ישראלים קוראים סעיד, על המהפיכה התקשורתית, מילים ושלטון ועל בחירות

עדיף לכתוב שלוש הודעות עניניות מאשר להכין חמין-לשבת "הכל כלול".

Shohat, pp. 67-68 of Journal of Palestine Studies, May 2004 issue:

“… The current editor of Teoria veBikort, the sociologist Yehouda Shenhav, for example, also repeats the Bhabha-over-Said mantra… The author, oblivious to the methodological inconsistency also invokes the almost antithetical disciplinary grid of “social psychology,” as though the highly theoretical discourses of Lacanian psychoanalysis and the basically positivist domain of social psychology, could be regarded as one and the same thing…

In Teoria veBikoret’s recent issue on “The Postcolonial Gaze,” the authors of the introductory essay, Shenhav ahd Hever… seem to suggest that Fanon, the quintessential anti-colonial writer, historically belongs to post-colonial thought… In another text, Shenhav writes, in a curiously anachronistic accoutn, that the post-colonial movement developed in the Third World in the 1960…”

[Here is the quote from Shenhav:]

“The multi-cultural movement began in the post-colonial stream that developed in the Third World… This movement was joined by other important struggles of the last thirty years: the feminist, the racial, the sexual, and the generational… To the help of these struggles came the post-modern tradition, which tried to formulate the epistemological basis of new forms of cognition.”

[Back to Shohat:]

Disentangling these scrambled intellectual histories would require more effot than it deserves, but suffice it to say that neither ‘multiculturalism’ nor ‘post-colonialism’ began in the Third World; that the “feminist, racial and sexual” struggles shaped postmodernism as much as postmodernism “helped” these struggles; and that there never was a postcolonial movement per se, even in the late 1980… Within the Israeli public arena, such authors, in other words, seem to speak confidently of oppositional intellectual history… even while demonstrating a shallow understanding of that history… Said’s work is thus received in a problematic intellectual environment, giving the impression of a faddish recycling of trends from the Anglo-American academe without a thoroughgoing engagement of the historical trajectories that shaped those trends.”

מי שנעלב מוזמן לכתוב לי אישית ואשלח לו פרחים.

מנהל האתר לא צריך להגיב הוא את שלו עשה כשהכניס בכלל את התגובה הקנטרנית
הגולשים באתר צריכים להגיב במקומו זה אלמנטרי קפון
ואיפה התגובה הרצינית שהבטיח הראל?

ככה זה כשמתמסדים-נעשים אמבה.לא רק שקבוצה של עשרה אנשים נחלקת בדעותיה לשתיים ואח"כ לארבע אלא שאח"כ היא נחלקת לעשרים משום שכל אחד נעשה גם היבריד.
כל ה"פוסטים" הם בניה החוקיים והלא חוקיים וגם החורגים של הקומוניזם.ההתפצלות והויכוח על כל קוצו של יוד מבטיח את מותה של הפוסטיות וצמיחתה של "דת"חדשה.
מי שהופך את הביקורת למהות, לתוכן ולמטרה של פעילותו מגלה במהרה שאיננו יכול ליצור יחד ושיתוף פעולה.כולם מבקרים את כולם ואין הסכמה על עניין כלשהוא.
זהו מצב של שיתוק במישור המעשה והצטמצמות לתחום הדיבור והויכוח בלבד.

לא הבנתי כיצד מטבוחה שווה,עניינית,בהקשר לדברי, לאמבה.בבקשה תאיר עייני.תודה.

קחו את המצרכים הבאים, קודם כל:

2 קופסאות שימורי עגבניות מרוסקות "טל" (800 גרם האחת)
4-5 פלפלים ירוקים חריפים פרוסים דק
4-5 פלפלים אדומים יבשים קטנים חריפים
1 כף שום כתוש
1 כפית כמון (מומלץ)
מעט מלח
שמן לטיגון

ועכשיו ככה:

שופכים שמן לסיר (שיכסה את כל תחתיתו בגובה 1/4 ס´מ בערך).
מטגנים מעט את השום ומוסיפים את הפלפלים החריפים (חתוכים לפרוסות דקות).
מוסיפים את תוכן קופסאות העגבניות, המלח והכמון.
מבשלים עד רתיחה, מקטינים את האש לאש קטנה ומבשלים בסיר סגור שעתיים וחצי עד שלוש שעות כולל 3-4 ערבובים במשך הזמן הזה.

זהו. משהו לא ברור?
מתכון לאמבות – בקרוב. הטעם קצת שונה אבל העיקרון ברור.

.

המוחשית