חזירים

'אם אין לחם' הציטוט המוכר מפיה של מארי אנטואנט. ועל זה אפשר לומר רק מילה אחת – חזירים.
ועידת העשוקים סוקרה בעתון הארץ במספר שורות בלבד של רותי סיני
"עדכון אחרון – 2004/12/05 02:59:34
ועידת העשוקים נגד ועידת העסקים
רותי סיני
כ-600 איש – חניכי תנועות נוער, פעילים חברתיים ומחוסרי דיור – הפגינו אמש מול ועידת ישראל לעסקים שנפתחה אתמול בתל אביב נגד מדיניות הממשלה ונגד המגזר העסקי התומך בה. פורום הארגונים החברתיים למאבק באבטלה, שמקיים זו השנה ה-5 את מה שהוא מכנה "ועידת העשוקים", קרא לממשלה ליצור מקומות עבודה שיאפשרו לעובדים קיום בכבוד (רותי סיני)"
לאחר מספר כתבות חברתיות ותמונות שבועיות של העוני בעיתון הארץ קיבלנו מספר שורות קצר של סיקור אירוע מחאתי – חברתי.
לחם לא היה בועידת העשוקים, היה מרק חם שבישלו נערי תנועות הנוער.
גבינות של תנובה לא היו, אבל היה ריח חדש של צעירים שחושבים גם על זקן עני.
מגיע לצעירים הללו מועידת "העשוקים" הרבה יותר מהחזירות של האליטות.
כמה עולה עיתון הארץ בש"ח לא בדולר?

הפרסומת נועדה ליהודים שחיים בצרפת בכדי לפתות אותם לעלות לארץ. אבל אז שהם יעלו יסתכלו עליהם ויגדירו אותם מזרחיים , ואז לא יהיה להם אפילו כסף לקנות מרגרינה בשביל לעשות קוקלה, ואז ישימו אותם בדרום הארץ שם אין עיתון הארץ ויגידו להם רגע אנחנו כבר שבים להדליק לכם את האור , ואז הם יסתכלו סביבם ויראו מדבר ואלפי אנשים שמנסים להשיג לחם בכדי שיהיה על מה למרוח את הגבינה המיוחלת, ואז אולי נבין שאנחנו עבדים ל20 משפחות שמנהלות את המדינה שנקראת ישראל נקום מהמדבר היבש ולאחר 50 שנות עבדות נתחיל במסע אל החופש, המסע שיוציא מתוכנו את הדיכוי ואת ההתרפסות ואת הכניעה. מסע שכל פעם שהתחיל קמו אותם
"דותן ועדתו" וסיפרו לנו כמה עדיף להיות עבדיו של האדון כי הוא מבין ויודע יותר טוב מאיתנו ורק כך נוכל לשרוד. וכשאנחנו האמנו ושתקנו אז בשקט בחושך נתנו לו האדונים פרורים מהגבינה כדי שימשיך לשרת את הדמוקרטיה.
הארץ הזאת היא שלנו והגבינה גם והפלפלצ'ומה שלנו אפילו טעימה יותר. נוכל לצאת לחופשי רק אם ננטרל את כל משתפי הפעולה וניקח את עתידנו וניצור אלטרנטיבה שבה כל מדוכאי הארץ הזו יהפכו ללוחמי צדק שיוצרים חברה שבה הגבינה היא רק גבינה אפילו אם היא לבנה.

כתבתי – "מיוחסת למארי אנטואנט" – בהקשר של הפרסומת לא ממש חשוב מי אמר את זה אם בכלל אלא שהאמירה הזו מיוחסת למארי אנטואנט – וכך היא זכורה בתודעת הציבור.

הלינק הראשון מזכיר לי את 1984 ואת וינסטון וחברתו שיוצאים לטבע, ויותר מכך את עולם חדש מופלא של הכסלי ששם נאמר שבגלל שהחברה מצאה שאין רווחים בהנאה חופשית מהטיולים לחיק הטבע, היא הטמיעה התנגדות לכך בילדיה. שני הדרכים שמלמדים אותנו התנהגות דומה במציאות הם תרבות הקניונים או יותר נכון "התרבות המקודשת של הסגידה לחפצים", והטלויזיה, השתלטות ה-extension על המרחב הציבורי שלנו. שטיפת המח שלה מייצרת את צרכני הקניונים. לידיעתכם אנחנו באחד המקומות הראשונים בעולם בשטח קניונים לאדם. לי אין ספק בצורך של החברה שלנו במרחב ציבורי. הם רק ממלאים חלל שקיים בחברה החילונית. בכתבה הנהדרת של שרון קנטור בנושא נמצא גם לינק לדבריו של אחד מ"מועצת חכמי החילונים" הצדיק הידוע פורז. בג'ונגל שלו מככבים המהירים והאיטיים. האלים חסרי המגבלות ועבדיהם. כל מילה נוספת מיותרת.

מה זאת אומרת ב'שם חופש הביטוי?' – בשם חופש הביטוי אפשר לעשות הכל? אם הייתה מופיעה שם תמונת עירום מלא הם גם היו מפרסמים אותה?
ולגבי התייחסות לפרסומות: נכון שעצם הדיבור על פרסומות יכול בעצמו לקדם את מכירותיהן אבל זה לא מונע ממני לנסות להבין ולפענח את המניפולציה ובכך לנפץ את הכוח התעמולתי של הפרסומת.
ועוד משהו.. ג'ון ברגר כתב בספרו WAYS OF SEEING שהפרסומת, כמו יתר אמצעי תקשורת ההמונים, יוצרת דמוקרטיזציה – דמוקרטיזציה של הקנאה: לראשונה, יכולים גם העניים להחשף לעולמם של העשירים. נכון, הפרסומת פורסמה בהארץ אך אפילו הומלסים יכולים להתבונן בפרסומות חוצות. הסיכוי יותר קטן אבל קיים.

לא קראתי את ברגר, אבל גם לא נולדתי אתמול. נדמה לי שהקנאה היתה קיימת עוד לפני ברגר, לפני הפרסומות ולפני כל התיאורטיקנים. על קין והבל שמעת? לא יודע אם דיברו עליהם באקדמיה, אבל תנסי ספר בראשית