עובדים, עניים, עלינו

שלוש כתבות בנושא העובדים העניים הופיעו בימים האחרונים בעיתון "הארץ"  (ראו התייחסות קודמת באתר, נכתבה יהודית קנולר) שלושתן נכתבו על ידי רותי סיני שתמיד מעניין לקרוא את כתבותיה. שלשום בנתה את הדיון סביב תומך נתניהו שנאלץ היום לחיות משכר מינימום של 17.93 שקל לשעה, ופתאום גילה אותו תומך שהגאון מרחוב עזה לא כל כך גאון, ועבודה בשכר מינימום היא לא איזה בילוי לבטלנים. שכר כזה, מעמיד שלוש נפשות מתחת לקו העוני.~

מטרידה במיוחד המגמה המבוטאת בציטוט: "לפי סקר שוטף בקרב מעסיקים שמבצעת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת, כמעט 90% מהאנשים שהחלו לעבוד במגזר העסקי בתשעת החודשים הראשונים של 2004 – משתכרים פחות מ-5,000 שקלים בחודש. מדובר בשכר התחלתי למשרה מלאה. כ-75% משתכרים עד 4,000 שקלים בחודש. יותר מ-81% מהעובדים שהצטרפו לשוק העבודה ב-2004 משתכרים עד 4,500 שקלים, שהוא קו העוני למשפחה עם שני ילדים". מסעות יחסי הציבור של האוצר המדווחות בחדווה על יצירת מקומות עבודה נתקלות כאן בעובדה הפשוטה שאלו מקומות עבודה גרועים שמשלמים שכר נמוך. היום בכתבתה מספרת סיני על ההתפתחות המדאיגה של עבודה זמנית קבועה, ישנם שני אופנים של זמניות קבועה. האחד, עובד זמני שעובד באותו מקום עבודה תקופה ארוכה. השני, עובד זמני שמדלג מעבודה זמנית אחת לשניה אצל מעסיקים שונים ובדרך. שני האופנים הללו גרועים באותה מידה. כך אומרת לאה אחדות סמנכ"ל מחקר בביטוח הלאומי "הבעיות הקשות ביותר של שוק העבודה כיום הן שכר נמוך ועבודה לא יציבה". לא די שיהיו מקומות עבודה חשוב גם איזו עבודה, ובעיקר מה צופן העתיד לעובדים שנאלצים לעבוד בתנאים שכאלה.

לא רק זאת רוב מקומות העבודה האלו הם במשרות חלקיות: "הד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר בבנק ישראל, אומרת שמתוך המשרות החדשות שנוצרו מאז החל המשק לצאת מהמיתון במחצית 2003, כשני שלישים – כ-62 אלף – הן משרות חלקיות. היא מכנה את מצבן של דדון ושל הנשים האחרות במצבה "תת-תעסוקה". בני פפרמן, מנהל מינהל תכנון, מחקר וכלכלה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, רואה במצב סוג של אבטלה". כבר נתקלנו לא אחת במושג  "תת תעסוקה" הכולל הן את המובטלים, והו את אלו אשר עובדים בשמרה חלקית מחוסר ברירה , והן את העובדים המיואשים שאינם מחפשים עבודה. על פי ממצאי הרשות לתכנון כח אדם במשרד התמ"ת 16.5% מן האנשים נמצאים במצב זה. 

אחת הבעיות המרכזיות בסוג העסקה זה היא שעובדות ועובדים שנקלעים אליהם מתקשים לעבור לסוגי העסקה יציבים ומתגמלים יותר. בני פפרמן אומר: "העסקה חלקית, שהתוצאה הישירה שלה היא עוני, תהפוך לשגרת חיים של עובדים רבים. כבר לא נחזור למצב שכל אחד שרצה יכול היה לעבוד במשרה מלאה". זהו זה חברים וחברות זה המצב תאכלו חול ותשתקו, זה מה שיש.

בניגוד לחלק ניכר מהעובדים במשק ישנם איים שבהם עובדים נהנים מכל טוב ועוד קצת, למה? ככה.  על משרד האוצר כבר דיברנו, וכעת נביט בבנק ישראל. בבנק 750 עובדים ויש בו עשרה עובדים ועובדות בדרגת מנכ"ל. לכל 75 עובדים יש צורך במנכ"ל אכן קונספט מעניין. וכך נכתב: "שכרו של כל אחד מהם הוא בממוצע 50 אלף שקל ולכך יש להוסיף רכב צמוד (השימוש בדלק ברכב הצמוד הוא ללא הגבלה ובנוסף לכך, ברכב הצמוד רשאים להשתמש גם בני המשפחה של הבכיר). למרות הרכב הצמוד, בכירי בנק ישראל מקבלים בנפרד תשלום בגין אחזקת רכב. תוספת הוותק המשולמת להם היא הגבוהה ביותר האפשרית – כאילו עבדו בבנק 40 שנה, ללא קשר למספר השנים האמיתי בהם הם מועסקים בבנק. בעת עזיבתם את הבנק הם מקבלים דרגת פרישה, המגדילה את שווי הפנסיה המשולמת להם. כל הבכירים, בלי יוצא מהכלל, נוהגים לנסוע לחו"ל בתפקיד כמה פעמים בשנה". ממש מסכנים אני בטוח שבמסדרונות הם מתלוננים על שכרם הנמוך בהשוואה לחבריהם בשוק הפרטי.  

בלי שום קשר, אבל משום מה נראה לי מעניין, נכתב ראש הממשלה אמר בישיבת הממשלה: "מה שקרה במסיקי הזיתים זה דבר נורא. לא יכול להיות שכל אחד ירשה לעצמו להשחית עבודה של אנשים אחרים. צריך לעשות הכל שזה לא יישנה". תעשה, מה אתה איזה יושב קרנות שמבטא את דעתו באוזני חבריו.