בואי מהפיכה

הכיבוש קורע לנו את נפש הילדים
הרבנים הורגים את צ.ה.ל.
יום שישי בארוחת הערב, הריטואל חוזר על עצמו: יושב הילד, בבת עינינו, ומספר את הקורה אותו שם במחסום. לעולם לא אשכח ששלחנו ילד למופת, עם ערכים יהודיים וכבוד לאדם באשר הוא – ואנחנו מקבלים שוב ושוב: "אבא, הזקן הזה במחסום מזכיר לי את סבא. קשה לי, אבל אני חייב לבצע את הנוהל". וליבי מתכווץ. ילד לתפארת עם צלקות בנפש המיוסרת. לעמוד במחסום ולהיזכר בסבא מבית אבא, מורשתו שאהב, והוא מתגעגע אליו, אבל החובה למדינה קודמת והילד גדל וניקרע בדילמות המוסריות של החיים. לוחם אמיץ וגאה לפנינו, כומתה אדומה בגאון על כתפיו ובקרוב גם דרגות קצונה על כתפיו – אבל אני רואה את הכאב בגעגוע לסבא במחסום, כאב שאכזר מהחיים, שקורע לי את נפש הילד. כל יום שישי אני בוחן את כתפיו וגופו המתחשל ויודע שעלינו לתמוך בילדים שלנו. הם חווים לא את מראות הקרב הנורא, או העשן המיתמר ככבשן מעמדות האויב, או גופה מרוטשת של אויב אכזר, הם חווים את המוסריות בנפש האדם הממלא את משימותיו בנאמנות וללא סייג למדינה, לדגל, להמנון ולעצמם. וזה קשה להם, ולנו, אבל זו חובתנו לשרת את המדינה.

ובתוך כל המולת ההתנתקות קמים עלינו רבנים הקוראים לחיילי צה"ל לסרב פקודה. לסרב לבצע פקודה של מפקדים בצה"ל. עם כל הכבוד לרבנים – לא הגזמתם הפעם? לא חציתם קווים אדומים? צה"ל לא יכול ואינו מסוגל לקבל שום סוג של סרבנות, ובפרט סרבנות של מיטב חייליו. היעלה על הדעת שרבנים יקראו לסרבנות של חיילים לבצע פקודה? אין, ולא תהיה, שום הצדקה לרב – מכובד ומלומד ככל שיהיה – לנצל את מעמדו הרוחני ולקרוא לסרבנות חיילים. הרבנים הקוראים לסרבנות הורגים לנו את צה"ל, הזרוע שמאפשרת ליהודים חילוניים, מסורתיים, ודתיים לחיות בארץ הגאולה בחופש יהודי מוחלט. מאיפה יש לאותם רבנים הקוראים לסרבנות את תעצומות הנפש הרוחניות לקרוא לחיילי צה"ל לסרב פקודה? להקים איש על אחיו? לפרק צוותים פלוגות וגדודים שיקרעו רק בגלל החלק הדתי שבהם? מהיכן שואבים הרבנים את הכוחות כדי להורות על חיילים וקצינים לנטוש את חבריהם ליחידות בשעת פקודה? התרפאו את פצעי נפשם בבוא היום שאחרי?

אין, ולא תהיה, שום אידיאולוגיה, חילונית או דתית; שום דרך, של ימין או של שמאל – שתקרע את צה"ל ותפגע בשליחותו של הצבא, להעמיד לרשות העם היהודי את הזרוע הביטחונית שמאפשרת את קיומנו כעם יהודי חופשי במולדתו.

זו זכות להביע דעה להיאבק על ביתך, אמונתך, דתך. מותר להתנגד בכל דרך חוקית למען האמונה והדרך. מותר להפגין, מותר לשלוח עצומות, מותר לשבות רעב, מותר לאזרחים לזעוק את זעקתם שתהדהד בכל רחבי הארץ. אסור בתכלית האיסור לקרוא לסרבנות דתית מוסרית. אסור לגרום לקרעים ושסעים בהיררכיה הצבאית של צה"ל. אסור לרבנים רוחניים להחיל צו רבני על צו צבאי, חשבו היטב על המשמעות של צעדיכם בקריאה לסרבנות, קריאה לחיילים דתיים לסרב פקודה תקרע את העם כיום, אך עשויות להיות לה השפעות חמורות עוד יותר בעתיד. אובדן האמון ההדדי בצדקת הדרך בין חיילים בפלוגה עשוי לגרום לנזק נוראי לתפקוד הצבאי ולפגיעה אנושה ב צ.ה.ל .

העם רואה את מאבקם של המתיישבים ביש"ע, ונפעם מהאחדות, הלכידות, וכוח האמונה המלווה את מאבקם. העם רואה את כאבם של הנאבקים על ביתם. "אל תעקור נטוע" של נעמי שמר מהדהד כמנגינה כאובה מעל מאבק תושבי יש"ע. אל לכם, הרבנים הקוראים לסרבנות, להקים את העם עליכם ועל דרככם, הקוראת לסרבנות של הבנים שלנו, מלח הארץ בתקומת העם היהודי.

אדרי יצחק ג'קי
בוגר חיל המודיעין, בוגר היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור.

היסטורית בליכוד הרבה יותר מאשר במפלגות אחרות, קצרה הדרך בין להיות עסקן/נית סטודנטים ולהיות חבר/ת כנסת. לכאורה זה טוב. זה שעסקנות סטודנטים מעלה פרות באושים כמו השניים שציינת, זה משהו דפוק באוניברסיטאות שלנו ובהיעדר התודעה הדמוקרטית שהן מטפחות. הנהלות האוניברסיטאות לא רק שאינן מעודדות ויכוחים פוליטיים בקמפוסים, הן במפורש מתנגדות לכך ומה שאנחנו רואים זוהי התוצאה. הייתי מצפה ממרצים שייזמ פעולות לחינוך לדמוקרטיה בקמפוסים שלנו כי בבתי הספר החינוך לדמוקרטיה כבר מת מזמן. אגב, מדוע גילה גמליאל וגלעד ארדן גרועים מהאחרים?

Ziv you are absolutely right: the MoraL / Legal should take precedence.

The myth narrated by the "Graduate" above is not different from other narratives we nowadays deem to Fascistic

פחזנית (שורש פ.ח.ז נימהר?),מה לעשות ואת לא ההית מעולם במחסום לכן כל דבריך מתערבבים לידי תגובה קצת מהירה שאין בה עומק הידיעה, ברגע שילד בוגר החליט שהוא מתגייס ל צ.ה.ל עליו לשרת בהיהרכיה צבאית קשוחה (ואם הוא החליט לא להתגייס ל צ.ה.ל הוא עדיין נשאר בני בבת עינינו) זכותו של חייל להתגייס ל צ.ה.ל ולהביע מחאה שאמורה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים אבל אסור לו לאחר שהחליט שהוא מתגייס ל צ.ה.ל לסרב פקודה (ואם קצה נפשו בנעשה מבחינה מוסרית ב צ.ה.ל יש דרכים רבות ש צ.ה.ל מעמיד לרשותו לעזוב את הצבא).
בני בחר בדרך הקשה לשנות דברים ולמרות הכאב והחוויה שהוא חווה בשירות החליט שהדרך הטובה ביותר לשנות זה ללכת לקורס קצינים ולהיות חלק עתידי משיפור פניו המוסריות של צ.ה.ל, הרי תסכימו איתי שלברוח זה הדבר הקל ביותר לעשיה.
"בעניין זה שותף ג'קי אדרי לכשלון בנו במבחן המצפון" משפט חלול שנשמע כעולה מתהומות זעם בלתי מובן לי ובפרט לפחזנית שקצת איבדה את הצפון בחיפוש המצפון.
האנלוגיה שאת עושה בין "אסונות כבדים נגרמו לאנושות בגלל אנשים שכבשו את מצפונם" למצפון של בני מעצבנת מקוממת וגורמת לאי נחת.
פחזנית אני מציע לך לקרוא שוב ושוב את המאמר ולנסות להפנים שהמאמר יותר עמוק ממה שנראה בתגובתך.
אני אישית טוען מכל במה אפשרית שבכדיי לדרוש זכויות צריך למלא קודם כל את החובות.
סירוב פקודה פסיבי? למה התכוונה פחזנית? שבני יעמוד במחסום ויתן "לפצצה" לעבור ללא בדיקה (סירוב פקודה פסיבי) ואז פחזנית תסע באוטובוס ישר לשמים ובני משפחתה יגלו שחייל פעל בסירוב פקודה פסיבי במחסום וגרם לאסון? למה בדיוק התכוונה פחזנית בסירוב פקודה פסיבי?

יוסי הצביע על תופעה נלוזה שקוראים לה אגודת הסטודנטים הישראלית שמאז ומתמיד תפקדה כמנגנון מסואב ומושחת המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של השלטון (ואת שלטון העריצות של ההנהלות האוניברסיטאות). כל שנה אקדמית נפתחת פונקט עם פסטיבל החסויות והקקפוניה הקפיטליסטית בחסות האגודה ברחבת הקמפוס התל-אביבי ונחתמת במאבקי זוטא מגוחכים על עניינים עקרוניים כמו פריכות הבורקס בקפיטריה.

לפני מליון שנה כתבתי ניתוח קצר של התופעה ב"מצד שני" בעקבות שביתת הסטודנטים הגדולה של 1994. חשבתי שאולי משהו השתנה לאחרונה, בעקבות שיחה עם פעיל שמאל צעיר ונמרץ מאונ' תל-אביב שנשבע שהאגודה עכשיו עוזרת להם נגד סותמי הפיות ומדכאי ההפגנות הכוחניים ושלא מעניין אותם רק זכויות הסטודנטים לדילים באיסת"א, אבל כנראה התבדייתי. הם כנראה נשארו אותה חבורת יוצאי סיירות מלחכי פנכה שסוגרת עניינים על כוס קפה בבית הירוק, שם על גבעת שייח מואניס ועל פסגות אחרות.

הבנים שלנו מתגייסים לצ.ה.ל חלקם רואים בזה חובה חלקם רואים בזה זכות.
אתה ואני בוחרים לכנסת ישראל ובוחרים לנו ממשלה בצורה דמוקרטית, חלק מהמשימות של ממשלה נבחרת זה לנווט ולהורות למערכות הבטחון את דרכי הפעולה על פי השקפתה ואמונתה, וכל אזרח אבל באמת כל אזרח רשאי להביע את תמיכתו או התנגדותו לתהליך הממשלתי ויש לו את הזכות כל מספר שנים לשנות או להשפיע על דרך עיצובה של המדינה.
לגבי שאלתך כן בוודאות הוא ימלא את המוטל עליו כל עוד הוראות הממשלה למערכת הבטחון לא גובלות ברצח עם, בהשמדת עם, או סממנים של מהפיכה צבאית.
למען האמת מתחיל דיי להימעס מההתקפות על צ.ה.ל וזרועות הבטחון בפרט מאותם יהודים הרואים את הבעיה שלנו עם הפלשתינים בשחור ולבן.
להזכירך אתה חיי חופשי, חיי חיים ללא אנטשמיות, אף אחד לא כופה עליך לחיות פה, אף אחד לא העלים את הדרכון שלך, אף אחד לא מונע ממך לעזוב את המדינה או להתאסלם, אתה חי במדינה דמוקרטית ויש לך את כל הכלים להשפיע
ולהביע את דעתך.
אני בדעתי לא גלותי, נולדתי בארץ ואין לי מקום אחר וגם בשיא המאבק הקשה מול כימיקלים לישראל ידעתי לשים קווים אדומים למאבק.
השאלה שלך כלפי בני אם הוא יצטרך לעמוד במחסום בלב מדינת ישראל? ברמה הצבאית כן בוודאות הוא ימלא את החובות שלו ואם הדבר לא מתאים לו הוא פשוט יעזוב את הצבא ואני ימליץ לו כמו לך לעזוב את הארץ.
דרך אגב אבנר חוץ מלשאול שאלות …………… מה אתה עושה בחיים כך סתם לידיעה כללית?
ואני מקווה שכמו שהיתה לך התעוזה לשאול את השאלה שלך תהיה מספיק חזק גם לספר לנו ולי מה אתה? מי אתה? שירתה בצבא? הצבעתה בבחירות? אתה חבר מפלגה? אתה סרבן? המוצא האתני שלך? עמדת במחסומים?
תודה ג'קי

שאלת המחץ שלך "האם ישתפר המצב אם אנשים הגונים ייעדרו מהמחסומים?" אינה במקומה. היא מניחה בטעות [א] שאפשר לשרת במחסום ולהיות אדם הגון בעת ובעונה אחת [ב] שהמחסומים הם גזירת גורל ופוזרו בשטחים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.
אמת, האמירה הגורפת שחייל המשרת במחסום הוא אדם בלתי הגון, אינה מדויקת לגמרי. אפשר למצוא גם חיילים מוסריים (באמת) במחסומים, אך אלה חיילים שלא עמד להם כוחם לסרב. קשה מאד לחייל צעיר להבין את הסיטואציה הבלתי-מוסרית-בעליל במחסום, וכאשר הוא כבר מצליח להבין, הוא ניצב בפני הקושי לסרב. ללא תמיכה מוסרית מהבית לא יוכל החייל הצעיר לסרב, והוא יאלץ "לבצע את תפקידו".
האיש הצעיר הזה ישוב אל החברה המעוותת ששלחה אותו, לתשואותיהם של אדרי וזמיר, כאשר הוא פגוע נפשית. אם נוסיף לכך את המציאות האלימה והגזענית בה היה שרוי תקופה ממושכת, נבין שאנו מקבלים לתוכנו אזרח צעיר שעולם ערכיו מבולבל, ושיפוטו המוסרי לקוי.

הצעתך שחיילים הגונים יעמדו במחסומים ,דומה להצעה לאנשים הגונים לעבוד בתור סרסורים על מנת לשפר את מצבן של הזונות.

אדם הגון לא עוסק בדיכוי של בני אדם,גם אם זה לא "ישפר את המצב" .