על הפחד מתרבות

כפי שכתבתי כאן לפני מספר ימים משרד החינוך התרבות והספורט מודיע במודעות ענק בעיתונות על הכנס ה-4, שידון במדיניות התרבות בישראל. נושא הכנס השנה "תרבות – בעולם משתנה". 

המצע התיאורטי והערכי של כנסי מדיניות התרבות הממלכתיים הללו מצוי בשני דו"חות על התרבות.

"דו"ח ברכה" שנכתב על ידי אליהוא כ"ץ והד סלע. דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל. מכון ון ליר בירושלים. 1999. 75 עמ`.

ו"דו"ח שביט" שנכתב על ידי זהר שביט ואחרים. נייר עמדה על מדיניות התרבות של מדינת ישראל במאה ה21-.  משרד המדע, התרבות והספורט. ירושלים, 2000. 197 עמ`.

בזמנו כתב יהודה שנהב ביקורת מעניינת ב"הארץ" על הנחות היסוד העומדות בבסיס שני הדו"חות הללו.~

בין היתר הוא כותב:

"במסווה של התמודדות עם אופציית הרב תרבותיות, ותוך שימוש בריטוריקה שהיא לכאורה תקינה פוליטית, מדברים שני הדוחו"ת מתוך גרונה של המדינה ומגרונן של  `האליטות הישנות`. במקום היומרה לנסח מדיניות תרבות "למאה ה21-" כפי שהבטיח אחד מהם, הם נכתבו מתוך אנכרוניזם קונספטואלי, פחד קמאי ועיסוק במצב תרבות שהיה, לא במצב שיהיה.

אם היה מגיע לכאן משקיף מן החלל החיצון והיה קורא את דו"ח ברכה היה המשקיף לומד על חברה די הומוגנית, הצורכת תרבות גבוהה אשר אפילו קבוצות השוליים מכירות בה ורוצות להתיישר לפיה. איך היה מיישב המשקיף את הסטריליות המשתקפת מן הדו"ח עם המציאות המדווחת על שסעים ומחלוקות בחברה הישראלית בין חרדים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פלסטינים ליהודים, בין מהגרים לותיקים, על העובדה שדפוסי ההצבעה מתארגנים לאורך קוים עדתיים?

הועדה משלמת מס שפתיים לריטוריקה של רב-תרבותיות וגורסת ש"יש מקום לכל הקבוצות המבקשות לתת ביטוי תרבותי לעולמן הרגשי, הערכי וההיסטורי". אולם הועדה מסייגת מייד מסקנה זו ומכפיפה את אותו ריבוי לקיומו של מרכז משותף: "ההכרה בלגיטימיות של השוני והריבוי אינה מתן לגיטימציה למציאות תרבותית משסעת ומפלגת". במילים אחרות, קיומה של מציאות רב תרבותית אפשרי כל עוד היא מבוקרת ונשלטת על ידי "ליבה תרבותית משותפת".

על דו"ח שביט הוא כותב: 

"על מנת לשמור על אותו מרכז מדברת הועדה מגרונה של המדינה. הדו"ח מדבר על  "חיי תרבות של מדינה" (יכול היה לדבר למשל על חיי התרבות של "חברה") ומעצים את כוחה של המדינה (למרות חילוקי דיעות שהיו כנראה בתוך הועדה על כך) כשחקן מרכזי בעיצוב תרבותה של החברה: כמתווכת, מפשרת, מסדירה ומקצה של משאבים. המדינה, כך אנו לומדים תשאף "לחיזוק ליבה תרבותית משותפת ולהכרה במרכז משותף ובמערכת ערכים משותפת". הדו"ח אינו מזכיר כלל את תרבותם של תושבי הארץ שאינם אזרחי המדינה (מה שמכונה אצלנו "עובדים זרים") כיוון שעיסוק בהם היה משבש את הרציונל האזרחי לליבה משותפת. תפיסת הזהות הישראלית נתפסת כמובנת מאליה – כ"ליבה" המשקפת לא קונספציה של "טוב כללי" הנתון לדיאלוג ולמו"מ אלא כליבה קבועה מראש, מוכפפת ומהונדסת מלמעלה, מחוזקת על ידי המדינה ומהווה את הקריטריון לתגמול הקבוצות החברתיות על פי קרבתן למודל הלאומי".

אין פלא שהשאלות המרכזיות שידונו בכנס הממלכתי הזה הן: "האם היצירה הישראלית המקורית מאוימת על ידי שטף התרבות המיובאת הזורמת אלינו מחו"ל?", ו"האם הזהות התרבותית המקומית שלנו זקוקה לטיפוח מיוחד ואולי אף להגנה?"