראל.

אמרתי לעצמי: או-קיי. אם פרחי ההוראה הערביים עוברים בדיקת שב"כ, אז מדוע לא כולנו – כל המתעתדים לעסוק בהוראה. שללתי זאת על הסף, מכיוון שכל מעורבות, ואפילו לכאורה, של גורם ביטחוני בתחום חינוכי-מהותי ומקצועי-חינוכי, הינו פסול בכל קנה-מידה קיים. ואגב. היום זה פה ומחר זה שם. והיכן זה יעצור. אפילו השתעשתי ביני לבין עצמי: זהותי הפוליטית בוודאי שהיתה מונעת ממני, בנסיבות אלה, לכהן בתחום ההוראה.

הנני מקווה שהעתירה לבג"צ בעניין זה על-ידי ארגון "עדאלה", תוביל לשינוי מבורך ומקווה. כל התרחקות מנגע הביטחוניזם בחברתנו, רק תקדם אותנו לחברה מתוקנת יותר.

ד"ר יחיעם שורק הוא היסטוריון המלמד במכללת "בית ברל"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פחזנית

    הנה סיפור שהתרחש לפני שנים אחדות בעיירה שלנו, אבל נותר אקטואלי למרבה הצער. המורה לערבית של בני הצעיר היה, מה לעשות, ערבי. הפרשה התחילה בשיחת-כיתה שניהל אחד המורים הדתיים, ובה המליץ לתלמידים שלא להתרועע עם המורה הפופולארי לערבית, ולא לאכול בחברתו (פרט מוזר זה נעוץ היטב בזכרוני משום מה)!
    הילד חזר הביתה כועס וסיפר לי על העניין. בערב גיליתי שגם חברו ללימודים (בן של ידידים) התלונן בבית, והחלטנו לעשות מעשה. פנינו לשלושה מקומות: לבית הספר, לתקשורת, ולאגודה לזכויות האזרח. מנהלת בית הספר העניקה לנבל גיבוי מלא, התקשורת נענתה לנו ודיווחה בקצרה (ברשת ב' ובערוץ השני), והאגודה לזכויות האזרח החלה לגלגל תהליך ארוך שלא הגיע לכלל מיצוי כי שר החינוך הָמֶר מת זמן קצר בטרם הובא העניין לפניו. ובכן, מה מטרת הסיפור הזה? מטרתו לומר שגם אחרי שנעיף את טפילי השב"כ ממשרד החינוך, עדיין מחכה לכולנו דרך א-ר-ו-כ-ה א-ר-ו-כ-ה לגאולה שלמה.
    רעיון: אולי כדאי לסנן לא רק מורים ערבים, אלא גם מורים דתיים…

  2. דקלה לבני-יערי

    בניגוד לסיפור של פחזנית, בביה"ס של בתי ("רעות" הוד השרון) עבדה עד לפני שנה מורה ערביה לאנגלית. בתחילת שנת הלימודים, עם אסיפות ההורים הכיתתיות, נאמר להורים על העסקתה של המורה ואף תגובה לא נשמעה. בטח לא לגנאי. נכון הוא שהייתי רוצה לראות מצב שבו אין אפילו צורך לציין מאיפה מורה מסויים כי זה אמור להיות ברור ומובן מאליו. המורה לימדה היטב, הילדים היו מבסוטים ובשנה הראשונה ללימודי האנגלית (ג') התלמידים ערכו מופע יפהפה של אותיות ה-ABC . לא שמעתי מאף הורה, גם מכיתות אחרות, מילה אחת רעה – לא על תפקודה ובטח לא על מוצאה. בהזדמנות מסויימת אמרה לנו המנהלת שעבורה זהו עיקרון דמוקרטי וברוח זו הילדים מתחנכים. (בניגוד להרבה מקומות במערכת החינוך – דמוקרטיה בבית הספר הזה היא לא רק מילה). אגב, המורה היאם עזבה בגלל סיבות משפחתיות.