העניים כמטרד

יוסי דהאן

מיכאל בירנהק, מרצה למשפטים באוניברסיטת חיפה כותב היום ב"הארץ" מאמר על פסק דינו של בית המשפט העליון שאישר את פינויים של מפגיני מאהל כיכר הלחם:~

"בית המשפט העליון דחה את בקשת אנשי "כיכר הלחם" להשאיר את המאהל שבנו בקריית הממשלה, שבו הם גרים כמעט שנה. המפגינים עמדו בבית המשפט על זכותם להפגין. בית המשפט השיב להם שאחיזתם ברחוב היא מפגע תברואתי, הפוגע בזכות המעבר הטבעי. בכך קיבל בית המשפט את עמדת עיריית ירושלים ואישר את צו הפינוי נגד ישראל טויטו וחבריו. הם אמורים לפנות את המאהל עד יום שני הבא.
פסק הדין מאכזב וכואב. הוא מצטרף לשיח המתנהל מעל לראשיהם של המפגינים, שבנו את מאהל ההפגנה ליד משרד האוצר ומול הכנסת. הרוח האנטי-חברתית הנושבת מלשכתו המחוממת של שר האוצר כבר הקפיאה את הכנסת, בגיבויו של משרד ראש הממשלה. עכשיו נשאה הרוח את הבשורה על פי נתניהו גם לעבר בית המשפט העליון, הנמצא ממש ממול. המפגינים אינם חלק מהשיח הזה".

להשלמת התמונה המשרטטת את דיוקנו החברתי של בג"ץ מן הראוי אולי להיזכר בהזדמנות זו בנימוקיו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק לאחרונה בדחייתו את עתירתם של קשישים (בג"צ 5578/02 רחל מנור ואח` נ` שר האוצר) שטענו לפגיעה של מדיניות האוצר בקצבאות הזיקנה שלהם.

"לאחר שבחנתי את חוק תכנית החירום הכלכלית הגעתי למסקנה כי תכליתו, ככל שהיא נוגעת לקיצוץ בקצבאות הזקנה, היא ראויה. התכלית הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. המשיב [שר האוצר] מסר בתגובתו נתונים על גודל הגירעון הממשלתי ועל החשש מפני האצת הגידול בחוב הממשלתי. אכן, קיומו של חוב טופח עלול לפגוע ביציבותה הפיננסית של מדינת ישראל בטווח הקצר, ולגרום להגדלת נטל המס או האינפלציה בטווח הארוך… במצב דברים זה, הבראת המשק היא חשובה לשם שמירתו של המבנה החברתי, אשר מבקש בתורו להגן על זכויות האדם. ודוק: התכלית הראויה אינה מצויה בחסכון הכספי כשלעצמו… הבראתו של המשק ומניעתו של משבר פיננסי הם שמבססים בעניין שלפנינו את התכלית הראויה. אכן, במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע… אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל." 

כפי שכתב עופר סיטבון באתר "יסוד", ביבי לא היה מנסח זאת טוב יותר.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אדרי יצחק ג'קי

    דעתי האישית בלבד.
    מאבק חברתי קבוצתי אסור לו להגיע לדיון בבתי המשפט, מאבק אישי כן צריך להגיע לבית המשפט ולבקש סעד משפטי.
    04/06/04 עדיין ההיתי אזרח מהישוב עובד לפרנסתו.
    09/06/04 הוקרן הסרט "זהב לבן עבודה שחורה"
    01/08/04 ביקשתי סעד אישי מבית המשפט להחזרתי לעבודה.
    01/09/04 המאבק האישי שלי ניגמר והפך למאבק עוטף ישראל, התחלתי ללמוד את הדינמיקה של המאבקים החברתיים בישראל, אין מאבק חברתי, יש מאבקים הירואיים נקודתיים אישיים שמנסים לטפס עליהם כל מיני גורמים אינטרסנטיים הפועלים על פי כללי שילטון וכסף וכך הם גם ניגמרים בדרך כלל בבית משפט,בבתי הדין לעבודה, בבגצ"ים ובהתערטלות פומבית.
    לצערי הרב אין "סולידריות חברתית" במדינה, אין מאבק חברתי,אין התעצמות רוח המאבק יש רק כוח אחד גדול חזק מושפע בכסף המפרק כל "חזון" למחאה עוטפת ישראל.
    ראיתי את בעלי האתר ספורטא ודהאן בועידת "העשוקים" היו עוד הרבה אנשי אקדמיה שעמדו במעטפת החיצונית המשקיפה על על הבמה ואני שואל מתי תעלו על הבמה ותובילו מאבק חברתי ללא אג'נדות? מתי נראה את המחאה עולה מהקמפוסים? מתי אנשי הרוח והתרבות יעמדו ויצבעו את המאבק בצבעים של רוח?מתי תעזרו למאבק החברתי להתעצם ברוח ולא להגיע לבתי המשפט? ורק משפט החברה ברחוב הוא משפט הצדק החברתי.
    לקחתי חלק בועידת "העשוקים" ולאחר לולינות דיפלומטית הורשה לי לעלות לדבר(למרות שהוזמנתי לדבר), באתר ynet צוטטו דברי
    "התלונן על תנאי ההעסקה – ופוטר
    בין הנואמים היה גם ג'קי אדרי מדימונה, שפוטר מעבודתו כי סיפר על תנאיו העלובים: "כל ההקרבה שהקרבתי שווה כדי לראות אתכם פה. עבדתי אצל קבלן ופוטרתי כיוון שסיפרתי שפגעו בזכויותיי הבסיסיות. אנשי העסקים פוחדים מהתאגדויות וסולידריות חברתית. פוחדים ולא בוחלים בשום אמצעי". אדרי וכמה בני-נוער ביקשו להיכנס לתוך "ועידת העסקים", כדי להסביר . פוחדים ולא בוחלים בשום אמצעי"יה על מצבם הקשה של העניים בחברה הישראלית"
    לדעתי האישית המשפט "אנשי העסקים פוחדים מהתאגדויות וסולידריות חברתית" הוא המבחן האמיתי שאנחנו אמורים להתמודד איתו ולהביאו לידי ישום זה הנצחון שיוביל את המאבק החברתי להצלחה.
    למאבק שלי יש כבר משורר, שמואל ירושלמי,באר שבעי שהחליט להצטרף למאבק וכותב שירים על המאבק, אימצתי אותו אלי וקצת נחמה בכאוס הגדול משרה עלי.
    לא יודע אם זה מזג האויר החורפי או ועידת "העשוקים" שגורמים לי לצטט לכם את מארקס "ניו-יורק טריביון ספטמבר 1852 – ובכן,התקוממות היא אומנות ממש כמלחמה או ככל אומנות אחרת,ונתונה לכללים מסויימים של התקדמות,שכאשר מזניחים אותם, יביאו לחורבנה של הקבוצה המזניחה".
    לתשומת לבכם.
    לסיום גם דעתי שבג"צ טעה בהחלטתו.

  2. נמרוד קפון

    ג'קי,
    אני מסכים איתך, ורוצה לקחת עוד צעד אחד קדימה:
    המחאה צריכה להיות בקרנות הרחוב,
    היא צריכה לעלות מהקמפוסים, מהתיכונים, מתנועות הנוער
    היא צריכה להדהד בערים, במתנ"סים, במרכזים הקהילתיים, באמצעי התקשורת
    היא צריכה להיות מתורגמת בהפגנות, בהתארגנויות של ארגונים חברתיים

    אבל –
    בלי חדירה למרכזי הכח, בלי התארגנות פוליטית שתתרגם את המחאה לפעולה
    בלי נציגות אמיתית של עניים עובדים, קשישים, חד הוריות בכנסת שיעמדו על המשמר
    בלי עורכי דין שנמצאים יום-יום בתוככי מסדרונות המשפט ורואים כיצד קבוצות שלמות מורחקות הצידה
    בלי פקידי שלטון ועובדי מדינה מצפוניים שקוראים נהלים ורואים מה שעין הציבור לא רואה
    בלי נגישות אמיתית למרכזי הכח במדינה, מעולם לא נצליח לעמוד בפרץ. נמשיך להיות "קבוצות מחאה" שמוחאות נגד צעדים דרקוניים שיוזמים מי שכן מקושר לכח. בלי לקשור בריתות וקשרים עם כל הגורמים האלה, מעולם לא נצליח ליזום ולקדם ותמיד נהיה במגננה – מתגוננים מפני הורדת שכר מינימום, מתגוננים מפני קיצוצי קצבאות, מתגוננים מפני חלוקה עוד יותר לא שיוויונית….

    הבעיה היא לא שאנחנו עומדים מחוץ לוועידת העסקים ולא בפנים, הבעיה היא שאנחנו גם עומדים מחוץ לבניין ההסתדרות.
    למרות שחלקנו אקדמאים, אנחנו גם עומדים מחוץ לבנין הקמפוס.
    וכך אנחנו מזככים את עצמנו עוד ועוד, תמיד מוציאים את עצמנו מהכלל, תמיד נשארים צודקים, תמיד נשארים בחוץ.

  3. נמרוד קפון

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=511627&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=9

    המאמר מציג תוכנית חדשה של הממשלה להעניק סיוע ליזמות עסקית. לכאורה, מדובר בעזרה משותפת של אנשי עסקים והמדינה לתמוך במפעלים מסורתיים שונים (ע"י הקמת קרנות שונות), אך כפי שאיתן אבריאל מציין, אנשי עסקים תומכים בכל מקרה בעסקים מוצלחים ומתרחקים מעסקים כושלים, כך שביוזמה הזו אין ממש.
    אבל מה ממש יש בה? הקופונים שיגזרו הפקידים שכעת עומלים על עיצוב התוכנית. בעוד שנה-שנתיים הדלת המסתובבת תנחה אותם אל בעלי ההון, שישמחו לקבל אותם לעבודה בתמורה לכך שיזכו בנתח מהתוכנית.

    כלכלת בחירות מהסוג הציני והגרוע ביותר: לציבור התוכנית תוצג כיוזמה של הממשלה בתמיכה בתעשיה המסורתית, לצורך יצירת מקומות עבודה וכו', ועוד יאמר לציבור שהנה המדינה פועלת ביחד עם בעלי ההון הנדיבים לטובת הכלל.
    למעשה, עוד כסף יצא מידי המדינה אל הכיס של בעל ההון.

  4. יהודית קנולר

    מוכנה לחתום על עצומה כנגד הרוח המנשבת בבית המשפט העליון. לא מכבר שמעתי על בחור המוציא 30 אלף שקל ליום למגורים במלון ולכלכלה. אביו הכועס אמר לו "מה איתך מהוצאה זו יכולה משפחה שלמה לחיות חודש". לאמור אין החצי הזה יודע איך החצי השני חי. ואם זה המצב בבית המשפט העליון אז מן הדין שמישהו ינער אותם.

  5. סמי כנפו

    הייתי יכול לנחש שמכלל השיקולים שעמדו לנגד עיני השופטים בפסיקה האומללה לפנות את 'כיכר הלחם' עמד שיקול הפחד מאנרכייה או מהכלל של 'כל דאלים גבר' שכידוע חל על חוסר ראיות מספקות או היעדר עדים מספקים. כי אז, צודק ג'אקי כשהוא מעלה את חוסר הסולידריות במאבק החברתי,ניסיתי לדמיין מצב שבו ביום בו דנו בעניין הפינוי בבית המשפט והיו באים ומצטרפים חצי מליון אזרחים שמזדהים עם המאבק וגוררים אחריהם תקשורת אז, בית המשפט היה מחוייב לגלות יותר אמפטייה כלפי אותם חסרי בית. אבל, במציאות לא חצי מליון, לא רבע ,לא שמינית ולא עשירית, אולי מאית וזה קלוש והתוצאה לכן קלושה..

  6. אבנר.ל

    אני מתרשם מאד מפעילותך ומחוכמתך .
    כל אחד משתמש ב"כלים" העומדים לרשותו.שום כלי לא יצליח אם לא משתמשים בכלי של כל הכלים-הראש.
    שם מתחיל הכל.הגישה הנכונה בסוף כל הסופים היא גישת ה"זוכה-זוכה".אין תוחלת לאורך זמן לשום גישה עקרונית אחרת.
    קראת לחבריך בעלי המשרות באקדמיה ובמקומות אחרים לעלות יחד עמך על במת המחאה או על הבריקדות.לך אין מה להפסיד.רק,אולי, להרוויח. להם יש מה להפסיד.אנשים לא "מתאבדים" ולא מוותרים על ציפור ביד תמורת שתיים על העץ.סולידריות ברגש אינה מבטיחה גם מעשים.תמיד תמצא את עצמך לבד,או כמעט לבד.הצעירים שעלו עמך שייכים לקבוצה שיש בה תמימות ועדיין אין לה מה להפסיד.
    הדיונים כאן מזכירים מאד את הדיונים של הסלון קומוניסטים ושל קבוצות מהפכניות יותר אקטיביות, מהעבר.השתתפו בהן אנשים חכמים מאד שידעו לפרק אתהאתוסים והמיתוסים ולהצביע על כל הסדר המעניק יתרון למנוולים ופוגע במקופחים.לא נותרה אבן שלא הפכו ודשו בה. והזמן חלף, אנשים, נסיבות ואינטרסים השתנו, ורק הכאב של אנשים נותר.וכאבים חדשים נוצרו.
    בצעירותי ראיתי את ההצגה "הבט אחורה בזעם".אינני זוכר כמעט דבר מההצגה אך משפט אחד נותר חקוק בראשי ובליבי.גיבור המחזה מגדיר את הקרבתו ומותו של אביו שהתנדב לעזרת הסוציאליסטים במלחמת האזרחים בספרד בשנות ה-30 ,נפצע ושכב שנים בביתו,נכה שנשכח אט אט ע"י חבריו ואח"כ ע"י משפחתו, מלבד הבן גיבור המחזה .
    וזו הגדרתו את "ערך"מותו שלאביו:"מוות חסר תהילה ותיכלה,כמו להידרס ע"י אוטובוס".
    עניין מאבקך יכול להיקשר ברמות עקרוניות שלו לשני דיונים אחרים המתנהלים בהעוקץ עתה.
    יש כאן שתי סוגיות.האחת:כח,הבא לידי ביטוי בדיון על "הטרור,כח התנגדות" והשניה בדיון "עשיתי זאת לבד".
    דוגמה שתקל את הבנת עניין הדיאלקטיקה של הכח וכיצד הוא יוצר את הכח המהווה תשובה לו ניתן לראות במאמץ הנמשך של האדם לשמור על קנינו מפני חומדיו;האחד ממציא מפתח משוכלל יותר והשני ממציא את הדרך להתגבר על החידוש.
    בהקשר זה ברצוני להביע את תמיהתי מדוע חלק מהכותבים מביאים כסיוע וכחיזוק לטיעונם ציטטות מהוגי דעות כאלו ואחרים,שכבודם במקומו מונח, אך לטעמי אינם הופכים את הדיון לנבון יותר.
    ובאשר ל"אני השגתי לבד". הויכוחון שהתפתח סביב המאבק בסופרפארם יכול לשמש דוגמה יפה.נאבקת,פעלת,טרחת,התאמצת ובא מישהו אחר ו"חטף" את תהילתך.בוודאי שלא היית "לבד",בוודאי היו שותפים אבל ללא האחדים,הבודדים אין דבר.
    מי חשוב יותר, הראש או הידיים?דומני שהתשובה ברורה.יש חיים ללא ידיים.אין חיים ללא ראש.
    הכל מתחיל בראש.זהו "בראשית ברא אלוהים…….".זהו היזם,האיש המפיח חיים יש מאין שבכח דמיונו,הרצון והצורך להשיג, להגיע, לייצור, לכבוש, להוסיף,לנוע, מתקיים הכל.
    מטאפורית,הרמוניה בין הידיים לראש מבטיחה את מירב ההשגים דהיינו שיתוף פעולה בין יזמי המדינה (הראש)ובין ה"עם"(הידיים).
    לכאן מתקשר גם עניין הקניין.משפטית זהו עניין סבוך מאד שאינני בקיא בו.כמו כל עניין וסוגיה גםאת היחס לקניין אפשר למקם על סקלה שבין אחד לעשר שבקצה האחד היחס של קדושה ומצד שני יחס השולל קניין פרטי מכל וכל.
    מעשית אין חברה בה אין רכוש פרטי.וגם אין כזו שאין בה קניין ציבורי .ישראל נעה במהירות מיחס מעריך מאד את קניין הכלל לעבר יחס מעריך מאד את קניין הפרט.
    בכל קניין פרטי יש מההישג הפרטי ומהתרומה של קניין הכלל להשגתו.השכלה כמובן.
    השאלה איזו הגנה מעניקה החברה לפרט ,בחוקיה והסדריה,כדי שיתאמץ להשיג ולהגדיל את קניינו.דוגמה מימינו יכול לשמש סדאם חוסיין שלקח לשימושו נשים מחופתן.זו דוגמה לתברה בה ההגנה על קניין הפרט אינה קיימת.בחברה כזו אף אחד לא יתאמץ להשיג רכוש שבקלות אפשר לקחתו מיידיו.(אני מתנצל מראש על הדוגמה אבל בחברה הערבית-מוסלמית האשה עדיין הינה קניין לכל פן ועניין.דוגמה זו חשובה בהציגה את המצב בו אין ודאות בקשר לגבולות הקניין הפרטי שגם במקום הכי פרטי אין לפרט ביטחון בפרטיותו וקניינו) .
    הכותבים תובעים את עלבון תרומתם שלכאורה אינה מורכת,מזולזלת או שכלל אינה מוזכרת, והכי חשוב, אינה מתוגמלת כראוי.

  7. אריה

    תגובה לנמרוד קפון אתה זוכר את המפד"ל הם טענו לא כדאי לפרוש עדיף להשפיע מתוך הממשלה וראינו מה היה בסוף הם בחוץ ,אני כן טוען שצריך להתארגן פוליטית ולהרחיק את כל מה שאתה רוצה להתחבר איליו גם את בית המשפט כי אין בו חסד עם התמימים רק עם הפשע, ראה פסק ככר הלחם,אני חש בוז לאליטות שמעמד חייהם מובטח על ידי שעבוד החברה לתנאי פרנסתם, כך שמחאה לא תופסת ,בכלל למי למחות,לא נוכל לזקוף קומה בלי לנתץ את הקומות העליונות של החברהשאינה רוצה לכלכל את עניה וממשלה שאינה מסוגלת לכלכל את ענייה בעבודתם,נמרוד ידידי עושק מהו?
    כל לוקח משכנתא שלא עומד בתשלום לאחר 10 שנים ששילם לוקחים לו את הבית אז שיחזירו לו את הכסף ששילם הבנקים לוקחים את הבית ואת הכסף כך אתה נשאר בחוסר כל ועדיין חיב עוד הפרשים והכל בחסות המדינה שאינה מגוננת על האזרח הקטן,,חברה טובהפורעת חובותיה כלפי האחים האומללים במעשים ולא במלים נאות

  8. דניאל קלטי, הסופר

    העם הזה אוהב מה שעושים לו. כבר שמעתי, אפילו, על חסרת-בית, שהצביעה לליכוד ב-2003. שאלוה, "למה?" ענתה, "כי שרון שומר לי על הבית, שלא כמוכם יא-סמולנים!" זוהי המנטאליות של הישראלים וזוהי המנטאליות של היהודים – עם נחות ומטומטם מטבע-בריאתו.