עוד קצת על חיסול העוני על פי קוויגלי

איציק, אתה מסיים את דבריך במשפט: "העוני יחוסל רק אם יובטחו שתי זכויות, הזכות לעבודה, והזכות לשכר מחייה", והנה דווקא לאחרונה מרחפת עננה של ספק מעל עתידם של השניים, העבודה והשכר.
פרופ' יוהאנו שטראסר, שביקר כאן בשבוע שעבר, (ולא רק הוא) מדבר וכותב על העבודה המתמעטת והולכת כתופעה לא-חולפת שעלינו להתארגן לקראתה. אני סבורה שהכרה במציאות זו של התמעטות העבודה מחייבת שינוי באסטרטגיה של המאבק החברתי. ייתכן שהדרישה הגורפת בנוסח "הזכות לעבודה" צריכה לעבור כּיוּל לנוכח המציאות המתהווה, מציאות שלא תאפשר כבר לעולם עבודה בשכר לכ-ו-ל-ם. וזה מביא אותנו לשאלת השכר: אם אין עבודה לכולם, אבל הכל זקוקים לכסף, יתכן שעלינו להיפרד מהפרדיגמה של עבודה-תמורת-שכר. פתרונות? יש רבים, אבל אף לא אחד מהם קל ליישום – "החזקים" לא ירפו מטרפם ללא קרב.

לא תמיד חשבו שעבודה יומם וליל היא אידיאל. בכל האוטופיות הגדולות תיארו מצב שבו האדם הממוצע עובד ארבע שעות ביום, ואת יתר זמנו מקדיש ללימודי מוזיקה, פילוסופיה, מתימטיקה וכמובן מנוחה ושינה. הרצל דיבר על יום עבודה של 7 שעות ביום ואפילו הציע להזכיר זאת על דגל המדינה. ההשקפה בדבר עבודה בלי הרף היא השקפה פוריטנית, ולא פלא שיש לה כל כך הרבה חסידים במדינה שהוקמה ע"י הפוריטנים.
בהנחה שכל אדם עובד 7-8 שעות ביום 5 ימים בשבוע ומקבל שכר הוגן ושירותים סבירים מהמדינה, יש מספיק עבודה לכולם. זו גם לא בושה להגביל יבוא מוצרים מסין משום שאנחנו דואגים קודם כול לפרנסת הישראלים ורק אחר-כך לפרנסת הסינים.

משבר "התמעטות העבודה", כלומר הפיתוח הטכנולוגי, הוא לא חדש. ימיו כימי המהפכה התעשיתית. נכון שהמשבר מחריף ומחריף, ומשנה לשנה יש פחות ופחות דרכים לפתור אותו: אין יותר שווקים לא מפותחים, אין יותר מדינות "סוציאליסטיות" לשעבר שאפשר לבנות מחדש כקפיטליסטיות, ההתנגדות למלחמה קנתה לה קהל מאמינים חזק במערב אירופה, והחלה להתגבש תודעה אנטי-צרכנית עולמית. אבל בכל זאת הקפיטליזם מצליח עדין להתפתח ולהרוויח יפה. ההתכוננות שיש להתכונן היא הקמת תשתית של מאבק עובדים, שאותה יהיה אפשר להפעיל בשעת המשבר המתקרבת. אסור לשגות באמונה דטרמיניסטית שהמשבר ביחס העבודה והרווח יביא לביטול העבודה בזכות עצמו, שכן הנסיון מראה בבירור שלשיטה הנוכחית ישנן אין ספור דרכים לדחות את הקץ.