הסנדק

יוסי דהאן

בעיתוני סוף השבוע דווח על התגבשותה של קבוצה חדשה שניתן לכנותה "מת"פ" – מיליונרים תומכי פרץ. אילי הון המריצים את מועמדותו של מנהיג העובדים לראשות מפלגת "העבודה". מטרת סדרת המפגשים של אילי ההון עם אמיר פרץ היא כלשון העיתונות "הקמת פורום כלכלי-חברתי מייעץ שיעבוד לצד פרץ בגיבוש המצע הכלכלי-חברתי". משום מה לא נראה לי שאצולת ההון הזו של מפלגת העבודה תייעץ ליושב הראש להעלות את שכר המינימום, לחוקק חוק יסוד זכויות חברתיות או למנוע העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. התופעה הזו של בעלי הון שמריצים מנהיג עובדים נראית כלקוחה מזמנים אחרים חשוכים יותר. מה יקרה למשל כאשר במשא ומתן הקיבוצי הבא אמיר פרץ יצטרך לדון ולשאת על תנאי העובדים עם אילי ההון הללו שאמורים לקדם את הקריירה שלו במפלגת העבודה.

אחד האנשים המרכזיים שאיתם נפגש פרץ הוא בני גאון. גאון מתפעל ומסביר את תמיכתו בפרץ~ "אנחנו רוצים מדיניות של כלכלת שוק, אבל צריך שתהיה בה חמלה ושיהיה פיתוח תעשייה. לא נצמח רק מהיי-טק", אומר גאון.

אם גאון הופך להיות סנדקו הפוליטי של פרץ העובדים צריכים להתחיל לחשוש. כדאי אולי להזכיר למי ששכח את עברו של "איל החמלה" הזה.

וכך כותבים שמשון ביכלר ויהונתן ניצן בספרם "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום", שמלבד מעלותיו האחרות, הוא כרוניקה מתועדת היטב של ביזת הנכסים הציבוריים בישראל על ידי בעלי ההון. 

"בני גאון התחיל את דרכו ב`הסתדרות` כטכנאי מזגנים ב`תדיראן` שבשליטת `כור` וצמח כמנהל צרכניות ה`קו אופ`. כמרבית המנהלים בסקטור ההסתדרותי, הוא תיעב את מוסדות ההסתדרות וחיכה בכליון עיניים לקריסתה. היה זה האדם הנכון בזמן הנכון – הזמן לעסקי ה`הפרטה` ו`ליברליזציה`. קבוצות ההון הדומיננטי של ישראל וקבוצות הון בינלאומיות ארבו לשלל השמן. הממשלה מצידה סייעה להם, בעכבה במשך שלש שנים את הסיוע שהיא התחייבה להעניק לכור. יחד הם טיפחו את גאון, עד שהתחיל להאמין בגאוניותו בשנת 1991 טען: "בעזרת המנהיגות החדשה שגיבשתי סביבי הגענו להשגים מרשימים: מצבת המפעלים צומצמה משמונים לשלושים, ובהשוואה לשלושים ואחד אלף עובדים בעבר העסיקה `כור` 11,300 עובדים בלבד".

הישגיו של גאון אולי הרשימו את מנהיגי ההון – אולם פחות משכו את העובדים המפוטרים ואת ועדי העובדים במפעלים הנסגרים… הקונפליקט הגיע לשיאו, כאשר מאתיים שכירי חרב מלווים בכלבי רוטויילר פינו בכוח פועלים שהתבצרו ב`סולתם`. השותפים בקונסורציום הבנקים, בעלי החוב של `כור` היו שבעי רצון מגאון. למעשה, הם שלטרו ב`כור` וגאון העדיף לראות את עצמו כנציגם ולא כנציג עסקני ההסתדרות. המצב היה נוח לכך: היו אלה ימיה האחרונים של ההסתדרות, זמן קצר אחרי כן, בשנת 1992, היא חוסלה סופית עם היבחרו של חיים רמון ליו"ר `ההסתדרות החדשה`.

וכך בשנת 1995 בתרגיל שחברו לו שרי ממשלת רבין, רמון וגאון נמכרה `כור` לידי שני `גורמים יציבים` של בעלי הו מקורבים: האחד היה קבוצת `שמרוק` והגורם השני היה קרן הפנסיה של `ג`נראל אלקטריק`… גאון דאג לכך שסטנלי גולד מנהל  `שמרוק` יזכה בשליטה ואילו גולד מצדו ימנה אותו למנהל `כור`. סוף סוף מצא גאון את ייעודו: לשרת את בעלי ההון `היעילים` ולא את עסקני `ועד הפועל`. כך גאון:`

"שמרוק היא חברה אמריקאית אין לה שום עכבות של היסטוריה, מסורת, אמוציות, דין התנועה. רעייתו של יו"ר מועצת המנהלים שלי מעולם לא היתה חברה בנעמת .. " (הארץ 31.12.96).

 "`כור` מסמלת את קריסתה של הכלכלה הסוציאליסטית במדינת ישראל ואת המעבר לכלכלת שוק, נשבר המיתוס שאמר שההסתדרות היא עוצמה כלכלית..".

כך נסיך החמלה והגאון.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יואב עציוני

    נכון, אתה צודק, עדיף היה שפרץ לא היה צריך להעזר בבעלי הון כדי להגיע לשלטון, עדיף היה אם הוא יכל להגיע לשלטון רק בעזרתם של ועדי עובדים וארגונים אזרחיים. אבל הוא כנראה לא יכול.
    בשממון הפוליטי הקיים פרץ הוא האופציה היחידה לשינוי השלטון הכלכלי בישראל, וכדי שהוא יוכל לזכות עליו לחבור לכל מי שמתנגד למדיניות של נתניהו. הטענה שבתור בעל הון לגאון יש אינטרסים שונים משל רוב הציבור היא בלי ספק נכונה, אבל גם בתוך האליטה הכלכלית ישנם מחלוקות עמוקות לגבי המדיניות הרצויה, ורבים באותה אליטה מתנגדים למדיניות של נתניהו. מדיניות שמטרתה היא לא רק שבירת העבודה המאורגנת, אלא למעשה חיסולה של התעשייה בישראל והפיכת הכלכלה הישראלית לכלכלת עולם שלישי שמתבססת על ניצול כוח אדם עני, מפוחד, חסר השכלה וחסר יכולת קנייה והעברת הבעלות על הכלכלה הישראלית לקבוצות הון אמריקאיות.
    המדיניות הזו מאיימת גם על רבים באליטה הכלכלית הישראלית, ראה למשל את המאבק כיום בין נתניהו לבנקים בנוגע לדו"ח בכר. נתניהו בשם 'גיוון שוק ההון' מעוניין לפגוע בשליטה שיש לבנקים הגדולים בשוק ההון ולהעביר את קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים למריל לינץ ודומיו. ודבר דומה הוא מנסה לבצע גם בשוק האג"ח. כמו כן הלחץ המתמיד של נתניהו מפעיל לשחיקת ההכנסה של תושבי ישראל פוגעת קשות באותם בעלי הון התלויים בכוח הקנייה בישראל לרווחיהם.
    לכן טוב עושה פרץ כשהוא נמנע מטהרנות כפי שמציע דהן וחובר פוליטית לכל מי שיכול לסייע בעצירת מדיניותו הנוראית של נתניהו.

  2. נמרוד קפון

    ההתחברות של פרץ לגאון היא מהלך מבריק, נכון ואמיץ מצידו של פרץ. זהו צעד שמאפשר להרחיב את בסיס הכח לא רק של ההסתדרות/עם אחד/העבודה אלא גם של הרעיונות הסוציאל דמוקרטיים.
    איני בא לטהר את השרץ של בני גאון, ואני מניח שגם פרץ לא.
    אני חושב שהתחברות שכזו מועילה מאוד: היא שומטת את הטיעון של מתנגדיו של פרץ ("פרץ לא מבין כלום בכלכלה והאידאולוגיה שלו מסכנת את המשק") ומסייעת לשבור את הסטיגמה שהאוצר הצליח לבסס בקרב הציבור לגבי ההסתדרות ופרץ (ביבי בעד כלכלה טובה ופרץ בעד הריסת המשק). מהלך שכזה מפתיע ומעורר סימני ספק מבורכים בקרב הציבור המוסת – מדוע שאנשי עסקים בכירים יתמכו בפרץ?
    בנוסף לכך, אני חושב שפרץ לא ישנה את האידאולוגיה שלו בגלל אותם אנשי עסקים. עד עכשיו הוא הוכיח את עצמו לא רק כמנהיג אמיץ ואחראי, אלא גם כמנהיג נבון וחכם. יותר משפרץ "נדבק" אל אנשי העסקים, אנשי העסקים נדבקים לפרץ.
    אני רק מקווה שמהלך האיגוף הזה, שתוקף את אנשי "הכלכלה הנכונה" מאחור לא יכשל בגלל ביקורת חזיתית מבית.

  3. פחזנית

    מסכימה עם יוסי דהאן. אין שום דבר מנחם בצמד חמד הזה, איש מהם אינו נראה לי נבון במיחד, וחבל"ז על תקיפת נתניהו בהפוּכוֹת או בקומבינות. הסיכוי היחיד שלנו מונח בגיוס המונֵי הדפוקים למען שינוי המשטר (הלוואי וידעתי כיצד עושים זאת). מי שתולה תקוות בשני הטיפוסים הללו, פרץ-גאון, סופו להתאכזב מרה.

  4. דב הר-אל

    פרץ אינו מועמד להחליף את אמא תרזה. הוא מועמד להחליף את אריק שרון ולהיות אלטרנטיבה לביבי נתניהו.
    ככזה הוא יכול להרשות לעצמו להתרועע עם אנשים גרועים יותר מבני גאון, ועדיין להיראות חלופה קוסמת.

  5. אבנר

    בעלי הון הם עובדה קיימת ,רובם כמובן עוינים את המאבקים החברתיים ושאיפתם מתמקדת ברצון להפוך את ישראל לאינדונזיה .

    אולם אין להכליל,יש לא מעט תעשיינים ובעלי הון (אלו שלא איבדו את יכולת החשיבה) שמבינים שבסופו של דבר מי שרוצה כלכלה מערב-ארופאית לא יכול לבנות חברה דרום-אמריקאית,מי שרוצה שנהיה שמקום הראשון בעולם במדד התתקדמות האנושית(מדד החינוך) כמו פינלנד ,לא יכול לשלם שכר עבודה כמו ביאטנם וכן הלאה.

    איתם יש לחבור.

  6. מר פחזן

    מסכים לחלוטין עם טענת הטהרנות. אם אף אחד לא יודע איך לרתום את ההמונים – אז מוטב שלא ייתנו עצות ולא ירבו בביקורות קטלניות שלא מועילות. מה מציעה פחזנית? שב ואל תעשה! תודה רבה, אבל העת היא לעשות ולא להמתין שיבוא הגואל ויושיע אותנו.

    אם חבירה של מנהיג עובדים לבעל הון יכולה להחליש את מנהיג העובדים הרי שהיא יכולה להחליש גם את בעל ההון. אחרת – יוסי דהאן – אתה כנראה מניח שלעולם, בכל משוואה – יגבר בעל ההון על הפועל או מנהיגו התורן, שהחולשה היא בסיסית ובלתי ניתנת לריפוי, שתמיד במפגש הפוליטי עם בעל הממון ידו של העובד – על התחתונה – ואם כך – אז על מה אתם, הפעילים החברתיים, נלחמים? האם באופן פרדוכסלי – המגרש היחיד שבו אין סיכוי לשינוי מבחינתכם הוא המגרש הפוליטי?

    פה המבחן האמיתי של פרץ. פרץ צריך להשתמש בגאון כדי לסלול דרכו לפסגה. אם ידבק בו רבב ולא יוכל לשמור על עמדותיו שבהן הוא מנפנף בגאון – אהיה הראשון לזנב בו מאחור ולהוקיע אותו. בינתיים – הפוליטיקה היא אומנות האפשר ופרץ נראה היחיד כרגע עם כל חסרונותיו הידועים שכבר הוזכרו אינספור פעמים, שיכול להציג אלטרנטיבה להון. שיתוף הפעולה הזה (שיכול להיות גם אד הוק) צריך להיעשות בתנאי שקיפות מקסימליים למען יראה ויירא פרץ את העם אותו הוא מבקש לייצג – עם הפועלים השפוף. מה יש לטהרנים להציע להם כשאפילו לחם כבר רבים אינם יכולים לרכוש?

    יש בעיסקה הזאת(אם ידע פרץ כיצד לבשל אותה) כדי לעורר תזוזה בתוך המערכת, להכניס רעש, לערער את הכוח של ההון , לעשות הפרד ומשול בתוך החבורה הזו, שמן הסתם רובה תידחה את שיתוף הפעולה הזה, לחשוף את פרצופם האמיתי של רבים מהם המציגים עצמם "כשליחים של החברה " ורבים רבים – מאמינים להם.

    במחשבה נוספת – נראה לי שהאייטם שכתבתי למעלה מיותר. יש לי הרגשה חזקה שהחיבור הזה יפרח באוויר עוד טרם יתחיל ולא יניב דבר. ונמצאנו מקשקשים.

  7. דיאנה דניאל שרים

    2 מסגרות אפשריות בפני כל מי ששואפת/ף למדינה סוציאל-דמוקרטית:
    1. מפלגת העבודה אם בראשה יעמוד אמיר פרץ או לחילופין עם אחד
    2. חד"ש
    וניתן לחשוב על הקמת:
    1. מסגרת חדשה מתוך הפוליטקאיים הקיימים: כמו למשל, חלק קטן מאנשי העבודה, חלק בינוני מאנשי יחד ועוד
    2. מסגרת חדשה לחלוטין עם א/נשים לא מוכרות/ים כרגע בציבוריות
    לכל מסגרת, כמובן, יתרונות וחסרונות, הדגשים וערכים שונים במקצת וסיכויי בחירה אחרים, שהכותבים השונים מתייחסים אליהם.
    כל אחת ואחד צריכה/ך להכריע, אולי בקרוב תצטרך/יצטרך להכריע בקלפי.
    קיימת, כמובן, האפשרות להמשיך לתמוך/לפעול במסגרות לשינוי חברתי שאינן רצות לכנסת, אך יש להן, לעיתים יותר ממה שנדמה, הישגים.

  8. נמרוד קפון

    משחק שח לעולם לא מסתיים כשכל הכלים נמצאים על הלוח. אני מעדיף לאבד כלי או שניים (לוותר על רעיון או עקרון) כדי ששאר האידאלים ינצחו, ולא לאבד כמעט את הכל (המשך הפרטות מטורפות, שבירה טוטאלית של ארגוני עובדים ועוד…) – ולהפסיד את המערכה.
    אני חושב שעליה לשלטון באמצעים טהורים (למשל, כפי שאת רואה בעיני רוחך) תיתכן רק אחרי שיכולו כל הקצים, למשל כמו בארגנטינה. אני חושב שזה יהיה טראגי אם נגיע למצב הזה, ועדיף לחבור גם לבעלי הון כדי ליצור קואליציה מנצחת.

  9. אדרי יצחק (ג'קי)

    לדעתי בכל מאבק צריך להחליט מה אתה מוכן להקריב ברמה האישית וברמה האידיאולוגית למען השגת המטרה
    לכן באמת מה אכפת לי בני גאון או עמיר פרץ או יולי עופר או נוחי דנקנר או כל אחד מבעלי ההון או הפוליטיקה העיקר שהשיח ושיג במדינה יהיה חברתי המטרה העלאת המודעות הציבורית לחברה הישראלית מחייבת כל אחד מאתנו להקריב משהוא למען המטרה.

  10. פחזנית

    אינני סבורה שהצמד-חמד הזה יטיל מבולקה בצמרת הכלכלית, וגם לא בהמוני הבוחרים ביום הבחירות. לדעתי יחסי הכוחות הפוליטיים לא ישתנו, וליכודניקים לא יצביעו פרץ-גאון אפילו אם חייהם יהיו תלויים בכך.
    מדוע אני מתנגדת לחבירה למיליונרים? משום שהם יהיו שם גם ללא הזמנה, ואין צורך להעניק להם חלק במהפך שבסופו ייתבעו (בצדק) בונוס. ההון משולב היטב בשלטון בישראל, ויש לו גרורות בכל מערכות החיים. אם פרץ יגיע לשפיץ, הוא יפתח למחרת היום (כמו לולה מברזיל) באינטראקציה עם ההון כי בינתיים אין ברירה.

  11. מירב אלוש

    השידוך בין פרץ לגאון משרה תחושת ייאוש. שקיעתה של החברה הישראלית וגבורתו של הקפיטליזם הדורסני בתקופת נתניהו הנוכחית הפנו אותי כמו גם רבים אחרים לתמוך פומבי בעמיר פרץ, כמנהיג העובדים (לא כראש מפלגה) וכראש ההסתדרות בעת מאבקיו מול נתניהו והממשלה. אני חייבת לציין שגם כעת, אם אצטרך להשמיע קול תומך בפעולתו כראש ההסתדרות אעשה זאת, על אף חבירתו הכמעט פומבית לאותו גאון, כי אין בלתה, על שלל חולשותיה, ואולי אף בעטיין. מה שמגביר אצלי את תחושת היאוש.

    כיצד יכול מי אשר משמיע ביקורת מושחזת, כמעט מרקסיסטית, בניסוחה, נגד ההון, לשבת כתף אל כתף לצד בעל הון המדבר איתו במונחים מרתיחים של חמלה ורחמים כלפי החברה (כך הוא צוטט ב'הארץ')? מטבעות לשון כגון אלו מעמידים באור מגוחך את הלהט הפועלי שמפגין פרץ, גם אם הוא בחלקו בלבד אותנטי ובחלקו האחר, פוליטי. נראה לי כי החבירה לבני גאון לא תערער את כוחו של ההון אלא רק תגרום להיחלשותו של המאבק החברתי ולחיזוקה של התודעה הכוזבת. פרץ איננו מנהיג ההמונים, ובוקה ומבולקה, אולי, לא תתרחש, כפי שטוענת פחזנית, מהמפגש הזה (ולא בגלל זהות האנשים דווקא, אלא מסיבות חברתיות ופוליטיות יותר מורכבות). אבל, אי אפשר להתעלם מהנוכחות הפוליטית שלו בשנתיים האחרונות ומהפולמוס שהוא עורר.
    פולמוס זה היה חשוב לדיון הציבורי, הוא עורר המון אנטגוניזם בקרב בעלי ההון, חלקם יצאו מגדרם כדי להטיל דופי באיש, ההתנצחות הקשה בינו לבין נתניהו בוודאי עוררה משהו גם בקרב תומכיו של האחרון. בקיצור – רעש מעמדי הוא דבר נחוץ ועמיר פרץ חולל אותו בתוך הזירה ההסתדרותית הקטנה שלו. אני סבורה שהוא עדיין נחוץ אבל בלי בעלי ההון. אלא אם כן, הם יסכימו – לוותר על שיפוי מעסיקים ויתר ההטבות המפליגות שלהם, להסכים על מס הירושה, לחבור לעובדים ולשכבות המוחלשות במאבקם נגד הרס מדינת הרווחה וכהנה וכהנה. זה בטח לא יקרה בטווח הקרוב.

  12. נמרוד קפון

    שאלו פעם בתוכנית סאטירה למה השמאל לא יכול להקים שרשרת אנושית, כדוגמת השרשרת האנושית שחיברו המתנחלים בין גוש קטיף לירושליים. אחד המשתתפים ענה שזה בגלל שקצת קשה להרכיב שרשרת שכזו כשרגילים להרים ידיים כל הזמן…

    אני חושב שלולה הוא דוגמה מצויינת, ואם (והלוואי) פרץ יהיה ראש ממשלה, הוא ינהג באופן דומה. אין ספק שבעלי ההון נמצאים בזירה, ואין לי ספק שאי אפשר להתעלם מהם, וצריך לדעת לנצל אותם – בעיניים פקוחות. שאלו פעם את ג'קי אדרי איך הוא חושב להתמודד עם כל הכרישים בפוליטיקה, והתשובה שלו הייתה כ"כ יפה ונכונה – הוא ענה "אני אהיה דולפין". ובכן, אני חושב שגם פרץ שוחה כמו דולפין: גדול כמו כריש, רק בלי הרשעות..
    אם נחזור ללולה, עם עלייתו לשלטון הוא אכן המשיך את המדיניות הכלכלית של הממשלות הקודמות, אבל אני בטוח שהוא עשה זאת בגלל החשש של שווקי ההון מנשיא שמאלני. הוא היה זקוק לקנות יציבות בשנה הראשונה, כדי שיוכל להמשיך לפעול במישורים אחרים.
    הוא אכן ממשיך את המדיניות הכלכלית של הממשלות הקודמות, אבל בשקט בשקט הוא עושה מהלכים שלא כ"כ מעוררים גלים, אבל יש להם השפעה תשתיתית ארוכת טווח: הוא חותם על הסכמים בשוק המשותף של דרא"מ (מרקוסור) שיובילו בהמשך להשפעה גדולה יותר של הממשלות בהסכמי הסחר, הוא מקדם מדיניות חוץ שקושרת ומהדקת קשרים דיפלומטיים עם מדינות שאינן בצפון אמריקה ובמערב אירופה ומנסה לגבש חזית אחידה של כל תנועות השמאל באמריקה הלטינית שהתגברו מאוד לאחרונה – אך עדיין לא משתפות פעולה.
    בנוסף, הוא נושא ונותן עם ה-IMF וגם הוא בין היוזמים של המהלך באום לצימצום העוני בעולם.
    אני חושב שהשמאל/ הסוציאל דמוקרטיים בארצות רבות בעולם, חייבים לנוע לעבר המרכז לאחר עלייתם לשלטון כדי למנוע תוהו ובוהו שימנעו את עליית השמאל לנצח נצחים…

  13. פחזנית

    נמרוד, מדבריך אפשר להבין שמפלגת שמאל שלטת היא דבר בלתי אפשרי. האם יתכן פירוש אחר לטענתך כי שמאלנים שזכו בבחירות "חייבים לנוע לעבר המרכז" על מנת לשרוד?
    מירב אלוש מציינת בצדק את חשיבותה של המהומה שהקים פרץ במאבקים האחרונים, אבל גם היא סבורה שזה עדיין לא עושה את אמיר פרץ למנהיג השמאל העקבי והנחוש שכולנו רוצים. גם אני נתקפת מרה שחורה מעצם העלאת רעיון העיוועים הזה פרץ-גאון.
    ממשלה שמאלנית היא חלום רחוק ונצטרך לחתור אליו טיפין-טיפין בלי עזרתם של הגאון מ"כור" וחבריו.

  14. השואל

    איך אפשר להצליח להיבחר להיות ראש ממשלה, ללא חבירה לבעלי הון
    שחטאו ?

  15. אדם

    מטרת העל של החלפת השלטון מחיית יצירת בסיס כוח רחב ככל האפשר. שמירה על מחנה טהור אך חסר יכולת הכרעה לא מתאימה במקרה של פרץ. גם בברזיל הגיע לשלטון מנהיג עובדים שחבר לחלק מבעלי ההון. בנסיבות הקיימות הם חלק משמעותע מאד של המציאות ויש להתחשב בה. תפקישם של כוחות רדיקליים להערכתי, הוא להיות בעמדת כלבי השמירה של הדרךץ להתריע בשער על הדרך ולדאוג שהפשרה לא תבוא על חשבון מטרות היסוד. במצבנו העגום רק חבירה כוללת של כל מי שמוכן לצעוד לעבר שלום והפחתתת הפערים החברתיים יוכל להביאלתוצאה המקווה.