בסוף השבוע פורסמו ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות שלוש כתבות ארוכות על שלושה אנשים, פרץ, דנקנר, ואדף (אי אפשר למצוא כתבות אלה באינטרנט). בואו נאמר שלא התלהבתי מאף אחת מן הכתבות, הן בגלל התוכן והן בגלל הטון.
כשיש כתבה על עמיר פרץ (5/11/2004, אמירה לם) תמיד אני מרגיש לא נח לאחר קריאת הכתבה. כבר שם הכתבה "בגדי הפרץ החדשים" בעייתי. כזכור בגדי המלך החדשים לא היו בכלל, האם כך גם בגדי פרץ? לאחר שם הכתבה מופיע המשפט הבא: "עמיר פרץ יודע שהשפם והסחבקיות לא יעזרו לו בדרך למגרש של הגדולים, ושהגיע הזמן לשנות תדמית. חמוש בבני גאון, מתרגל טקטיקות צבאיות עם גנרלים בשטח, מתיידד עם אנשי היי-טק ומחפש את החברים שלו משכונות המצוקה, הוא עושה הכל בשביל להרחיב את האג`נדה בעוד כמה מילימטרים. מנהיג הפועלים רוצה להיות ראש ממשלה. מולו עומד בסך הכל שאר העולם".~
על פי זה כאילו מדובר על איזה עב"ם משופם שפתאום קופץ ורוצה להיות ראש ממשלה. חישבו כיצד היה מתקבל תיאור של ראש הממשלה רחב הגרם והפימה אשר מנסה להרחיב את האג`נדה שלו במפגשים, חס וחלילה, עם עובדים ונציגיהם. זכורות לי כתבות משבחות ומקלסות את גאוניותו של ברק הכישלון, ושל יריבו כאח תאום לו, נתניהו. המגרש של הגדולים, כביכול, הוא ארגז חול של מפונקים שחושבים שהכל מגיע להם.
אחד מאותם מפונקים הוא נוחי דנקנר (דנקנריזם, חן שליטא, 5/11/2004), בכתבה עליו הנימה הכללית היא של הערכה לעיתים הערצה להישגיו הכלכליים. אותו דנקנר מסרב להתראיין לכתבות מהסוג הזה, מה שהופך אותו למוכשר יותר ומסתורי יותר. הוא גם עשיר, גם חבר של הרנטגן וגם משוטט המזרח הרחוק, חלום ישראלי בהתגלמותו. כיון שהשפעתו על המשק רבה חשוב לדעת מה הוא חושב על מצב החברה בישראל. "הוא לא עמיר פרץ, מזהירים מקורביו, הוא איש עסקים עם תפיסת עולם שמזוהה עם `שינוי`, שמצהיר שמקום ראשון בסדר העדיפויות שלו נמצאים שיקולי הרווחיות, אבל יש לו רגישות גדולה ותחושת אחריות כלפי המשק הישראלי. ביום שהועברה השליטה באי.די.בי, נוחי חגג עם כמה אנשים במסעדה ואחד המשקיעים שאל אותו, מה יהיה אחרי שהכל יתקתק, אז נוחי השיב לו, נקים רשת של בתי תמחוי". הנה כל התורה כולה על רגל אחת. אנחנו נתעשר, נזרוק כמה פירורים לעניים ואז נשב ונתנאה ברגישות שלנו, איזה עולם נפלא.
כבר זמן מה אני עוקב אחרי ראיונות עם שמעון אדף (שמעון היקר, אסף גפן 5/11/2004), רוקיסט לשעבר, עורך מוערך בהווה, ואחד מהדמויות החשובות ביותר בספרות הישראלית. אדף כמו פרץ הוא משדרות. שדרות בשבילו היא מדבר שממה של דלות רוחנית שאין שנייה לה. כך הוא אומר: " מצטער, יש לי בעיקר תחושת כעס על שדרות. כעס ילדותי. כעס על זה שאורח החיים שם לא צייד אותי נכון לחיים האלה". עוד הוא אומר: " יש בי גם את הפיקציה הזאת של אחרון המזרחים, שהכל חם בשדרות ויש משפחות גדולות ושכולם מחבקים אותך. אבל יש בדברים האלה גם צד שלילי . הקשרים החזקים גם חונקים, וזה קורה ברגע שאתה נוטה מן התלם. כל עוד אתה מקיים את החוקים הפנימיים, באמת מחבקים אותך ואתה נהנה מביטחון שופע. אבל אם אתה טיפה לא שייך, אז או שינסו להחזיר אותך לתלם או שיקיאו אותך החוצה. אותי לא הקיאו החוצה ולא ניסו לתקן, אבל זו חלק מן התחושה שאין לי בית, בסופו של דבר. במשפחה שלי יש איזה סוג של ברית אילמת. ברור להם שאנחנו משפחה. יש לי שם את כל המרחב, אבל זה מרחב ריק, אילם. אין בו דיבור". יש לנו פה אדם שהצליח מעבר לכל שיעור הוא מרגיש לא שייך למשפחתו "ברור להם שאנחנו משפחה", להם ולא לו, וגם לא שייך לאליטה אליה הוא שייך כעת. הסתכלות כמו שהוא מבטא על משפחתו והסביבה בה גדל, מזכירה לי את כל אותם אנשים שהצליחו, כביכול, בגלל כישרונם הבלתי נדלה, תוך כדי זה שהם מציירים את חוויות הילדות שלהם ואת המקום בו גדלו בדרך שגדולי מחזיקי הדעות הקדומות לא היו מעיזים לעשות.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אתה לא יכול להיכנס לביב שופכין ולהתלונן שמסריח לך.
ידיעות אחרונות הוא הביטוי המזוקק ביותר של ישראל הכמותית, הרדודה והאכזרית.
העיתון הזה שופך דם ודמים באופן רוטיני וגם אם תתאמץ – לא תמצא בו שאר נפש. בכל כתבת "תחקיר" אתה מוצא תוך שניה את האינטרס המסחרי של הבעלים או אחד מחבריו וכמות הדפים המודפסת בו מכלה חורשת עצים ליום.
למרות התמונות של הכוסיות המרוחות שם, נגמלתי מהדרעק הזה. גם כשנותנים לי בתחנת דלק גיליון חינם אני מסרב.
כשנוחי דנקנר מפטר מנהל של סניף השופרסל, זו דוגמה לניהול נכון, יעיל, מהיר. כשעמיר פרץ מחליף אנשים בתפקידי מפתח זו אינטרסנטיות, קידום קרובים וידידים (חסרי כישורים במרומז).
לא קראתי את הראיון עם אדף, אבל מהציטוט שהבאת לא ברור לי על מה יצא הקצף.
אדף מתאר נסיבות של תקשורת מוגבלת עם משפחה למרות החום והביטחון שהקרינה. לא צריך להיות מזרחי משדרות כדי להתנסות בחוויה כזו של ניכור בתוך משפחה, גם אם זו משפחה אוהבת. דוד גרוסמן למשל מתאר חוויה דומה במשפחה יהודית פולנית, בספר הדקדוק הפנימי.
האם כל תיאור ביקורתי של חברה/משפחה ממוצא מזרחי/עיירת פיתוח הוא מוקצה בעיניך? יש ביקורת מבפנים שאולי במבט ראשון דומה לסטריאוטיפים רווחים אבל במבט מדוקדק יותר רואים שמבטאת כאב אישי ואותנטי ולא דעות קדומות סטנדרטיות.
אני יודעת שאתה לא נוהג לענות לתגובות אבל בכל זאת אשמח אם תתייחס לשאלתי, אם לא בתגובה אז במאמר נפרד.
מסכן הבן אדם ומסכנה משפחתו ועיירתו מוכת הכאב שכך הוא מלבין פניה ברבים.
הייתי רוצה לשאול אותו
דלות רוחנית בהשוואה למה
בהשוואה למי
אדם עם רוח עשירה ועוד משורר לא מתעסק בכעסים ילדותיים
אחרון המזרחים אמרת? הצחקת אותי
מה בדיוק מזרחי בך?
אם המרחב ריק מלא אותו אתה יה בן אדם
אם אילמים שם ואין דיבור, דבר אתה יה בן אדם
או שאולי אתה עסוק מידי
אילם מידי
ריק מידי
רחוק משדרות, רחוק ממשפחתך וקרוב מידי לעצמך
בשכונה קוראים לזה אגואיזים
או אגו טריפ
או שנאה עצמית
או סתם הגיגים של משורר שריק לו מידי והוא ממלא חללים בכעסים ילדותיים ובדלות החומר
אתה נשמע כמו א.ב. יהושע בגרסה של שנת אלפיים
אצלו זה דווקא הצליח
בטח גם לך זה יצליח.
אתמול ראיתי סרט שעשה ספייק לי על מלקולם אקס כדאי לך ללכת לראות אולי תלמד משהו על רוח האדם
ספייק לי אתה לא!!!
ישועה או אפילו נחמה לא תביא לאחים שלך, ולא שאנחנו מצפים למשהו ממך אבל להבא דבר על הכתיבה שלך על השקפת עולמך הימנית או השמאלית, דבר על זיונים או על משוררים אחרים. ותניח לנו. אנחנו מחכים לספייק לי שלנו, לטוני מוריסון שלנו ותאמין לי הם בדרך……….
קראתי את הראיון עם אדף וגם את הראיון עם השחקן אלון אבוטבול ב"תרבות" מעריב של יום שישי האחרון. איזה הבדל בין השניים!
בעוד שכל מה שמניע את אדף זה מה יגידו החברים מהמילייה החדש שלו, דוגמת יאיר גרבוז (עוד נאור ידוע) ואורנה בן דור, הרי שהשחקן אלון אבוטבול "שם זין" על מה יגידו וממשיך לטעון שמדינת ישראל היא מדינה גזענית. השחקן הנהדר הזה ,מתכוון כמובן לטעון שמדובר במדינה אשכנזית-גזענית. הנה לכם אם-כן, אדם ששיחק אותה בגדול (גם במונחים התל-אביביים-שנקינאיים החביבים כל-כך על אדף, אבוטבול מוכר הרבה יותר ממנו בישראל),ולכאורה היה אמור להיות עוד משרת נקלה של האשכנזים.
ראיון דומה קראתי עם אלון אבוטבול, ב"בזמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות לפני כשבע שנים, והזמן מסתבר לא שינה את דעתו. זה מזכיר לי ראיון נוסף, מימים אלה ממש, עם הסופר סמי מיכאל, בכתב העת של מפ' העבודה "אופקים חדשים". סמי טוען שם, ואני כמובן מסכימה איתו, שאין ולא תהיה תקומה לשמאל הישראלי, משום שמדובר ב"שמאל" גזעני.
צאו וראו כמה סמי מיכאל, יליד 1926 צעיר ברוחו, לעומת אדף שהוא בן 32 ונשמע כמו אחד הזקנים ומליצי היושר של מפא"י.
דווקא דבריו של שמעון אדף עושים טוב למזרחיות
למה? כי אין מזרחי אחד, לא המזרחי הסטריוטיפי של הפרסומות וה"אסלי" וכל שאר החרטה, ולא המזרחי הסטריוטיפי של המזרחים החדשים.
דווקא זה ששמעון אדף מדבר על עצמו ומשפחתו – ומתייחס דווקא להקשר ולדימויים שבתוכם וסביבם אנשים חיים – עושה הרבה, לפחות בשבילי, לפרוק התבניות האוטומטיות.
ולאיריס, זה נכון אגב שדיבור בתקשורת על הקרובים לך נראה לי תמיד מביך, חושפני ועוד.. אבל בזה אין שום קשר דוקא לאדף או מזרחיות/אשכנזיות.
ואם נחזור לענין, יש אמנם קווי אופי "יותר אשכנזיים" ויש כאלו "יותר מרוקאים" ואחרים, וזה מגוחך כשמנסים לטשטשם לגמרי, אבל דוקא הגיוון האנושי המתאפשר בתוכם ולמרותם הוא המעיד על היותנו אנשים מעבר לאוטומט.
ומה זה אומר לעניננו, שאולי דבריו של אדף יכולים לעצבן בפני עצמם, אבל אין שום סיבה לרצות שיהיה כלוא באיזו "דוברות".
כדאי לקרוא למשל את ביקורת הספרים של יוצאי עיראק, שכתב ביום ששי האחרון סמי מיכאל בהארץ, הדבר המרכזי העולה שם הוא תחושה של שחרור דווקא מכך שהספרים הנכתבים היום מגלים גיוון, מגלים עולם מלא, עם המון סתירות ושונות רבה. ובתוך זה גם דברים שאנשים אולי יתביישו בהם, וכאלו שיתגאו בהם – אבל זה מה שהיה, וטוב שנכתבת ספרות זורמת ובהירה שלא עסוקה בעיקר להסתיר ול"דברר".
אצלי יש כבוד דווקא למי שמוכן להציג את חולשותיו
בלום – כתב עבודה אקדמית, אני קראתי וקפאתי מול המסך, נתתי לבת לקרוא והיא שתקה, האשה קראה ושתקה.
לדעתי כולנו חייבים לקרוא את "המראה" הזו
http://www.tau.ac.il/tarbut/tezot/bloom/bloom-mizraxim.pdf
"השכפול של המודל מזרחי בשדה החברתי הישראלי"
כתבתי לבלום בדואר
1. אתה מהווה איום על האשכנזים
2. תחליף את המילה מזרחי במילה חבר העמים והכל נשאר אותו הדבר.
3. תיצור איתי קשר
למנהלי האתר תבנו לינק לקישור שיקל על הקוראים להגיע לעבודה
הבטחתי לעצמי להיות קורא פסיבי כאן, אבל אני לא מצליח לעצור בעצמי.
כיצד יכול להיות שדווקא האנשים שמדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם, רב-תרבותיות, קבלת האחר וכל זה, דווקא הם עוסקים כל הזמן בניסיונות השתקה של הזולת? כיצד הם כל-כך חסרי סובלנות כלפי סגנונות חיים אחרים, סגנונות שיח אחרים או זהויות אחרות? השיח באתר הזה (בד"כ בתגובות הקוראים) הוא אלים באופן יוצא דופן.
חבל. יש הרבה מה ללמוד מהאתר. צורת השיח הזאת דוחה אותי ואחרים.
כשקיבוצניק/ית מקבל/ת כתבת תדמית גדולים מאד הסיכויים שהיא תכיל התחשבנות עם חוויות הילדות הקשות בבית הילדים.
בספר "רומן רוסי" מציג הסופר מאיר שלו את קורותיה של משפחה אשכנזית ב100 השנים האחרונות.
בני המשפחה מוצגים באור שלילי ביותר (וגם זה בעדינות).
לא שמעתי אף אשכנזי שמרגיש עצמו נעלב או נפגע רק בגלל שאשכנזים מוצגים באור שלילי.
למה?
אכן,תגובתה של איריס מזרחי,כאן, ובכל מקום ועניין אחר, היא "כור היתוכניקית"למהדרין.מצמרר לחשוב איזה כור היתוך היינו עוברים כאן האשכנזים בהנהגתה של איריס.
סוג של כור היתוך פנים עדתי-מזרחי מנסה להכתיב הרב עובדיה בתחום נוהגי תפילות וענייני דת אחרים.
מסתבר שלהיות פלורליסט, או לא, נובע מהיות האדם שמרן או פתוח לאחרים.לא כל מי שדורש שיכירו בייחודיותו מוכן ומסוגל לקיים בעצמו את מה שהוא דורש מאחרים.ואין לזה שום קשר למוצאו העדתי של האדם.
שמעון אדף מתאר מצב ביניים שיכול להיווצר רק בחברה המורכבת מבני תרבויות שונות.אדם גדל והתעצב בתןך תרבות מסויימת אבל נחשף לתרבויות שונות נקשר והתחבר אליהן,פורח בהן,אבל מגלה שהמחיר של זה הוא ניכור וחוסר יכולת לתקשר עם בני משפחתו.מסתבר לו שבגופו הוא שייך לעולם אחד וברוחו לעולם אחר.
זהו מצב לא ייחודי לעדה או תרבות מסויימת אלא למוביליות(ניעות)חברתית.גם אשכנזי הבא מבית לא עשיר ולא משכיל ימצא את עצמו לעיתים במצב דומה.
חבל שכל מצב אנושי רגיל הופך לנושא בעל אופי והקשרים עדתיים.בכך החל למעשה ספורטא בעצם העלאת והצגת העניין.ולא חסרים מי שממשיכים בכך.
חבל.
אני דווקא מסתובבת בתחושה שאשכנזים בני אשכנזים, כמוני, נוטים להתחשבנות הרבה יותר אכזרית עם הוריהם ועם סביבת הגידול שלהם. גם פומבית (בספרים, בראיונות, במחזות) וגם מהתבוננות שלי בסביבה החברתית הקרובה שלי – למזרחים בני מזרחים יש על פי רוב מנה נדיבה יותר של סלחנות ועדינות כלפי הוריהם.
ועוד תופעה שזיהיתי, דווקא בתוכנית "כוכב נולד" שאיציק כתב עליה כאן בתיעוב ואני התוודיתי על חיבתי אליה – שבאופן גורף, כל המתמודדים המזרחים נהנו להציג את משפחותיהם ולא היססו להפגין בפומבי את אהבתם/הערכתם, שעה שהצעירים האשכנזים בתחרות התביישו בדרך כלל בהוריהם והובכו מהם.
סליחה על ההכללות הגורפות, אבל במה אנחנו עוסקים כאן אם לא בהכללות גורפות.
שלום שלי
נדמה לי, שגם האהבה המופגנת אותה את מציינת, שהופגנה במשפחות של המתמודדים המזרחים היא חלק מהפנמת הסטראוטיפ של משפחות מזרחיות "חמות ואוהבות".
באופן טבעי, אנשים גם אוהבים את משפחתם ( אלא אם יש להם סיבה מיוחדת שלא לאהוב אותה ) וגם חשים אליה ביקורת בענינים שונים. זה נכון גם למזרחים וגם לאשכנזים.
ההפגנה הפומבית של האהבה ה"מזרחית" נראית בעיני כמו איזו סוג של הפגנה. אחד המקרים הבוטים לכך הוא הדוגמה של שרית חדד. כשהיא נבחרה להופיע בארוויזיון מלאה התקשורת בסיפורים על משפחת חדד "החמה והאוהבת" ובאינספור ראיונות עם הזמרת ובני משפחתה. רק פעם אחת, מעשה שטן, בצבצה האמת לרגע קל אחד, כשאביה של חדד אמר- עדיף כבר שהיתה זונה ולא זמרת.
אין לי סיבה לחשוב שאביה של חדד לא אוהב את ביתו, כמו כל אב אחר (למעט חריגים). אבל יש לו דיעות משלו על המקצוע בו בחרה ביתו. אני גם משוכנע, שאבות רבים של זמרות מצליחות, מזרחים כאשכנזים, גאים בבתם הזמרת, להבדיל מאביה של חדד. אבל בחברה כשלנו מעדיפים אנשים לחשוב על המשפחה המזרחית כ"חמה ואוהבת" ולא לדעת את האמת הזו על משפחת חדד.
הי זיו,
יש כמובן צדק בדבריך ובעת כתיבת מה שכתבתי הייתי מודעת להליכה על גבול הסטראוטיפיות של "המשפחה המזרחית החמה," אבל לא לכך התכוונתי.
ברוב התאים המשפחתיים יש פתולוגיות. חברי המזרחים נוטים, לטעמי באופן כן, למחול להוריהם, במידה רבה של בגרות, על העוולות שספגו בילדות. חברי האשכנזים נוטים להתפלש בעוולות ילדותם ולנטור טינה נצחית להוריהם על עוולות שאינן גדולות יותר.
אין לי מושג למה, עוד לא הספקתי לרקום את האבחנה הזאת לכדי איזו תובנה, אבל זו התחושה שלי.
ועוד דבר: בעידן שמתאפיין בקריסת התא המשפחתי וביצירת משפחות מורחבות אלטרנטיביות של חברים, במקום של שארי בשר, יש משהו מעורר כיסופים בדבקות בתא המשפחתי, גם אם יש בדבקות הזאת אותה מידה של זיוף שאתה אבחנת. שהרי גם האלטרנטיבות הן לעיתים מזוייפות.
בספר החדש של אורנה קזין ("במרחק הליכה, חיבור על תרבות הצריכה" בהוצאת בבל) היא רואה בהתפרקות המשפחה חלק מהתפוררות הסולידאריות החברתית. אני מוצאת שיש בזה משהו, חרף העובדה שזו קביעה שמרנית.
לפני מיספר חודשים ערכתי והפקתי ערב שירה מזרחית גברית ביחד עם המשוררים: רוני סומק ושמעון אדף ומשה בן הראש. אני לא ארחיב על הערב כולו ועל תובנותיי. אבל אני רוצה להתייחס ברגל אחת, על היכרותי עם שלושת המשוררים ודרך ההיכרות להגיע לתפיסה הפוליטית המנחה אותם ביחס ליחסי עדות. כמובן זה יהיה רק הנחתי ולא כל ניסיון שלי ל"דברר" את דעותיהם.
בשיחה מוקדמת שלי עם רוני סומק הוא ענה לי בתשובה לשאלה 'האם אתה מזרחי וממתי?', שהוא תמיד היה מזרחי והוא לא היה צריך לגלות את מזרחיותו כמו אחרים. אך הוא לא עמד' מאחורי המושג מזרחי על הבמה, אלא הוא העדיף ליצור דיאלוג ישיר עם הקהל דרך השירה.
שמעון אדף היה הרבה יותר סקפטי למושג הזהות, ושאל המון שאלות בשיחות שניהלנו לפני הערב, הוא לא בא מהשיח
המזרחי הביקורתי, אך הוא הכיר את הקשת ופועלה. בערב עצמו הוא לא אהב את המטרייה המזרחית שניסיתי בצורה
פוליטית תרבותית להכליל את יצירתו. הוא ניסח את דעותיו האקזנציאליסטיות והרשמתי מכנותו, כך הוא ניסח שאלות פילוסופיות אישיות שלא יכלו לצאת מתוך קיומו אל קיום של זהות סוציולוגית מובחנת בחברה הישראלית.
הדמות הרדיקלית שעלתה מיצירתו של משה בן הראש לא עמדה בצורה דומה על הבמה. שיריו הרדיקליים ביותר, היו רחוקים מאישיותו השקטה יותר. ובשיחות שלי עימו הבנתי שהוא הגיע למקום אחר בחיים, למרות שדעותיו על המצב החברתי ביטאו בצורה הכי חריפה לדעתי את השסע העדתי בישראל.
הדיאלוג שניהלתי עם המשוררים, ועם שירתם, הביא אותי לנקודות חדשות, שכן השירה שקראתי בתקופת זמן מסויימת, סימלה מקום בו היו המשוררים, אך בפגישה הישירה שלנו ושל הקהל עימם, הביאו את הדיאלוג של המקום החדש שבו הם עומדו ושל המציאות אותה הם ביקשו להביא בשירתם.
שלום שוב
אני לא רק מסכים איתך, אלא גם שומע בדברייך משהו, שלא חשבתי עליו עד כה. אכן, לא כך הבנתי את דברייך הקודמים.
באשר לסולידריות המשפחתית, גם לי יש מחשבות חדשות בעניין. לאחר ששנים רבות ראיתי במשפחה מוסד שמרני, ראקציוני ומדכא, בא המקרה של טלי פחימה ( היקרה והגיבורה, יש לאמר) וההכרות שלי עם הקשר המיוחד בינה לבין אימה (שדיעותיהן הפוליטיות הן בשתי קצוות של הסקאלה) והביא אותי למחשבות על האפשרות לסולידריות משפחתית מהסוג היפה והמחזק.
המקרה של טלי הוא טרי, וכך גם המחשבות שלי בעניין זה, שעוד לא התגבשו דיין.
השאלות שאתם מעלים על הבדלים בין מזרחיים לאשכנזים מבחינת התחשבנותם המשפחתית הן מעניינות, ואכן הדיונים הללו נעים על גבול הסטריאוטיפיות, אבל דווקא משום שאנחנו חיים בתוך הניגוד בין סטיריאוטיפים והפירוק שלהם, הדיון הזה עולה. יש בדיחה על אמא מרוקאית שמגיעה לאסיפת הורים והמורה מתלוננת בפניה שהבן שלה מעופף. האמא מסתכלת בתגובה באהבה על בנה ואומרת:"כפרה שלי, הילד יהיה טייס". אם משווים את זה לתיאור של האמא האשכנזיה שהולכת עם שני בניה, בן השלוש ובן החמש, ומציגה אותם כמהנדס והרופא, אפשר למצוא כן אולי חלק מהתשובות להתחשבנות העתידית.
לפחות ממה שקראתי בספרות הישראלית נראה שלא מעט אשכנזים אכן מתחשבנים עם הוריהם ומה שעולה שם זה כעס גדול על אי קבלה, או קבלה בתנאי, בסגנון: 'נאהב אותך אם תהיה מהנדס'. לא מעט מזרחיים כועסים על הוריהם על שגדלו בלי הזדמנות לזכות בהשכלה ראויה ונשמעות פחות טענות על חוסר באהבה וקבלה.
בפער הזה משחקים תפקיד גם העובדה שיש בספרות ובתרבות בכלל תת ייצוג של המזרחיים ויש לנו נטיה להקיש שאם אין פרסום על ההתחשבנות הרי שהיא אינה קיימת וגם במידה רבה, יש העברה של הכעס לכיוון הממסד, מה שבמקרה האשכנזי פחות קיים. ואולי גם קיים אצל מזרחים, בגלל הגזענות ממנה הם סובלים, צורך חזק יותר בסולידיריות שגורם לדיכוי פנימי של הביקורת הזו.
בברכה
איריס
שלום איריס
אין לי שום סקר או מחקר להתבסס עליו. אבל מאז שקראתי את הספר הפנטסטי של סמי "המאבק המזרחי בישראל" אני גם חושב הרבה על הדברים וגם מדבר עליהם עם אנשים.
בשני מקרים נתקלתי בתגובות של השלמה והכנעה, ולא של כעס וביקורת (על גורם כלשהו). המזכירה שלנו, ממוצא מרוקאי, בכל זאת קראה את הספר והדברים גרמו לה, לעדותה כאב רב אבל גם רצון להעמיק וללמוד עוד.
ואמא של אשתי נולדה בטריפולי. יש לה עוד שתי אחיות ושני אחים. כולם מאד אינטיליגנטיים ומוכשרים (בתחומים שונים) אבל איש מהם לא זכה ללמוד ולהגשים את כשרונו ויכולותיו השכליות.
לאחרונה אמרתי לה את זה וגם אמרתי, שלדעתי זה לא מקרי. היא הסכימה איתי, אבל ניכר בעליל, שזה גרם לה לכאב שלא איפשר לה לדון עוד בנושא.
אז אלה אמנם רק שני מקרים, אבל נדמה לי שלצד הזעם קיימים גם אנשים שבוחרים בהשלמה ובהכנעה שקטה מתוך רצון שלא לגעת בכאב של ההחמצה והאבדן.