החודש פרסם האו"ם שלושה דו"חות על המצב החברתי בעולם, שלושתם מזעזעים מעבר לכל מידה. ארגון העבודה הבין-לאומי פרסם שמחצית מן העובדים בעולם, 1.4 מיליארד עובדים, משתכרים פחות משני דולר ליום , סכום שאינו מאפשר חיים.
ארגון המזון של האו"ם מצא שיש בעולם 852 מיליון רעבים. כעשרה מיליון ילדים מתחת לגיל חמש מתים בשנה. מספר הרעבים בעולם, שיש בו מזון להאכיל עוד כמה עולמות, עלה בשנה האחרונה. קרן הילד של האו"ם מצאה שחצי מהילדים בעולם חיים בתנאי רעב בלי שרותי בריאות בסיסיים, ממש נהדר. באותו דו"ח נאמר: "לפי אומדן שנקבע באו"ם, העלויות הדרושות להשגת היעדים נגד העוני והמחלות בעולם נעות בין 40 ל-70 מיליארד דולר בשנה. לעומת זאת, הסכום שמדינות בעולם הוציאו ב-2003 על רכישות נשק עמד על 956 מיליארד דולר". זהו סדר העדיפויות של המדינות בעולם העשיר ואולי גם העני. כל חמור היה צריך להבין שמצב זה הוא בלתי נסבל והיה מעביר חמישה אחוז מההוצאות לרכישת נשק לשיפור המצב. אבל אין שום סיבה לעשות זאת כיון שיש לנו מנגנון מנצח, גלובליזציה. בינתיים עד שפירות הגלובליזציה יגיעו לאותם ילדים, אם בכלל, אנו יכולים לשבת בנחת ולהתבשם בשבח עצמי על נאורותנו.
מעט הדעת החמורית מתעלה על כל תאגידי הנשק והפוליטיקאים המפעילים זה את זה למען עולם מלחמתי אבל ריווחי. "בלוע התאגיד" מזכיר דהן גורילה כלכלית :אולי בסירטי האימה ההוליוודית,למעשה עולמן של הגורילות לא ראוי לשמש כמטאפורה כאשר באים לתאר רשע ועריצות של בני ובנות האדם.