חוק וסדר על פי מרדכי גילת

מרדכי גילת, תחקירן על, אינו מסתפק בתפקידו העיתונאי כחושף שחיתויות ומחדלים, במאמריו הוא ממנה את עצמו גם לתובע, חבר המושבעים, השופט והתליין. לאחרונה מתמעטים תחקיריו וחופש הביטוי שלו בעיתון של המדינה הוגבל, בעקבות,  מה שציין אחד מבכירי העיתון, "העלות הגבוהה של התחקירים של גילת לעיתון" – יותר תחקירים פחות מפרסמים. ~

גילת בז למערכת אכיפת החוק הישראלית והוא מעריץ נלהב של מערכת אכיפת החוק האמריקאית. בעקבות מעצרו של זאב רוזנשטיין, כותב גילת, שלעומת ישראל ארצות הברית היא  מופת של חוק וסדר, "מדינה שיש בה חוק, שבתי הכלא אינם בתי הבראה, שענישה היא ענישה, ושאסירי סמים נשלחים למתקנים מוגנים היטב בתנאי כליאה קשים".

ההערצה הזו של גילת לארצם מצחיקה אמריקאים לא מעטים, בעיקר רפובליקאנים ימניים ממדינות הדרום, המתלוננים שבתי הכלא בארצם הפכו לבתי מלון. הסנטור הטקסני פיל גרהם הציע במסע הבחירות שלו לסלק את את הטלוויזיות הצבעוניות ואת חדרי הכושר מבתי הסוהר.

כמה עובדות על מושא ההערצה של גילת.

לארצות הברית יש את אוכלוסיית האסירים ושיעור הכליאה הגבוהים ביותר בעולם, גבוהים אף מאלו של רוסיה וסין. בין שנת 1980 לשנת 2000 גדל מספר האסירים בבתי כלא בארצות הברית מ 320 אלף למיליון אסירים. מקורה של העלייה המסחררת הזו במספר האסירים נובע מהגידול במספר העניים והשחורים הנשלחים לבתי כלא. מספר שיא של אנשים הסובלים מפיגור שכלי, מכורים לסמים או עבריינים צעירים נכלאו בשנים אלו. רוב האסירים אינם פושעים מסוכנים, מה שמשותף להם הוא היותם עניים, חסרי השכלה ובני מיעוטים. בשנת 2000 אחד מכל שלשה צעירים שחורים, היה בתקופת מבחן, משוחרר על תנאי או בכלא. 

שימוש מופרז בכוח של סוהרים, הפלייה על רקע גזעי, צפיפות יתר, הוצאה להורג של נערים ואסירים לקויים בנפשם הם חלק מהמאפיינים המרכזיים של בתי הכלא בארצות הברית. או אולי גילת מתכוון במודל החיקוי שלו לתנאי הכליאה של האסירים העירקיים באבו גריב.

ארגון "אמנסטי" כותב בדו"ח שלו על בתי הכלא האמריקאיים, "שהאכזריות שלהם כלפי אסירים (בעיקר שחורים ומיעוטים אתניים אחרים) הפכה לשגרה ממוסדת". הארגון  פנה לוועדה נגד עינויים של האו"ם בקריאה לגנות את ארצות הברית על שהפרה את האמנה נגד עינויים משנת 1994, אמנה שאושררה על ידה.

הההוצאות על כליאה הגיעו  בשנות התשעים ל 45 מיליארד דולר, המרוויחים העיקריים מתעשיית הכליאה הזו הם תאגידים כלכליים המתמחים בבנייה, ניהול ותפעול בתי כלא.

למרות "בום הכליאה" הזה והגידול העצום במספר האסירים, שיעורי הפשיעה לא השתנו מאז שנות השבעים.

גילת לא יצטרך להמתין זמן רב להגשמת חלומו של הפיכת מערכת הכליאה הישראלית למופת אמריקאי, גם כאן מייצר השלטון מספיק עניים, חסרי השכלה, ערבים, מזרחים ועולים חדשים שבמדינת החוק והסדר של גילת ימצאו את עצמם מאחרי הסורגים המופרטים שיבנו תאגידים רב לאומיים.