באתר "קדמה" סמי שלום שיטרית כותב על מאמרה של אלה שוחט "לקרוא את סעיד בעברית", על היחס והפרשנות לעמדותיו וכתביו של אדוארד סעיד בישראל. בין היתר, כיצד, לדעת שוחט, דילגו הישראלים על סעיד האנטי קולוניאליסט ואמצו את הומי באבא הפוסט קולוניאליסט.
סקירה על ספרו של דן גילמור "We the Media: Grassroots Journalism for the People by the People" , גילמור בספרו החדש (שניתן להורידו מהאינטרנט ללא תשלום) טוען שיצירתן של טכנולוגיות גרמו לצמיחתה של עיתונות אחרת, אלטרנטיבית לזו המסורתית. גילמור חוזר על הטענה המוכרת שהאינטרט יצר דמוקרטיזציה של העיתונות המאפשרת חופש ביטוי לא רק למי שיש לו הון לרכוש בתי הוצאה לאור, לווינים ולזכות בזיכיון מן השלטון.
ספרו של גילמור עמוס דוגמאות כגון OhMyNews עיתון האינטרנט הדרום קוריאני שמבוסס על 15 אלף אזרחים המשמשים ככתבים, Wikipedia אנציקלופדיית האינטרנט הכוללת יותר ממיליון מאמרים ב 100 שפות, וצמיחת בלוגים אישיים בעלי השפעה שיש להם יותר קוראים מאשר לחלק מהעיתונים. (משום מה הוא לא מזכיר את "העוקץ"(. המהפיכה הזו גורמת לכך שהעיתונות נהנית משקיפות רבה יותר ומופצים בה פחות שקרים. חלק מהשקרים והטעויות מתגלים ידי בלוגרים (אני נזכר בדוגמה טובה: כיצד חשפו בלוגרים שהמסמכים שעליהם נשענה רשת CBS בתחקירה בתכנית "60 דקות" על שירותו הצבאי של בוש, היו מזויפים"). המהפיכה גם גורמת לכך שלבעלי השררה ובעלי ההון יש פחות שליטה על מה נכתב עליהם. אבל גם גילמור מביע חשש שבעלי ההון השולטים על המדיה הישנה לא יתנו למהפיכה הזו להתרחש, הם יבלמו אותה בסיוע השלטון באמצעות חוקים המגנים על קניין רוחני.
פיליפ פולמן במאמר "המלחמה על המילים", מבחין בין שלטון דמוקרטי לבין שלטון טוטליטרי, ההבחנה הזו אינה מבוססת בהכרח על דת שבמרכזה נמצא אלהים.
בשלטון טוטליטרי קיימים כתבי קודש שאין להטיל פעם ספק, אלה יכולים להיות גם כתבי מרקס, יש נביאים ופרשנים של כתבי הקודש, אלה יכולים להיות גם לנין, סטלין ומאו, יש אינקויזיציה ומנגנון ענישה היכולים להיות השירותים החשאים. יש תפיסה טלאולוגית שהעולם מתקדם לעבר עתיד מושלם, זה יכול להיות גן עדן אבל גם הדיקטטורה של הפרולטריון. בקיצור יש דמיון רב, לדעת פולמן, בין אירן של חומייני לבין ברית המועצות של סטלין. ההבדל בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה הוא שבתיאוקרטיה לא יודעים כיצד לקרוא. פולמן מביא כדוגמה את ספרה של הסופרת האירנית אזר נפיסי "לקרוא את לוליטה בטהרן" שיצא השנה, בספר מספרת נפיסי כיצד ניסתה בעזרת טקטיקות שונות להערים על השלטונות וללמד את תלמידיה ספרות קלסית בזמן משטר חומייני. הבעיה עם קריאה תיאוקרטית היא שמושג הספרות שלהם הוא חד ממדי, והם מעניקים רישיון רק לקריאה מסוימת של ספרות. לעומת זאת קריאה היא במהותה פעילות דמוקרטית, אדם קורא משוחח עם הטקסט, מעלה ספקות, בורר פרשנויות, בקריאה אנו אחראים לזמן ולמקום שבהם אנחנו בוחרים לקרוא. פולמן מביא את היחס של בוש וממשלו לקריאה והבוז שלו לתרבות כממשל הצועד לקראת תיאוקרטיה.
בכתב העת "Foreign Affairs", "העתיד של פלסטין" – מאמר של חליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני למדיניות, סקרים ומחקר ברמאללה. שקאקי מזהיר כי אם לא יתקיימו בחירות בקרב הפלסטינים לפני ההתנתקות יפסידו מכך כל הצדדים. שקאקי משרטט את התהליכים שהתרחשו מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, ההנהגה הפלסטינית איבדה את הלגיטימציה שלה, התמיכה בעראפת ובפת"ח ירדה מ 37% ל 28%, לעומת זאת התמיכה בתנועות האיסלמיות קפצה מ 17% ל 35%. שקאקי משרטט את המאבק על כוח בקרב הפלסטינים כמאבק בין הצעירים להנהגה המבוגרת הנתפסת כמושחתת. שקאקי מתאר כיצד מימשל בוש וישראל חיזקו באופן פרדוקסלי דווקא את ערפאת ומנעו בפעולוחיהם רפורמות דמוקרטיות ברשות. המאמר שנכתב לפני ההדרדרות במצבו הרפואי של ערפאת, רלבנטי אף יותר היום.
עדיף לכתוב שלוש הודעות עניניות מאשר להכין חמין-לשבת "הכל כלול".
מצאת דרך מאוד מאוד מקורית ולא חצופה להודות למי שטורח ב ח י נ ם עבורך ועבור קוראי האתר.
תנסה אולי משהו פחות מקורי כמו… ת ו ד ה .
Shohat, pp. 67-68 of Journal of Palestine Studies, May 2004 issue:
“… The current editor of Teoria veBikort, the sociologist Yehouda Shenhav, for example, also repeats the Bhabha-over-Said mantra… The author, oblivious to the methodological inconsistency also invokes the almost antithetical disciplinary grid of “social psychology,” as though the highly theoretical discourses of Lacanian psychoanalysis and the basically positivist domain of social psychology, could be regarded as one and the same thing…
In Teoria veBikoret’s recent issue on “The Postcolonial Gaze,” the authors of the introductory essay, Shenhav ahd Hever… seem to suggest that Fanon, the quintessential anti-colonial writer, historically belongs to post-colonial thought… In another text, Shenhav writes, in a curiously anachronistic accoutn, that the post-colonial movement developed in the Third World in the 1960…”
[Here is the quote from Shenhav:]
“The multi-cultural movement began in the post-colonial stream that developed in the Third World… This movement was joined by other important struggles of the last thirty years: the feminist, the racial, the sexual, and the generational… To the help of these struggles came the post-modern tradition, which tried to formulate the epistemological basis of new forms of cognition.”
[Back to Shohat:]
Disentangling these scrambled intellectual histories would require more effot than it deserves, but suffice it to say that neither ‘multiculturalism’ nor ‘post-colonialism’ began in the Third World; that the “feminist, racial and sexual” struggles shaped postmodernism as much as postmodernism “helped” these struggles; and that there never was a postcolonial movement per se, even in the late 1980… Within the Israeli public arena, such authors, in other words, seem to speak confidently of oppositional intellectual history… even while demonstrating a shallow understanding of that history… Said’s work is thus received in a problematic intellectual environment, giving the impression of a faddish recycling of trends from the Anglo-American academe without a thoroughgoing engagement of the historical trajectories that shaped those trends.”
לדב הראל גסות רוח איננה הישג אנושי. ליוסי דהאן: תודה מתמדת על ההעשרה המתמדת של עולמם/ן של הקוראים/ות.
תודה על העבודה ועל הטרחה, על ההעשרה הרוחנית-מוסרית-דמוקרטית-אינטלקטואלית.
מי שנעלב מוזמן לכתוב לי אישית ואשלח לו פרחים.
מה כבר דב הר-אל אמר?
סה"כ העיר הערה כללית (לאו דווקא לגבי המאמר הזה). גסות רוח? באיזה מילים גסות הוא השתמש? כיצד הוא פגע בציפור הנפש של כותבי האתר?
אתם הפה של עורכי האתר ?(לדעתי הם מסוגלים להתבטא לבד בצורה הרבה יותר טובה).
מנהל האתר לא צריך להגיב הוא את שלו עשה כשהכניס בכלל את התגובה הקנטרנית
הגולשים באתר צריכים להגיב במקומו זה אלמנטרי קפון
ואיפה התגובה הרצינית שהבטיח הראל?
ואולי מסיבות נוספות אחרות בחרו קוראי האתר הזה , שרבים מהם אמונים על השיח הפוסטקולוניאלי להתעלם מהרישא של רשימת דהאן. בעיני הדיון האינטלקטואלי הפנימי שעוררה שוחט במאמרה החדש בז'ורנל המצוטט ובמאמרים קודמים שלה – (ראו למשל בקובץ שלה "זיכרונות אסורים", בעברית , בהוצאת קדם את מאמרה "הערות על הפוסטקולוניאלי" (ציטוט לא מדוייק של הכותרת) – הוא נושא מרתק. הוא קשור לחילוקי דעות אינטלקטואליים אמיתיים כמו גם לפוליטיקה אקדמית (למשל שאלה – מדוע לא הוכנס מאמר של שוחט לקובץ החדש על פוסטקולוניאליזם בעריכת שנהב – האם משום שלדעת העורך שוחט הוציאה עצמה מהדיון הפוסטקולוניאלי בגישתה האנטיקולוניאלית או שמא היה זה מסיבות ענייניות… אחרות???), תחרות בין קולגות, זכויות ראשונים (והויכוח אודותיהן) ועוד ועוד. אותי מעסיק הנושא הזה מאוד גם בימים אלה בהם אני עסוקה בדוקטורט שלי. ככלל, ככל שאני מרבה יותר בקריאה של הספרות הפוסטקולוניאלית והאנטיקולוניאלית כך הופכת עבורי מלאכת התרגום והאדפטציה שלה למציאות הישראלית מורכבת יותר ומסובכת יותר ורבת פנים. ועדיין – גם כה מעניינת ומאתגרת.
אולי שווה לקיים ערב עיון סביב הנושא הזה. כותרת אפשרית יכולה להיות: "בין אנטיקולוניאליזם לפוסטקולוניאליזם – בין אנטי-ציונות לפוסט-ציונות". כותרת נוספת יכולה להיות: איך הפכו המזרחים בישראל לאובייקט המחקר של האינטלקטואלים המזרחים החדשים"? או "מזרחים בישראל – בגבולות השיח הבין-גבולי", או אולי קצר וקולע – מקורות צמיחתה של המזרחיות החדשה בישראל – בין אלה שוחט – ליהודה שנהב, חנן חבר ואחרים.
שיהיה ברור – אני לא צינית ואין בכוונתי חלילה לכוון חיצים כלפי מישהו. אני פשוט מציגה פה תמונת מצב שדורשת לדעתי התייחסות מעמיקה וכנה יותר מצד כולם. אני חושבת שחסרה שקיפות אינטלקטואלית בדיון האקדמי הזה ושאם הוא נעשה – אזי רק בחוגים סגורים (שמה להם ולמוכפפים – השד יודע).
שלכם בהיברידיות גאה (ואני אכן מודה שהיא מאוד נוחה לי)
מירב אלוש-לברון (יש חיים למקפים מסוגים שונים…)
ככה זה כשמתמסדים-נעשים אמבה.לא רק שקבוצה של עשרה אנשים נחלקת בדעותיה לשתיים ואח"כ לארבע אלא שאח"כ היא נחלקת לעשרים משום שכל אחד נעשה גם היבריד.
כל ה"פוסטים" הם בניה החוקיים והלא חוקיים וגם החורגים של הקומוניזם.ההתפצלות והויכוח על כל קוצו של יוד מבטיח את מותה של הפוסטיות וצמיחתה של "דת"חדשה.
מי שהופך את הביקורת למהות, לתוכן ולמטרה של פעילותו מגלה במהרה שאיננו יכול ליצור יחד ושיתוף פעולה.כולם מבקרים את כולם ואין הסכמה על עניין כלשהוא.
זהו מצב של שיתוק במישור המעשה והצטמצמות לתחום הדיבור והויכוח בלבד.
הוצאת לי את המילים מהפה, רק שאני הייתי מחליף את האמבה במטבוחה
לא הבנתי כיצד מטבוחה שווה,עניינית,בהקשר לדברי, לאמבה.בבקשה תאיר עייני.תודה.
כניראה שלא הבנתי אותך נכון, אני התכונתי שהכול שווה ו…גם לא שווה
קחו את המצרכים הבאים, קודם כל:
2 קופסאות שימורי עגבניות מרוסקות "טל" (800 גרם האחת)
4-5 פלפלים ירוקים חריפים פרוסים דק
4-5 פלפלים אדומים יבשים קטנים חריפים
1 כף שום כתוש
1 כפית כמון (מומלץ)
מעט מלח
שמן לטיגון
ועכשיו ככה:
שופכים שמן לסיר (שיכסה את כל תחתיתו בגובה 1/4 ס´מ בערך).
מטגנים מעט את השום ומוסיפים את הפלפלים החריפים (חתוכים לפרוסות דקות).
מוסיפים את תוכן קופסאות העגבניות, המלח והכמון.
מבשלים עד רתיחה, מקטינים את האש לאש קטנה ומבשלים בסיר סגור שעתיים וחצי עד שלוש שעות כולל 3-4 ערבובים במשך הזמן הזה.
זהו. משהו לא ברור?
מתכון לאמבות – בקרוב. הטעם קצת שונה אבל העיקרון ברור.
האמהות המרוקאיות מוסיפות אחר כשעה של בישול באש נמוכה ,כף סוכר או שתיים ,נגד החמוץ של העגבניות
וכתוספת לפריכות .ומה עם האמבות?
.
בדף הבית נאמר שהאתר יעסוק גם בענייני כלכלה.
כבראה טעיתי .גם מתכונים שייך לכלכלה.
המוחשית