כבר כמעט שלוש שנים שאין לי טלוויזיה. כך, על פי רוב, וככל שהדבר תלוי בי, אני פטורה מכל הקשקשת המשודרת נון סטופ בערוצים השונים. באירועים חשובים במיוחד (פרק ראשון של "עמוק באדמה או גמר "כוכב נולד") אני נודדת לחברות, ומגלה בכל פעם מחדש כמה בת מזל אני שאין ברשותי טלוויזיה. אני מברכת על הבחירה הזו בראש ובראשונה בשל פוטנציאל ההתמכרות והשחתת הזמן המשחרים לפתחו של כל צופה תמים. ושנית, הכמויות האינסופיות של מדמנה המבאישה את המדיום לא מצדיקה, בעיני, את הא-סוציאליות המתבקשת למול המכשיר הממגנט: שימו טלוויזיה בסלון ונפטרתם משיחות הסלון. אני מודעת לכך שיש מי שימצאו בזאת יתרון מובהק, ושאכן, בקונסטלציות מסויימות עדיף לבהות במסך, אלא שלעיתים רבות מדי אין בפעולה זו ולו קורטוב של נחמה. ~
אמש התארחתי אצל חברים שהם מעין משפחה, ולמגינת ליבי, בתום הארוחה צפינו יותר מדי בטלויזיה. אצל יהורם גאון התארחו, בצד יעל בר זוהר ויהודה לוי, טייסי חיל אויר שנפלו בשבי הלבנוני במלחמת יום הכיפורים, שהבאתם לאולפן היתה מעין פרומו לעיסוק במי שאיתרע מזלו ולא שב מן השבי. לא הצלחתי להבין מדוע זה קרה דווקא אתמול, אך חבריו לטייסת של הנווט האומלל, רון ארד, שרו לכבודו שיר שכתב אהוד מנור והלחין חנן יובל. האינפנטיליות של מילות השיר כה צרמה לאזניי עד כי לרגעים קיוויתי שלפחות מבני משפחתו של ארד נחסכה המבוכה. בתכנית המרכזית של ערוץ 10 שודרה כתבה על חיילות "מורעלות", שעל אף הרובה, המטווחים והתפקיד הקרבי שמחייב "שבת כן שבת לא", מצליחות להישאר נשיות ומטופחות ואף לקיים קשרים עם בני המין השני. הידד! הצבא מעל לכל, זה המסר שמעבירות הבנות עצמן (אם תיאלצנה לבחור בין התפקיד הקרבי לבין בן-זוג, הרי שהתפקיד לוקח בגדול), ואילו בי התעוררו בעת ובעונה אחת בעתה לנוכח לפיתת האיתנים של האינדוקטרינציה הצה"לית, וחמלה על החיילות ואף על המורעלת שהייתי אני עצמי.
כתבה הזויה נוספת שלחה את מי שהסתבר לי כאיש המשימות העשוי ללא חת של התכנית (ואני בכסילותי סברתי שמדובר בתכנית רצינית של ערוץ 10) לעבוד בחברת ניקיון. היות שאני לא מורגלת לציניות הטלויזיונית הקלילה ומלאת השעשוע, התבלבלתי מהפתיח בהגשתו של גלעד עדין, על היעלמם של העובדים הזרים הודות לעבודתה האינטנסיבית של משטרת ההגירה. כך יצא שלרגע הייתי משוכנעת שלפנינו כתבה שתעסוק במצוקתם של מהגרי העבודה, אך טעות היתה בידי! את האיש האמיץ (יגאל?) שלחו, במעין הומאז` ישראלי לברברה ארנרייך, לעבוד בבתים של פולניות. הבנתם את הטוויסט? פעם היו פה פולניות שמנקות בתים של ישראלים, והיום ישראלי קשוח ומסוקס ינוצל עד תום בידי נשים "פולניות" מרמת אביב, והכל לעיני המצלמות! אח! איזו טלוויזיה משובחת, עיתונות פמיניסטית שוחרת צדק ושוויון, החותרת ללא ליאות לחשיפת עוולות חברתיים. ועוד בפריים טיים של ערב שבת.
ככה, בעודי רווה נחת מהתכנים הרציניים, זכיתי לצפות גם במטרה האמיתית לשמה התכנסנו: מקבץ פרסומות מייצג. פרסומת אחת ראוייה לציון מטעמה של חברת המבורגרים, שמוכרת, מסתבר, גירסת שווארמה שתערב לחיך ישראלי. ובכן, רואים בה את שימי תבורי בחליפה לבנה נכנס ברוב הדר לאיזה סניף, אישה מימינו ואישה משמאלו – האחת בלונדינית והשנייה אסיאתית. המוכרנית מספרת לו על החידוש הקולינרי, והוא לא מאמין (כותבי התסריט הפליאו עשות בבדיחות שמספר הוא עצמו על עיניו הבולטות), ואז האישה הבלונדינית אומרת "אני אקח פעמיים שווארמה" ושימי מסתכל על המחשוף שלה ואומר "יש לך עיניים גדולות". אומרת האישה השנייה "אלו לא העיניים שלה" ושימי עונה לה "את צרת עין". חה חה. הפרסומת משחררת אותנו מעֻלָּהּ בקלוז אפ על שימי שאומר "שווארמה גורמט" או משהו כזה. לסיכום, הפרסומת מביאה לכל בית נשים שהן אך בשר, שהולכות לאכול בשר עם גורמטן.
אין ספור מילים נכתבו באתר הזה על הצגת המזרחי בפרסומות כעילג ונלעג. אני לא מחדשת דבר. ברי לי שתפקיד שאליו לוהק שימי תבורי, לא "יולבש" על אף זמר אחר, שוביניסט ככל שיהיה. קשה, אם כן, לומר מדוע דווקא הפרסומת הזו פצעה אותי באופן מיוחד. אולי בשל המכה הכפולה של סקסיזם וגזענות, אולי בשל העובדה שקשה לי להבין איך שימי משתף פעולה בהצגת עצמו כאדיוט, ואולי משום שאני רואה אנשים שדומים לי בפרסומות רק בתנאי שהם דוחים אותי.
אגב, אני בטוחה שיהיה מי שיגיד ששימי יוצא מלך, כשיש בבעלותו שתי נשים יפהפיות, ועל כן אין סיבה שיראה עצמו אדיוט. ותהיה מי שתאמר ששימי הוא שוביניסט באורחות חייו, אז מדוע להגן עליו ולטעון שהוא קורבן של גזענות? בבחינת אם אלה פני המציאות, מה לך כי תליני?
בעיני שימי לא יוצא מלך, הוא לוהק כסרסור ריק מתוכן, הנשים שלצידו רכושו, והמילים שהושמו בפיו הן דכאניות, ומטפחות את הסטריאוטיפ של נשים כיריבות זו לזו, כצרות עין ותאוותניות. זה מגעיל אותי. האישה הבלונדינית והאישה האסיאתית מוצגות ככלי סקסי-אוריינטלי, כאחר האולטימטיבי. זה מקומם אותי. הפרסומות מנציחות בצורה מושלמת את הדיכוי הכפול (יש מי שיאמרו – המשולש – בכל זאת אוכלים כאן בע"ח) של נשים ושל מזרחים. וכל זה ביום שנקבר עראפת ועוד לא כתבתי מילה על הסיקור החדשותי של הלוויה או על הבידור שיוצר בנושא להמוני בית ישראל.
כך, בין מרגול שמוכרת אבקת כביסה לבין חומוס שמיוצר על-ידי ערבים ומזרחי, שמחתי שוב בבחירתי השפוייה לא לצפות בטלוויזיה. וכי על מה ולמה ארצה לעולל זאת לעצמי?
חיילות קרביות שמטפחות עצמן למען הגברים ולמען המולדת, טייסים ששרים לרון ארד, שווארמה מנשים ומזרחים, "פולניות" שמדכאות גברים – חברים וחברות, אין מנוס מן המסקנה שהטלוויזיה היא הפורמלין של החברה. לא זו בלבד שהיא אינה מאתגרת, היא משמרת ומעצימה את הביבים (גם בב` דגושה) שב(אי) סדרים החברתיים. אין זאת אלא שאין בטלוויזיה נחמה.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
Nice….
הנה כי כן, מותר לטפוח לעצמנו על השכם כשאנחנו בסדר, לא רואים טלוויזיה, לא לוקחים חלק בהמון, נקיים מזוהמת הביבים המוטחת בפרצופינו מן המסך. לו רק היינו ישרים עם עצמנו, מודים כי אותה טקטיקה עצמה היא טענתנו העיקרית כנגד הציונות-האשכנזית: עצימת עינים, מבט נכוח לאירופה, חוסר מוכנות מוחלט להטמע במרחב. לא. צודקים אנחנו, צודקים צודקים. עד כדי שנעוור את עינינו, רק טלוויזיה לא נראה.
נדמה לי שהתבלבלת. איני סבורה שאפילו ליצן אוויל כמו הצור הזה, נדמה לי ששמו הפרטי הוא יגאל, אמר שהוא מחליף את הפולניות (הוא התכוון ליהודיות כמובן). מפני שאפילו אחד כזה, עם הכתבות המצ'וקמקות שלו ,יודע היטב שהפולניות אף פעם לא היו עוזרות בית ומשרתות במדינה הזאת.
זה היה תפקידן המסורתי, לפחות עד לשנות התשעים ,של התימניות. בשנות החמישים נוספו אליהן כמובן שאר הנשים המזרחיות. הנשים האגדתיות הללו(אגדתיות, מפני שהן הגיבורות האמיתיות והן מלח הארץ של "הסאגה הציונית", הרבה יותר מנשות העליה השניה והשלישית, משום שהן באו לכאן על כורחן, ומפני שהן נעדרו אידיאולוגיה ציונית-קולוניאליסטית- אידיאולוגיה שעזרה לנשי העליה השניה והשלישית להתגבר כל כל המכשולים כמעט).
אם כן, נדמה לי שאפילו בור כמו צור ,יודע שאף פעם לא היו כאן עוזרות בית פולניות ולכן אני סבורה שאת טועה בדברייך.
ליונית:תודה על הרשימה השנונה-מבריקה,כמו תמיד אצלך.אני מתפעל מחוסנך–כיצד הצלחת לצפות בסכריניות הדביקה המפמפמת לאומיות קלישאית שנדמה שאבד עליה כלח?אני לא מצליח להישאר אפילו דקה אחת עם יהורם גאון.לניתוח המבריק שלך אודות הייצוג של דמות המזרחים בטלביזיה אוסיף ציטוט ששמעתי ממך: "את עוזי כהן הציגו כבבון,הם אף פעם לא יציגו את עומרי שרון כבבון".
כבר שנים שלטלוויזיה באמת אין מה להראות. את האינות הזאת גם קוטעות פרסומות טורדניות המציגות את עם ישראל כעם דוחה, חמדן, גזען, שלמרבה התדהמה, עיניו כחולות ושערו בלונדי. אכן שעטנז דוחה שרקחו לנו המפרסמים. מילא אם בין הפרסומות היה איזשהו תוכן סביר לצפות לו, אפשר היה לברך על המוגמר. אבל קו התפר בין בניית המדינה להתבהמותנו הסופית הוא הקמת הערוץ השני, שכה חיכינו לו, והנה קם הגולם על יוצרו.
רבות נכתב ונאמר על ההמוניות של הערוצים המסחריים, על הפרסומות הטורדניות. אבל היכן היוצרים החכמים, היודעים לעשות טלוויזיה נוקבת, ביודעם זו תגיע למכסימום אנשים. האם אלה גם נקנו ע"י תאגידי הטלוויזיה המסחרית? האם הם אינם יכולים להביע יותר רעיון אחד שלם בטרם הם צריכים להכריז על מעבר לפרסומות?
חמדה – לא התכוונתי לנשים יהודיות ממוצא פולני, אלא לפולניות מהגרות עבודה ששימשו בשנים האחרונות בבתים של ישראלים כעוזרות בית. ידוע לי היטב שהניקיון היה שמור שנים רבות לנשים תימניות. הדודות שלי, שנולדו בארץ ושאביהן היה חלוץ תימני שההיסטוריוגרפיה הציונית מתעלמת ממנו, היוו מגיל צעיר מאוד "התימניה" בבתים של אשכנזים, במקום ללכת לבית הספר. לא התבלבלתי. צור (יגאל) נשלח להחליף את העובדת הזרה (פולניה? רומניה? ניגרית? פיליפינית? אקוודורית? לכולן יש שמות, אבל בעיני משטרת ההגירה כולם "עובדים זרים" – פושעים נמלטים שמסכנים את קיום האומה הציונית) והאירוניה היתה שהוא "נפל" אצל "פולניות מרמת אביב" כהגדרתו – פולניות במובן הסטריאוטיפי של המילה. אני מניחה שהתכוון לומר שהן נשים "קשות" שרודות בגברים, קטנוניות ומי יודע מה עוד. שוב – הכל במסגרת ההלעזה על נשים. כמעט הזלתי דמעה – כמה קשה להיות גבר.
תוכי מוקי – דומני שההשוואה שלך אינה במקומה. אני מספרת לך על חוויה של שכפול של דיכוי. כשאני נאלצת לצפות בטלויזיה אני מתמודדת לפחות עם השפלת האישה שבי והשפלת המזרחית שבי.תסכים איתי שמותר לי לסרב לראות יצוגים משפילים ואלימים כאלה המכוונים אליי ואל שכמותי. לעומת זאת, אלה שאני טוענת כנגדם לא הסבו מבטם לנוכח עוול שנגרם להם, אלא לנוכח עוולות שגרמו הם עצמם.
גאון בשישי משתדל לפחות ונמצא ומשדר מהפריפריה, ראינו בשבוע שעבר תוכנית שהבנתי שהתארחה בשדרות , היה מהנה מאוד . אז אין צורך להצטרף לחינגה של משחיזי הלשון והציפורניים למיניהם ,יש מספיק מהם שעושים זאת מסיבות אחרות (גם כלפי אחיו).
האם מישהוא בדק מי הם הצופים המממנים את העלאת תוכניות אלו?
האם מישהוא בדק כמה מזרחים גרים ברמת-אביב?
האם מי שהוא בדק על אילו הנחות יסוד מבססים יוצרי תוכניות אלו את החלתטם לגבי תוכן התכניות?לפחות על פניו ברור שהם מעריכים שלחומרים אלו יהיו צופים,אחרת לא היו מייצרים אותן.ולמה אלו הנחות היסוד?
האם צופי התוכניות, כולם או רובם,הינם אשכנזים הנהנים ללעוג למזרחים או שהם מזרחים מזוכיסטים,או מי או מה?
אם אני אומר שאלו תכניות ירודות,או שהטלביזיה בכלל היא ירודה הרי שמיד אחשב כאליטיסט,מתנשא וכד'.
באופן כללי אומר שיש בטלביזיה תוכניות מעניינות ,מחכימות, מעשירות,מאלפות ומרגשות.צריך רק לדעת ליצור מערכת העדפות ולקיים אותה;להנות מהטוב ולהימנע מהמזיק וקלוקל.זה לא פשוט וקל ולעיתים נכשלים.אבלזו התנהגות מבוגרת ומאד לא פוסטמודרניסטית משום שהיא מסדרת עולם היררכי.
להימנע מלהחזיק טלביז' זה מאד פוסטמודרניסטי:הכל אותו דבר, הכל בעל אותו ערך.
ולחמדה:סטריאוטיפים?הכללות?ככה,כמו כלום,כמו האשכנזים?בלי לבדוק,בלי עובדות,מהיקב ומהגורן?
בתקופת היישוב היו פולניות שעבדו אצל אצולת הממון של אז כמו משפחות קרסו,רקנאטי ואחרות.
באשר למקורות מהן שאבו הפולניות את הכח להתמודד עם קשיי החיים הרי שבאת לקלל ונמצאת מברכת(בילעם?).ראשית את מודה שהיה פעם קשה גם לפולניות,ושהיו להן תעצומות נפש בזכות אמונתן הציונית(אמנם קולוניאלסטית,אבל בכל זאת משהו).
לסיום הצעה:תתארגנו,תודיעו שמתאריך מסויים כל המזרחים לאיצפו עוד בתוכניות בעלות מסרים מסוימים. כדי להיות ברורים והוגנים,לעצמכם וליוצרים תכינו רשימת העניינים הלא ראויים ותפרסמוה.לדעתי זה יהיה מהלך מזקק,מזכך מעצים,מגבש ובסופו של דבר תורם גם לכולם.
בקפה של שבת בבוקר: שיחות עם בן אהרון.
הצופה הממשי (empricial viwer or real wiever)
הצופה הממשי הוא כביכול הישות הכי פחות בעייתי מבחינה תיאורטית ואמפריית. זהו האדם היושב בכורסתו בחדר המגורים בביתו וצפה בטלוויזה. אולם הדברים רחוקים מלהיות קלים להמשגה ולהבנה. אין מקום להניח שכלל הצופים הממשיים מהווים ישות מונולותית אחת, ושאופני הצריכה, המשמעו והפרשנות שלהם זהים או אחידים. לכן, כפי שהמחבר הממשלי של טקסטים בטלוויזיה איננו בן אחד, כן גם הצופה הממשי הוא קובץ של בני אדם רבים ושונים מאוד אלו ומאלו.
זוהי פיסקה מ-' תקשורת כתרבות' כרך ב': יצירת משמעות כמפגש בין טקסט לבין קוראים. מבואות : תמר ליבס, עמית קמה, מירי טלמון. עורכות המקרה תמר ליבס, מירי טלמון. בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 2004. עמוד 217.
יונית הרשימה שלך שנונה ומעניינת. הבאתי את המבואה הזו, על מנת להדגים שקיימת כמה קריאות לטקסט דומה. אין פרשנות זו באה להוריד מסטריאוטיפ המכוער המוצג בטלוויזיה של המזרחי. עם זאת אני רוצה להדגיש שפרשנות
של הצופה, אינה מוניליטית וניתן לאבחן בה המון קולות, שלפעמים יהיו חתרנים, ומגוונים ומשתנים.
נכון סעיד דיבר על יצירת המזרח על ידי המערב, עם זאת אנו לא צריכים להניח שהמזרח פאסיבי, אלא לבדוק את ההתרחשויות על פי ACTION ו-REACTION. למשל בספר 'המאבק המזרחי בישראל' כפי שהציע דויד חמו בביקורתו בעיתון הארץ, הייתה חסרה התגובה של ההגמוניה האשכנזית, לפעולות המזרחים ונוצר רק נרטיב מזרחי , שהקשה על קריאה מורכבת יותר של השיח המזרחי הביקורתי בישראל.
אני רוצה לספר שבאחד השיעורים שלי באוניברסיטה על מנהיגות שחורה ודיכוי שחורים בארה"ב הכיתה רובה אשכנזית
שכחה לציין את דיכוי הפלסטינים והמזרחים בישראל, משום הפחד לחשוף את עברם. עם זאת, היה מזרחי אחד בשיעור,
שדיבר ואף השתתף בניסיון להשתיקני, שלא להזכיר את עוולות הווה בשיעור היסטורי שכזה.
לאחר השיעור ניגשתי אליו, והוא סיפר לי שהוא שמע את כל הסיפורים על דיכוי המזרחים בבית שלו, אבל היום המצב שונה, אחרי שיחה לא קצרה, הוא הסכים עימי שחייבים להילחם בגזענות וניסיון לצור שיוויון ולא רק להתהדר שאנו הגענו לאוניברסיטה וכולם יכולים. הדבר שהדהים אותי היה שהוא שמע את הסיפורים בבית על דיכוי המזרחים, אבל
כשהוא הגיע לאוניברסיטה הוא לא חיבר את הדיכוי הזה לדיכוי השחורים ההיסטורי. עם זאת כשחיברתי את ההקשרים הןא הבין את כוונתי ואף הסכים בחלק מהפעולות לסיום הדיכוי.
הקריאה שלו הייתה חתרנית, כי גם באמצע ניסיון ההשתקה של האשכנזית, שניסו שלא לשמוע שיחות על מזרחיות באוניברסיטה הציונית-אשכנזית, הוא עדיין יכול היה להזכיר שמישפחתו דיברה כך בבית, מבלי להקשיב לעצמו.
מדהים.
שבוע טוב
מתיתיהו
נו טוב, אני רואה המון טלוויזיה.
אני רואה חדשות כי אני עובדת בחדשות וצריכה להיות מעודכנת. אבל זו לא חוכמה. אני גם קוראת את כל העיתונים, רגילים, חרדיים, כלכליים. וגם, כמובן, צופה ברשתות זרות ומשוטטת באתרים לא קונצנזואליים.
יש לי שיטות מיון משלי לאתר מה חשוב ומה מעניין, והן לא ניזונות מטרנדים, אלא מהתבוננות מתמשכת. אני יודעת מה שוויו של כל כתב. כלומר מה אמינות הדיווח שלו, מה השקפת עולמו, מעמדו במערכת (מעמדו לא בהכרח תואם את סגולותיו), האינטיליגנציה ועצמאות המחשבה שלו, איכות מקורותיו.
אבל מעבר לזה, אני אוהבת טלוויזיה. אני אוהבת סדרות אסקפיסטיות כמו jast shoot me, סיינפלד, סברינה המכשפה הצעירה, באפי קוטלת הערפדים, אנג'לה אנקונדה, ספין סיטי, ועוד ועוד.
בעת המכשיפיזציה והדמוניזציה של סוהא ערפאת נזכרתי בסרט נפלא שהבן שלי ואני ראינו יחד לפני שבועיים בערוץ ההיסטוריה על מארי אנטואנט. מתברר שלא כצעקתה. המשפט "אם אין לחם תאכלו עוגות" לא נאמר מעולם, והציבור המדוכא באמת נטה באופן טבעי לקשור לה את כל הרעות החולות של המלך הרופס, אף שהיא עצמה היתה אשה חכמה וצנועה. לפיכך היו לנו בבית תובנות חריגות על סוהא, הכל בגלל הטלוויזיה.
הילדים שלי רואים טלוויזיה חופשי, ההורים שלהם פריקים של טלוויזיה בעצמם, אבל הם (הילדים) צופים ביקורתיים ואכזריים. בו בזמן הם גם קוראי ספרים אובססיביים.
בקיצור, בעומק ליבי הייתי רוצה להיות מסוגלת שלא תהיה לי טלוויזיה בבית, אבל אני לא מסוגלת. כמו בערך 98 אחוז מאזרחי ישראל (ולרוב המכריע של אזרחי ישראל, גם עניים, יש טלוויזיה בבית).
מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי אני ממציאה לעצמי הצדקות אידאולוגיות בדיעבד, אבל העובדה המוגמרת היא שיש טלוויזיה בבית. כמו חשמל, כמו מים זורמים, כמו חיתול חד פעמי המזהם את הסביבה, כמו מכונית, שהיא רצחנית יותר מהסכסוכים הבינלאומיים המעסיקים את כותבי האתר הזה.
אני באופן אישי מעדיפה שהילדים שלי יראו טלוויזיה בלי הגבלה, תוך שהם מצויידים בכלים משוכללים לסלוד ממנה בעת הצורך, מאשר למנוע אותה מהם לחלוטין.
טיעוני ה"הם הרי לעולם לא היו מציגים כך את…" די קלושים בעיני. כשרואים את שימי תבורי בתפקיד הזה זה מסתדר בתבנית מוכנה מראש, וממש קל לשלוף את הניתוח המתבקש. הנה יונית עשתה זאת. אמנם גם לי אין טלוויזיה ומכאן שאני לא ממש שולטת בחומר, אבל עדיין אני ממש יכולה לדמיין את ננסי ברנדס בתפקיד דומה. ומה תצטרך לעשות אז יונית? כלום. היופי בתיאוריות בגרוש כמו זו שהוצגה כאן הוא שלא צריך להתמודד עם דוגמאות נגדיות. רואים דוגמא, מנסחים הכללה וממשיכים הלאה, לדוגמא ולהכללה הבאה. בעיני זה חסר ערך.
ראשית, אני רוצה להודות לך על רשימה מבריקה ומעניינת כתמיד אצלך. יחד עם זאת, ברצוני להרהר מעט בטענה הפותחת של מאמרך. אם את פטורה מהעונש של הטלוויזיה ואת מבקשת מאיתנו (במובלע או שלא במובלע) לוותר על הצפייה בה כמוך, לשם מה כתבת את המאמר הזה. הרי אם נעצום את עינינו ונאמר "אני לא חלק מהמשחק הצרכני והמפגר של הטלוויזיה", במה יועילו חכמים לצרותינו? דווקא כדי שנוכל לבקר את התרבות, ובתוכה את התכנים המועברים בטלוויזיה, עלינו לצפות בה. איך נוכל לבוא ולבקר את הטלוויזיה (שגם את מסכימה כנראה שהיא חלק מאוד משמעותי מחיינו התרבותיים – בין אם אנו אוהבים את זה או לא), אם לא נצפה בה? הרי מיד בפתיחת הדיון, כאשר נתוודה שאנו לא צופים בזבל התרבותי הזה, נצטרך להשתתק ולהשאיר את הבמה לאחרים, שייתכן ואינם ביקורתיים כמונו. אסקפיזם חברתי ותרבותי זה לא רק לבהות בטלוויזיה, אלא גם לנוס מפניה ולמעשה לנהוג כמנהג שלושת הקופים (לא שומע, לא צופה וכתוצאה משני אלה, גם לא מדבר). בריחה היא הדבר הקל ביותר לעשותו; לביקורת, לעומת זאת, יש עלויות רבות, הן נפשיות והן חומריות. אז לסיכום, אומר שחשוב בעיני להיות חלק מהעולם התרבותי הזה ובלבד שאוכל לבקרו ועל כן אני מסכים עם שלי, שעלינו לטפח, בייחוד בקרב הדור הצעיר, כלים ביקורתיים אשר לא יותירו אותנו חשופים אל מול פגעיה של הטלוויזיה, שהם רבים ללא ספק. אך הדרך איננה לוותר על המדיום הזה ולמעשה להותירו ללא ביקורת אמיתית ומהותית.
ננסי ברנדס, צביקה פיק, דודו טופז, ואחרים הם גברים ישראלים (אשכנזים) שעונים לתיאור שתיארת את שימי תבורי. צביקה פיק יוצא כל יומיים עם ילדה בת 19, דודו טופז מחליף נשים בשרשרת וגם מלכלך עליהן (והן לרוב מזרחיות, אגב, למרות שידועה דעתו על מזרחים – כנראה הוא שייך לאלה ששונאים מזרחים אבל אוהבים מזרחיות). מבין אלה היו מלהקים אולי את ננסי ברנדס לתפקיד כזה. גם כי הוא רומני (שנחשב המזרחי של האשכנזים) וגם כי הוא מזוהה עם מזרחים במוסיקה וכולי. זה מעיד כמו שאת אומרת על הדימוי הרע של גברים מזרחים כנוטפים מין
ושעבוד של נשים.
אני זוכר שאת השיר "בפרדס ליד השוקת" היינו מעוותים ושרים משהו שאני לא אחזור עליו כאן, מפאת הכבוד שאני רוחש לקוראי האתר, והבושה בתוכן המזעזע של השיר. מדובר בשיוך של תכונה של אלימות מינית לערבים. אני חושב שכמו לשחורים בארה"ב, כאן מייחסים בארץ ל"שחורים" המקומיים – מזרחים וערבים – תכונות כאלה. זה נורא. כגבר מזרחי אני נתקל בהרבה בורות מצד אשכנזים ואשכנזיות – שממחשכי ליבם מייחסים תכונות של מיניות (איבר עצום, למשל) לגברים ערבים ומזרחים.
יונית יקרה – רשימה מצויינת במיוחד. ובכל זאת – כנציגה של "קהילת התנגדות" המעוניינת להביא לשינוי של השיח הציבורי אין לך לדעתי את הזכות לנטוש את הטלוויזיה. רשימתך מדברת בעד עצמה – אלמלא הזדמנת לאותם חברים לא היית מפיקה אותה ונמצאת (את וכולנו) מחמיצה את הביקורת והניתוח האלטרנטיבי שלך. אני כבר לא מדברת על המנטרות הרגילות בדבר הכוח שיש למדיום הזה, יכולת ההשפעה שלו על הקהלים השונים, השימוש החברתי והפוליטי שניתן לעשות בו וכהנה וכהנה.
בהמשך להערתו של מתיתיהו אני רוצה להוסיף כדי לחזק את הטענה בזכותו של המסך שטקסטים, ובכללם טקסטים טלוויזיוניים הם אכן פתוחים ופוליסמיים. הם ניתנים לפרשנויות שונות ולעיתים סותרות על-ידי תת-תרבויות שונות, בכללן כמובן קבוצות מיעוט, שיכולות לייצר מהם משמעות בעלת ערך מכונן עבור הזהות הפרטיקולרית שלהם, כפי שטען ג'ון פיסק (בתוך כספי, 1995: 174). כמו-כן טקסטים פוליסמיים יכולים להאיר על סוגי קריאה שונים: קריאה חתרנית , ביקורתית או שלטת (קונפורמיסטית). כלומר – טקסטים טלוויזיוניים , ויהיו משוקצים ככל שיהיו , יכולים בסופו של דבר לשרת מטרות שאליהם לא נתכוונו כותביהם מלכתחילה ולטפח לא רק ממסדיות והנצחה של שמרנות כי אם גם תודעה פוליטית מתנגדת, חתרנות או ביקורתיות. קצת הנחייה לשם השגת תוצאות בלתי נצפות אלה אכן לא תזיק. במיוחד לילדים. אבל, לא צריך להיות אינטלקטואל כדי להתקומם נוכח מסר גזעני או שובניסטי המופיע על המסך.
ובלי קשר – אני אומנם הפסקתי לצפות בטלוויזיה באדיקות ובאובססיביות שאיפיינו אותי טרום האמהות שלי (במיוחד בחדשות ואקטואליה) אך עדיין אפשר לקצור ממנה גם כמה רגעים טובים של נחת, הומור ואפילו חומר למחשבה. הסוד הוא בזיפזופ.
לאבנר ל. – ההערות שלך ממש מקוממות אבל עדיין דורשות התייחסות – העובדה שמזרחים (למשל) צופים בתכניות גרועות או אפילו כאלה שבהם הם מושמים לצחוק אינה מפחיתה מהמימד הדכאני שלהן. מעבר לכך מחקרי התקבלות שונים הראו כי לצד הנאה ועונג מטקסטים מסויימים יכול אותו צופה לחוש גם הסתייגות או הכרה בפגמים או ביסודות הדיכוי הגלומים בהם.
מה שאת דורשת מאחרים תדרשי קום כל מעצמך.לכן יפה שלאחר ההתקוממות לפחות ניסית להתמודד עם התוכן והענין עצמו.
מאידך אנימנסה לא להת אכזב משום שכלל לא התיחסת להצעתי בסייפא של דברי.כיצד לדעתך עלי להבין זאת?
תודה.
יש גבול למאזוכיזם הנדרש ממני. וכי למה אצפה בשיחות עם בן אהרון,הסוציאליסט הגדול. למה לי, כדי להיזכר שוב במה שאמר ב1977 , שצריך להחליף את העם.עוד אחד שהתקלקלה לו המדינה,עוד אחד שמקונן על עליית כוחם של המזרחים.למה לי. וכי דלי גזענים אנו.וזאת גם לזכור,הדברים נאמרו אחרי שליטה גמורה של מפלגת העבודה במדינה עד ל77,שליטה דכאנית וגזענית. ודוקא חילופי השלטון שהם ממהותה של הדמוקרטיה לוותה בקריאתו של בן אהרון "צריך להחליף את העם". אך תודה לאל לא לעולם חוסן.ויש לי היום גיבורים וגיבורות משלי לצפות בהם.
ההצעה שלכם שעל המבקרים לראות טלויזיה על מנת שיוכלו לבקר את מה שמוקרן בה באופן ביקורתי היתה יכולה להיות משמעותית לו הטלויזיה היתה מציעה תכנים מגוונים. כמי שמזה כ-5 שנים לא רואה טלויזיה, בכל פעם שאני רואה, כמו יונית, תחושת הקבס העולה בי לא גורמת לי לשנות ממנהגי. אני מוכנה להתערב איתכם שיונית יכולה לפרסם את הכתבה הזו בכל שבוע: כל מה שהיא צריכה לעשות זה להכין "תבנית מאמר" ובתוכה את המזרחי התורן המדוכא, האישה/נשים שמדוכאות על ידו או בעזרתו, וכתמיד: פינה חמה לצה"ל. בשביל זה לא צריך לראות טלויזיה ולהשתתף במשחק הזה.
באשר לרעיון שילדים רואים טלויזיה: לעניות דעתי לא בכל גיל אפשר ללמד ילדים לצפות באופן ביקורתי. כשילד רואה חדשות, למשל, מה שנחשב משום מה ל"תוכן": מה כל כך בריא בצפיה בגופות מרוטשות? ואנשי זק"א מלקטים אותן. מה ילד אמור לעשות עם המידע הזה. כדי שמישהו יוכל להעביר ביקורת על משהו בכלל הוא צריך קודם להרגיש בטוח בעולם הזה. אני לא טוענת שאסור לילדים לראות בכלל טלויזיה, היא לעיתים רע הכרחי וכשההורים צופים קשה למנוע זאת. אבל נדמה לי שמהנוחיות של המבוגרים נגזרת לא מעט מהאידיאליזיה של המדיום הזה, ואם אי אפשר לנצח אותה אז נצטרף אליה בחתרנות-עלק…
איריס
חבל שאתה לא מזוכיסט ,שלא ראית את בן אהרון,אדם זקן ,חכם שחבל שאין עוד כאלה ,שעשו ומודים שעשו הרבה
טעיות ,אבל פשוט נעים ומאלף לשמוע אותו גם אם לא תמיד מסכימים.אני נכנס לאתר עוקץ פעם ביום לפחות,והתגובה שלך לגבי בן אהרון מסכמת את התחושה הקשה שיש לי אם אנשים כמותכם. הסב טקסט הוא אם אתה לא מזרחי ,לא
משנה כמה אתה תורם או תרמתה למדינה,היום זה התור שלנו, כלומר לפעמים התחושה היא שאולי נגיע להסכם שלום
אם שכנינו ,אבל אם האגף הפוסט ציוני מזרחי לא נגיע אף פעם לשלום או להבנה,אתם צריכים חיילים למהפכה לא מספיק גנרלים(פרופסורים)
במאמרה “The oppositional gaze: black female spectator" משנת 1995 משרטטת בל הוקס דינמיקה של התנגדות לייצוגים של נשים שחורות בקולנוע ההוליוודי של שנות החמישים של המאה העשרים. הוקס מתמקדת במבטהּ של הצופָה השחורה כבורא עולמות ומכונן מציאויות, שיש בכוחו להחיות ולהמית. הפרקטיקה הקולנועית, גורסת הוקס, ייצרה בכוונה תחילה כוכבוּת אולטרא-לבנה, אשר באמצעותה קיבעה את הפער בין האחרוּת השחורה לדימויים הלבנים ואת עליונותם של אלה על המרחב השחור. יצוגן של נשים שחורות שימש בסרטים ההוליוודים כתשתית להאדרת הנשיות הלבנה הנחשקת. גופן ויישותן של הנשים השחורות שהשתתפו בסרטים אלה נועדו לשרת את הנשיות הלבנה, ובכך לשמרה ולחזקה כאובייקט המבט הפאלוצנטרי.
במאמרה, שמקדש את המבט כאתר של התנגדות, מונה הוקס שלושה סוגי מבטים שנעצו נשים שחורות בגילומיהם הקולנועיים: 1) שלילת המבט 2) אימוץ המבט הפאלוצנטרי תוך מאזוכיזם, 3) כינונו של מבט נגדי. על כל השלושה למדה הוקס מנסיון חייה ומעשרות ראיונות שערכה עם נשים שחורות בגילאים שונים, על צרכנות הקולנוע שלהן.
חלק ניכר מחיי הבוגרים אני עוסקת בפירוק של טקסטים תרבותיים ובביקורת עליהם. לא היתה לי ברירה אחרת. מרגע שעמדתי על דעתי, לא יכולתי יותר לקרוא ספרות עברית או לצפות בתכניות טלויזיה ולשלם את המחיר שמחייבת ההזדהות. מאז ועד היום, אם לצטט את בל הוקס – אני שוללת מבט מיצוגים כאלה או נועצת בהם את מבטי הנגדי – המבט המפרק, הביקורתי. הפעולה הזו, של הביקורת, יש בה עוצמה גדולה, והיא מניבה סוג מסויים של הנאה. בהחלט.
אבל לפעמים, בערב שבת כמשל, המבט הנגדי מעייף אותי. כן, כמו שלי ומירב גם אני נהנית לצפות בטלויזיה. "סיינפלד", "עמוק באדמה" או תכניות של ערוץ 8 על יפן לא מהוות עבורי חזית, ועל פי רוב אני יכולה פשוט להנות מהן, בלי להזדקק "לעמידה על המשמר" (כך תיארה אחת המרואיינות של הוקס את המבט הנגדי") בין היתר משום שסיינפלד ויפן רחוקים מכאן.
אופיר, מי כמוך יודע, שלי ולשכמותי המציאות עצמה אינה נותנת מנוחה. שהרי איני יכולה להשיל את עורי ואת מגדרי מעליי כשאני הולכת ברחוב, או להסתיר את הדעות הפוליטיות שלי, את האמונות שלי והביקורת שיש לי על המתרחש מסביבי. במובן הזה – בעידן תרבות הצריכה, בחברה פטריארכלית, בסביבה קולוניאלית, לעיתים קרובות פשיסטית, החיים עצמם הם שדה קרב. ואני, טיפשה שכמותי, עוד מכבירה על עצמי קשיים כאשר אני פועלת ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", מצהירה על היותי פמיניסטית, הולכת לעשות מסיק.
אני מסרבת להסכים לכך שכאשר אני שוללת את מבטי מהטלויזיה – אני נעשית אסקפיסטית.
במאמרה דלעיל מקדשת בל הוקס את המבט הנגדי כדרך התנגדות. לעניות דעתי – כל שלושת הטקטיקות הן דרכי התנגדות. לך תגיד לאישה שחורה בשנות החמישים בארה"ב שההנאה שלה בקולנוע, על אפם ועל חמתם של מי שיצר את דמותה כנלעגת לקהל יעד שמדיר אותה מתוכו, אינה התנגדות. או לך תגיד לילד פלסטיני אזרח ישראל שמסרב לצפות בערוץ 6 שהוא אסקפיסט.
הביקורת היא כלי נפלא, ואכן חשוב להנחיל אותו לצרכנים והצרכניות הצעירים. אבל יש בצידו מחיר. ההנאה הבלתי אמצעית, הפשוטה, נשללת מאיתנו כשאנחנו מפרקים ומפרקות טקסטים כל הזמן. אני עושה זאת, עיניכם הרואות. אבל לעיתים בא לי פשוט "להישאב לטלוויזיה" ולרוב אין לי את הפריביליגיה לעשות זאת.
כמובן, שבצד כל אלה – לבחור להעיף את הטלויזיה מהבית, לבחור לצפות בה ולבקר אותה, לבחור לצפות בה ולא לבקר אותה – קיים דיון נוסף וחשוב על יצור טקסטים תרבותיים חלופיים. אם היו מספיק כאלה, תחת חלק מהזוהמה המציפה את הטלויזיה, מאוד יכול להיות שהיתה לי אחת כזו בבית.
ודודי מחלב – תודה לך. כמו שאומרת מירב אלוש, הסוד הוא בזפזופ. אמנם בערב שבת הוביל אותי השלט מן הפח אל הפחת, אך גם אני, לו הייתי מזפזפת בבוקר שבת ונופלת על בן אהרון – הייתי נמנעת בשמחה מן התענוג המפוקפק.
תודה לכולם על כל התגובות.
חיים רק פעם אחת. חבל להעביר את הזמן בזפזופ. קריאה, אפילו באינטרנט, היא פעילות אינטראקטיבית, שדורשת מהמשתתף משהו מעבר לאיכויות של בטטה. התנשאות? ביציע המזרחי בטדי חושבים שמי שלא צועק "מוות לערבים" הוא מתנשא. שיהיה.
אי אפשר ואסור להתעלם מהטלוויזיה כמרכיב חשוב בתרבות העכשווית. מוטב לא ללבקר אותה בלי להכיר אותה – מה שנכון לגבי כל נושא. אבל אפשר ומותר לחיות בלי זה. אולי גם רצוי.
אני נזכרת באחת מסצנות ניפוץ הטלוויזיה היותר ידועות בסרט "החומה", ולא חסרות סצנות כאלה. יש משהו בניפוץ טלוויזיה שעושה טוב, גם לצופים במי שעושה את זה. נבנה איזה מתח אהבה-שנאה בין האדם לטלוויזיה ולאורך השנים עשו במתח הזה שימושים רבים במדיומים שונים. סרט אחד לדוגמא הוא "וידאו דרום" של דיוויד קרוננברג. סרט זה הופך קרביים בשאלת חיפצון האישה באמצעות המדיום הטלוויזיוני והקשר שבין אדם חי ונושם למוצר חשמלי קר ושחור. הסרט גם מנסה להתמודד עם הארוטיות שבציפיה ובמין סאדו-מזוכיסטי. בסצנה אחת הטלוויזיה היא אישה נחשקת והגיבור מצליף על הקופסא השחורה מפלאסטיק ומגלה כי הפלאסטיק הופך לעור אדם, והאישה/טלוויזיה מגיבה בכאב על ההצלפות. לי זה בעיקר מזכיר סיקורים של התקפות טרור.
באמת המון נכתב על טלוויזיה ועל הקשר לתרבות הצריכה האובססיבית. בהמון סרטים וספרים הטלוויזיה היא כמעט ישות בעלת כוחות (כמו סרט האימה "פולטרגייסט" הזכור לטוב) והקשר בין הצופה למסך הוא לפעמים בל ינתק. זכורה לי במיוחד הסצנה בספרו של דאגלאס אדמאס "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" המתארת את הבלש המקורי, גיבור הספר, כשהוא נכנס לחדר ומוצא בו ילד צעיר היושב בכורסא, סביבו שאריות ג'אנק פוד והוא צופה בטלוויזיה. לכאורה תרחיש נורמלי, אולי קצת מטריד בריאותית. הבלש, המנסה לפתח עם הילד שיחה, אינו זוכה לתגובה מצד הילד השקוע רובו ככולו בתוכנית המשודרת. הבלש מחליט לנקוט בפעולה, המסתברת כנועזת בדיעבד, וחוצץ בגופו בין הטלוויזיה לילד. הלה אינו מרוצה מכך, ומבהיר זאת בצורה נחרצת באמצעות שבירת אפו של הבלש (אירוע בעל הסתברות נמוכה למדי, אך לא בספריו של אדמאס).
ככלל, נדמה לי שהשאלה העולה מן המאמר אינה האם זה מוסרי או לא לצפות בטלוויזיה והאם צריך להוציא את הטלוויזיה מהסלון הביקורתי. מתקבל על הדעת שקוראי אתר זה, צברו ברשותם כלים מושחזים היטב, המסוגלים לזהות תכנים שפוגעים בהם ולהתמודד עימם, תוך סרוב והתנגדות פעילה ואקטיבית (גם אם נעלמת מעין הציבור) להשתתף במשחק מכור זה.
עם זאת אין שום דרך להסביר ולתאר לכל מי שכן יש לו/לה טלוויזיה בבית, איזו כמות של רעל משתחררת מהגוף והמוח אחרי שמוציאים את ההקופסא המבאישה הזו מהבית. מדובר בחוויה השווה בערכה לחלוטין להתנקות מאיזו התמכרות. יש משהו בין התמכרות פיזית לפסיכולוגית בטלוויזיה, במובן זה שנכנסים רעלים לתודעה וגם בזה שהטלוויזיה משמשת פעמים רבות תחליף זול ונוח לטיפול פסיכולוגי יסודי. אפשר בהחלט בלי הטמטמת המעייפת הזאת ואחרי כמה שנים טובות בלי טלוויזיה בבית, אפשר בוודאות לומר שלא חסר לי שום סוג של ידע עולם והדבר האחרון שאני מרגישה הוא אסקפיזם. מה גם שמנסיוני, וזה די ברור, הטלוויזיה נמצאת בחיינו באופניה השונים, לטוב ולרע, גם אם לא צופים בה ערב ערב. למרות זאת לא הייתי בוחרת להשוות את הטלוויזיה לחיתולים חד פעמיים או למכונית ובטח שלא לחשמל ומים זורמים. קשה מאוד לדמיין חזרה לשימוש בחיתולים מבד, קשה מאוד לדמיין חיים עירוניים פעילים סביב השעון בלי מים וחשמל, אך נכון שלכל דבר יש החסרונות שלו (והמכונית היא הדבר הראשון שניתן לציין בהקשר זה). בציפיה יומיומית ורצופה בטלוויזיה יש גבול לכמות ההגנות אותן אנו יכולים להפעיל בבת אחת. כמות האינפורמציה ששוטפת אותנו אינה מאפשרת לנתח כל דבר עד לשביעות רצוננו ולעכלו בנחת. כך נוצר גודש דימויים שהמוח עייף מכדי לנתחם. הדימויים הללו, שאיננו מודעים להם כלל (וזאת להבדיל משטיפת מוח), שוקעים גם שוקעים ומשפיעים בצורה כזו או אחרת על חיינו. רוצה לומר, כמו שניסו למכור לנו שיש כזה דבר שיוויון הזדמנויות כך מנסים למכור לנו שיש כזה דבר בחירה אישית של תכני מידע. זהו מיקסם שווא. אם רוצים טלוויזיה טובה ומשפיעה אין מנוס מטלוויזיה פולשנית וזולה, אבל כן יש מקום וצורך להילחם ללא חת על הספייס שלו זוכה טלוויזיה איכותית. נראה לי שזה מה שהמאמר של יונית בא לקדם.
באשר לפרסומת עצמה, מדובר ברעל מזוקק שכעת מופץ באין כל מפריע לכל בית ישראל ושוקע בחלק זה או אחר של המוח ומקבע תפיסות שמרניות ודכאניות מהסוג הרע ביותר.
לסיום רק אציין את הקשר שנעשה בפרסומת בין מזרחיות ובשר. מזרחים אוהבים בשר. נשים הם בשר. פרות הם בשר. אם אתה ילד צמחוני במשפחה מזרחית לא הולך להיות לך יותר פשוט. הנה לכם דיכוי.
הנה לפניך רשימת אנשים הגונים וטובים ולפי הגדרתך "לא מזרחים" : שלמה סבירסקי,אורנה מר חמיס זכרה לברכה,ישעיהו ליבוביץ זכרו לברכה,תמר גוז'נסקי שתחיה,גם הגונים גם חכמים.אם תרצה אאריך את הרשימה. בקיצור רק בראשך אני ושכמותי מסומנים כמי שלא צופים באנשים בשל מוצאם.
וכמובן גם יקירת העוקץ שלי יחימוביץ.
תיכנס לעוקץ ותקרא את רשימתי על פרופ' מנחם ברינקר,עוד אחד שבלשונך "איננו מזרחי".
לדודי מחלב.
אני לא רוצה לקלקל לך את התאוריה אבל בן-אהרון מעולם לא אמר אחרי הבחירות ב77 ש"צריך להחליף את העם", וגם לא שום דבר דומה לזה.
ואת זה אני ידוע מכיון ששמעתי את הראיון במו אוזני. בן-אהרון אמר :" אני לא יכול להריע להחלטה של העם".
מעבר לכך מה שחסר לי בכל התגובות זה התיחסות לתפקידו של שימי תבורי בהכפשת שמם של המיזרחיים.
או שאולי הכותבים הניכבדים חושבים שמדובר באדם חסר הבנה והכרה ושאינו מבין מה הוא עושה…..
רגע ,אבל גם זאת בעצם התיחסות פטרונית לעדות המיזרח…
התבלבלתי.
בן אהרון לא אמר שצריך להחליף את העם, אבל לא חשוב הרי אפשר לכתוב כאן הכל.
בן אהרון אמר שהוא לא מכבד (מלשון לתת כבוד) את הכרעת העם וזו בהחלט זכותו לא לכבד את העדפות הרוב. האם כותבי האתר הזה ברובם לא נמצאים באותה עמדה?
בן אהרון קידם את ההסתדרות והאיגוד המקצועי, יונה צחורה למן היום השביעי של מלחמת ששת הימים וסוציאליסט אמיתי כל חייו.
מדהים ומענג לשמוע אישיות נדירה שבגיל 98 מדבר פחות הבלים מאחדים מכותבי האתר הזה, כולל אני.
אבל ליונית ולדודי הוא לא ראוי.
לא פחות מרתק המסע שעשה הבן שלו יריב.
אבל מה זה חשוב בכלל.
הכתבה המצוינת של יונית על כוכב נולד או שישי בגאון (שאותם לא יזפזפו דודי ויונית כי אלו תכניות מופת ודמויות מופת) וכל הניתוח המהמם על הפרסומות למיניהן הרבה יותר רלבנטיות וחשובת משיחה נפלאה עם בן אהרון בשבת בבוקר.
נו טוב.
כל אחד והטעם שלו.
ב-18 במאי 1977, העניק בן אהרון ראיון בתקשורת מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות, אשר בישרו על ניצחון הליכוד לראשונה מאז קום המדינה.
בין היתר אמר בן-אהרון את הדברים הבאים: "זהו יום שחור למדינת ישראל…בעיטה מחושבת ובלתי שקולה…אני כופר בשיקול דעתו של העם…זהו זעם ומיאוס, ולא שיקול דעת…אם אמנם זו ההכרעה, איני מוכן לכבד אותה".
פרשנות: בן אהרון טוען שההצבעה היתה הצבעת מחאה של מיאוס וכעס ולא בחירה בדרך אחרת. על כן אין הוא נותן כבוד לבחירה.
לא החלפת העם ולא בטיח.
אולי טעה בן אהרון, אולי לא. דבריו לגיטימיים עד מאד.
התיעוב שהופגן למעלה כלפי בן אהרון ושלווה בציטוט דמיוני (או יותר נכון מדויק כמו מוצא אמו של פרס כמקובל) מעורר בי עצב רב על השנאה היוקדת שמאפיינת את הכתיבה כאן ואת "הפוליטקלי קורקט" נוסח אחדים מהכותבים כאן:
הכה את כל מי שהוא לא כמוני (במיוחד אם הוא תרם לקיומה של מדינת הרווחה משך שנים רבות),
פרק לרסיסים כל שריד של סולידריות (בשם תיקון עוולות העבר עאלק),
הכפש את כל מי שהיה שותף במשך שנים רבות לרצון ולנסיון לעצור את שלטון הרשע של ההון,
גדף את מי שהיה אדם ישר דרך ונקי כפיים שהעדיף את עקרונותיו ושחי בצנעה,
וזכה להוקרת הקהל.
אין הבדל בין הטקטיקות. כלומר, אם נניח רגע לשאלה האם כל הפרוייקט הציוני הוא עוול (והוא לא) לבין רק פרקים מסוימים בהיסטוריה שלו, השאלה היא אחרת: מדוע מבחינה תרבותית מותר לדחות סוג אחד של ייצוג ואסור לדחות סוג אחר. הרי כאשר טומי לפיד סלד בשידור מן המוסיקה של עמיר בניון, זה נחשב מעשה גזעני. ואילו כאשר את דוחה סוג מסויים של ייצוג (גזעני, לטענתך) זה נחשב מעשה צודק. אבל בתכלס הטקטיקות זהות. הציונים ביקשו לכונן מדינה עם זהות תרבותית מסוימת (ולא מתוך עצימת עין לעוולותיהם, אלא מתוך בחירה בסוג מסוים של תרבות) – זכותם לא זכותם, זו לא השאלה כרגע – השאלה היא למה למישהו אחד מותר להגיד: אני נגד תרבות שמתייחסת באופן מסויים לנשים ולאחרים אסור להגיד אני בעד תרבות הזו. ונשאל זאת גם אחרת: האם, למשל, בשעת המסיק טרחת לבוא בלבוש צנוע? האם בכך לא שיתפת פעולה עם סוג של דיכוי תרבותי מסוג אחר? כלומר, מדוע זה כן וזה לא?
אבל האמת היא שהשאלה הכללית שלך, כלומר שימי, הציצים והגורמט וכו' היא די משעממת. הטלוויזיה משופעת בייצוגים עלובים כאלו ולא מהיום. הרבה יותר מעניינת השאלה מדוע הטלוויזיה כל כך מתאמצת היום להיות "אמיתית" בתחקירים (כולבוטק, אמנון לוי), בשעשועונים (רצים לדירה, כוכב נולד), בדרמות (פרדייז הוטל, פרוייקט ווי), בחדשות (החדשות), בבידור (פיספוסים) – כולם מנסים להביא משהו "מציאותי", "אותנטי", בוודאי לא מבויים או לפחות עם איזה ארומת בית השחי של הרחוב. למה? ויותר חשוב מכך, את מי זה משרת?
ורק שהדיון לא ירחק חס ושלום ממושאיו…
שכחו להזכיר כאן גם את מי שבדיוק שולח את מי מחבריו ( "אתם זוכרים? זה שעושה אהה" או יותר נכון "בהה") להשקיע את כספו בתבונה בשעה שיאיר לפיד מבקש מעוללינו לקרוא קלאסיקות, שאיכשהו יש לי תחושה שמחר יעשו מהם מגה-מופעים לחנוכה… ואת איבגי הכי טוב (!!!!) נכנס בתמימות שכל כך אופיינית כנראה לשחקנים ברמות השכר שלו, אל הבנק. לא בדלת האחורית. אלא מחלון הראווה. עם האוטו. ועם תקווה עזיז שמשחקת את האמא שלו.
למי זה יעזור אם יקראו לבן של אריק שרון בכינויים . בבון , או חזיר, או כל מה שלא תרצה.
הטלויזיה היא חלק בלתי נפרד מהמדיה והמדיה היא חלק בילתי נפרד מהממסד והגזענות היא לחם חוקם
לכן כל עוד הגזענות שולטת ומשתלטת על חיינו ומונשמת דרך קבע ע"י אותם גורמים שהגזענות משרתת אותם
חבל על הזמן להתעסק עים פרסומת מצ'וקמקת עץ נגוע קורתים מן הגזע.
ראובן אברג'ל
דודי – כל האשכנזים שציינת הם אשכנזים במוצאם אך לא בתודעתם.
הרשימה שנתת יפה מאוד חסרים כמה אנשים, אולי אחד מהם הם אנשים דוגמת בן אהרון. קדימה למהפכה.
העובדה שאני בעד טלוויזיה לילדים איננה מעידה על כך כי אני נגד צנזורה וסלקציה. ביקורתיות אפשר להפעיל לא רק על גופות מרוטשות, רחמנא ליצלן , אלא לצערי אפילו על הסרטים הכי "תמימים" לילדים. ואני עושה זאת כמעט מידי יום. יש תכניות ילדים שאני אף מחרימה בשל נטאי גזעני ושובניסטי, כפי שכבר ציינתי פעם באתר זה.
שלום!
אתה מנסה לעשות הקבלה בין כל התרבויות הקיימות ולתת אישור לכולם. נראה לי שצריך להבחין בין תרבות של קבוצה לבין התייחסות ליחידים. רק משום שהמון תופעות נכנסות תחת ההגדרה של תרבות, עוד לא אומר שלכולם גזירה שווה. כלומר, אני יכולה להבין אישה שגדלה בתרבות מסויימת, שדורשת ממנה ללכת בכיסוי ראש, והאישה עצמה משתפת עם זה פעולה מסיבות שונות ומגוונות. אין לי דרישה אליה כפרט שתסיר את כיסוי הראש ואני מתנגדת לדרישה כזו בחוק, אבל אני עדיין מפעילה את כוח השיפוט שלי, לגבי המוטיבציות של הגברים (היהודים, המוסלמים ואחרים), שהחליטו על האיסור ומוציאים אותו לפועל, ומאמינה שזה מדכא ולכן לא אתמוך בזה ואעזור לנשים שירצו בעצמן להשתחרר מהדיכוי הזה. לא אתמוך בגברים להמשיך בדיכויים את הנשים. עדיין יש קבוצות, אבל, כמו פלסטינים שמדוכאים, נשים כגברים, ובמצב הקיים לא נראה לי שמתפקידי כישראלית לדון איתם על זה, כל זמן שאני מדכאת אותם מבחוץ.
לא הכל בעולמינו יחסי ואני שייכת למאמינים שיש טוב ורע. יש מקום להרבה תרבויות ולא חייבים לקחת הכל מכולם (גם מהתרבות היהודית, שיש בה מוטיבים גזעניים מובנים, שצמחו בהקשר שונה, כדאי לסנן החוצה חלקים מהותיים).
אלו לפחות הקריטריונים שלי, למה נכנס אלי לסל הקניות ומה לא: בעיקר לפי הבנתי את זכויות האדם הבסיסיות במאה העשרים ואחת.
בברכה
איריס
האם את מבינה אשה שגדלה בתרבות מסוימת שאינה מעדיפה מוסיקה מזרחית? או שזה כבר גזעני בעיניך? כי זו שאלת המפתח – איפה נגמרת ההבנה ונשרפים הפיוזים.
מה גזעני בלא לאהוב משהו? כל אחד וטעמו וכל אחד ותרבותו והעולם שהוא נולד אליו. מצידי שטומי לפיד יתעורר בבוקר עם ההולנדי המעופף וירדם עם אופרה של שטראוס. כל זמן שהוא לא מונע מאחרים לשמוע מוזיקה שהם מעדיפים אין לי שום בעיה עם זה. (וכמובן שאני מחלקת את העולם בצורה מלאכותית ועל עצמי אני יכולה להעיד שאני נהנית מחליל הקסם השמימי ומעמיר בניון גם יחד – רק שלה-פיד לא תופס שהעולם לא בדיוק מתחלק ללבנים והשחורים שלפיהם הוא חי). כאן בדיוק המקום לסובלנות: זה לא חוכמה להיות סובלני למי שדומה לך, כל הענין זה לחיות עם מה שאתה לא אוהב ומקבל, אבל מבין שאתה לא על אי בודד ויש מקום להכל.
מקוה שעניתי לך
איריס
יונית, א' את רושמת נפלא, כהרגלך.
לעצם העניין יונית, אני צופה בטלוויזיה בסדרות רבות כגון "סינפיילד (נדמה יש קונצנזוס על סדרה זו ממסעודה משדרות ועד שלי מרמת אביב) ועד "ארץ נהדרת" ואני נהנה בצפייה בהן, מבלי משים לב לתופעות שצייינת. לאחר בירור מעמיק, כפי שעולות מרשומותייך, אכן אני שם לב שמציגים הדיוטות כאלה ואחרים בצבעים שונים מאחרים. אני שם לב וממשיך לצפות כי אני נהנה מכך. אני נהנה לצחוק מול תוכניות, נהנה לשמוע את שלי יחימוביץ' חותכת בבשרו החי של פוליטיקאי זה או אחר, נהנה לראות את הראל סקעת זוכה בגמר (כמעט לצערי). במכשיר הזה פשוט גורם לי הנאה במחיר קל מאוד , לשבת ולא לעשות כלום. העניין הוא שהאפלייה וכל התופעות שציינת ימשיכו להיות גם בלי הטלווזיה באמצעי המדיה השונים והפתרון הוא לא להתחפר בעצמך ולבקר את התכנים, אלא אולי להכנס לתעשייה ולשנות מבמפנים. אני לא אוהב הדיוטות שבוכים כל יום שישי "המצב קשה" וכו'…תנסו לעשות משהו-הצטרפו למפלגה, השפיעו. יונית, ודאי שאת משפיעה בדרכך -מפרסמת כאן את דברייך אך רוב עם ישראל לא קורא את אתר "העוקץ"(נראה לי שזה שוב אליטיסטים אשכנזים כמוני נגיד שרוצים להיות "תקינים חברתית"), אלא "משחית" זמנו מול "אהבה מעבר לפינה " וכו' וזה אינו לגנאי. פשוט אם ברצונך לשנות, אנא , כנסי לתעשיית הטלווזיה(בעזרתה של שלי שמפרסמת כאן -שלי זוהי קריאה בשבילך…אגב צריכים תחקירנים אצלך…?: ושני מבפנים את המצב הציגי את אהובתו של יהודה לוי כרצונך. עד שלא יהיו כאלו שישפיעו מבפנים וישנו לא ישתנה המצב. צריך ממש אנשי שטח כגון ישראל כץ, רק בתעשייה הזו. התחפרות איננה פתרון.