שכר לימוד באוניברסיטאות ותוספת

עוד טיעון אחד שצריך להתמודד איתו הוא של נשיאי האוניברסיטאות (אני שמעתי את זה מנשיא העברית, מגידור), שהאוניברסיטאות צריכות לשאוף לעצמאות כלכלית כי במדינת עולם שלישי כמו שלנו אם הן תמשכנה להיות סמוכות על שולחן הממשלה סופן לקרוס (והוא מגבה את זה בדוגמאות מן העולם). צריך להסביר לו ולשכמותו שהם מניעים תהליך מעגלי בו פחות שירותים מן המדינה מצדיקים הורדת מיסים שמחייבת צמצום שירותים נוסף.
אני מעלה את הנושא בגלל שצריך להבין שללבנת שותפים גם גורמים מתוך האקדמיה שנמאס להם לבקש כסף כל שנה. ובעוד שעל לבנת כמעט שאין לנו השפעה – על מגידור (בתור אנשי אוניברסיטה) יש. היה נחמד לראות מרצים לחינוך, כלכלה וניהול מתארגנים ומתכנסים במשרדי נשיאי האוניברסיטאות ומסבירים להם קצת על העולם. היה נחמד גם לראות סטודנטים מתארגנים מחוץ למשרד ועושים בלאגן לכל נשיא שמפזר הצהרות חסרות אחריות ציבורית.

להיות סטודנט בארץ, גם היום, היא משימה קשה ולעיתים בלתי אפשרית. חווית הלימוד, חקירת הידע וכניסה לעולם האקדמאי, לרוב הסטודנטים, נפגעת בשל הצורך לעבוד. אני סטודטית באוניברסיטת ת"א. בדיקת מצבה הסוציואקנומי של משפחתי יראה כי אני מצויה ב"מקום לא רע" ועדין למרות היותי אשכנזית ממעמד בינוני (וסליחה על השימוש בכותרות) אני עובדת למחיתי ומנסה, בקושי רב, ללמוד ולהפיק משהו מהלימודים. לא ברור לי איך הגרלה תשפר את הדברים… ואם ילדי לא יזכו בה, הם יאלצו ללמוד במוסד טוב פחות? כמו כן, ההצהרות הרבות של לימור לבנת בנושאי חינוך לא נראה כי הן פותרות משהו או אפילו חותרות לקראת שיפור המצב. אני בטוחה כי מצבם של סטודנטים רבים אחרים קשה עוד יותר משלי (וכאן הכוונה לאו דווקא לאותם אלה הלומדים במכללות הפרטיות) ובכל זאת חשה צורך להקים צעקה בשם "אחיי הסטודנטים".
באותה הזדמנות ברצוני להוסיף כי הדיבור על יכולת שכר עתידית מרגיש לי קצת ציני בימים אלה כאשר מספר העבודות המוצעות, גם לבעלי תואר ראשון בתארים הנחשקים והפחות-נחשקים, הוא מזערי, והשכר המוצע גורם לי לעצור ולחשוב אולי בכל זאת כדאי להמשיך בעבודת מלצרות, המספקת לי שכר ריאלי לשעה ולוותר על עבודה שיכולה להחשב כהתקדמת מקצועית.

במיוחד מטריד אותי גורלם של החוגים במדעי הרוח. אין להם ייצוג במכללות. איזו מן מדינה זו שאינה מעריכה את מי שלומד אגיפטולוגיה, היסטוריה או פילוסופיה? רק למה שהוא 'תכלס' יש מקום? מבלי שאנחנו שמים לב השכלה הופכת להיות מוצר – סחורה ככל סחורה אחרת: למה שיש ביקוש יש 'קונים' – מה שנקרא, סטודנטים.

אני לא מצליח להבין את חיוב רעיון ההגרלה לצורך קבלה ללימודים. אני מבין את הצורך באפליה מתקנת, אני מצליח להבין את ההגיון העומד מאחורי חלוקה מחדש של הטובין החברתיים, אבל הגרלה? מה מבטיח לנו שכך ייווצר "יותר צדק" ולא "פחות צדק"?

אצל לבנת זה לא הערצת אנשי היי טק, זה הערצת ביג מוני. אני משוכנעת שלגברת החכמה אין מושג בטכנולוגיה, אבל יש גם יש מושג בכסף. אני לא חושבת שהיא עשירה כמו ביבי למשל, אבל יש לה מושג מה אפשר לעשות בכסף גדול וגם אולי כדי לא להיחשד חלילה בדיבה, כוונה שההסתופפות שלה בקרבת אנשי הכסף הגדול – תשתלם לה בסופו של דבר.
עכשיו לעניין עצמו – זה שעשירי המדינה, שנהנים מכל מיני הטבות על חשבון הכיס הציבורי – קובעים איך תראה מערכת החינוך – זו שערוריה שאנשי החינוך כבר מזמן היו צריכים להתקומם נגדה ופשוט לא לשתף אתה פעולה. נתחיל עם דברת, ילד של אבא עשיר מסביון [האם אתה יודע איך הוא התעשר?], שמאלן מחמד, שמשפריץ נחמדות מדושנת, שהוצג בציבור כ"פעיל בענייני חינוך". איזה פעיל – איזה נעליים. משנת 1996 האיש הזה הוא חבר דירקטוריון בחברת מט"ח, שהיא החברה הפרטית הגדולה ביותר בארץ לפיתוח תכניות לימודים ופרוייקטים חינוכיים, המעסיקה כ – 300 עובדים ומגלגלת תקציב ענקי בנוסף לזה שיש לה זיכיון על חלקת קרקע גדולה באחד המקומות הכי יקרים בארץ. החברה הזאת הפיקה את התכניות הכושלות ביותר להוראת קריאה וחשבון ורק באחרונה הוכרחה לשנות מהקצה אל הקצה את תכנית הקריאה שלה. [כתבה מעניינת על זה קראתי בעיתון הימין "מקור ראשון" שמשום מה רק הוא העז לפרסם את המידע הזה]. דברת, חבר הדירקטוריון של החברה המכשילה, לא התבקש לתת לציבור דין וחשבון על הכישלון שהפיצה החברה – להיפך הוא הפך להיות, בעזרתה האדיבה של שרת החינוך מעריצת הכסף, דמות ציבורית שנהנית מאהדה מקיר אל קיר וקיבל את הזכות לעמוד בראש רפורמת ההפרטה של החינוך. תראה שעוד נקבל אותו כשר חינוך.
זה כבר לא חיבור בין הון לשלטון, זה שלטון ההון. כלומר, מינוי של אנשי הון לתפקידים ציבוריים מהמעלה הראשונה. זה עבר בשתיקה בחינוך והרבה מאוד פרופסורים לחינוך, למשפט ולכלכלה – ביניהם אנשים ישרים וטובים, רצו להסתופף בצילו של דברת והתבטלו בפניו כמו סמרטוטים.
זה כל כך הצליח לה ללבנת, שעכשיו היא ממנה את אלישע ינאי לעמוד בראש ועדה לבדיקת שכר הלימוד באוניברסיטאות וכבר אנחנו רואים איך הפרופסורים רצים להסתופף בצילו. לי זה עושה בחילה. עם כל הקיצוצים, עדיין אני כאזרחית מממנת כחמישים אחוז מהכנסות האוניברסיטאות [מילארד דולאר בערך. הסטודנטים ממנים רבע ועוד כרבע בא מכל מיני קרנות] – איפה נקברה היכולת שלי כאזרחית לקבוע מה יהיה אופיין של האוניברסיטאות, האם הן תהיה פרטיות למחצה? האם הן תופרטנה לגמרי? האם יישמר אופיין הציבורי? הסטודנטים אולי יצאו לרחובות כאשר יעלו את שכר הלימוד שלהם ואז, אלישע ינאי יישלח להם פיצות והם ייסתמו את הפה, ובתוך כך, תתרחש קרוב לוודאי, עוד הפרטה של החוגים למינהל, למשפטים, לפסיכולוגיה, לראיית חשבון ועד כהנה וכהנה מקצועות של הדפסת כסף – פרס נובל – לא ייצא מזה – גם לא הנחת תשתית של מחקר בסיסי בפיזיקה, או בביוטכנולוגיה, ובוודאי לא במקצועות הרוח. כי רוח זה דבר שלא יוצא ממנו כסף, אלא אם כן רותמים אותה לתחנות רוח.