הישראבלוף של האוצר

יהודית קנולר

ורד דר כותבת במאמר אתמול ב"הארץ" כי במגזר הציבורי נמצא ששכרם הממוצע של מקבלי השלמת שכר בגין חוק שכר מינימום גבוה ב70% משכר המינימום כיוון שהוא כולל תוספות הניתנות בגין עבודה שהיא מעבר ליום עבודה רגיל ובכללן, משכורת י"ג, הבראה, ביגוד, פרמיה קבועה, תוספת משפחה ועוד. אם נקבל נתון זה כפשוטו מדובר בשכר של 5,500 שקל שיהיה שכרו של כל מי שמקבל את מירב הותק, אחרי 30 שנות עבודה ואת כל התוספות המצוינות מעלה.

 כלומר, ייתכן וחלק מהעובדים מקבלים את כל ההטבות הללו אך סביר יותר להניח כי הם מקבלים רק חלק מהן. אפשר להיכנס לפרטים, שכן הנתונים הללו הופיעו בתפזורת בהסכמים קיבוציים, ובצווי הרחבה שנחתמו במהלך החודשים האחרונים ולוקטו מגליונות נטו+, כתב העת לענייני עבודה ולניהול משאבי אנוש.~

החזר הוצאות קשה למדוד כתוספת שכר, אך מצאנו בהסכם הכללי האחרון (אפריל 2003), בתעשיית היהלומים, כי התוספת הגלובלית של אש"ל היא 15 שקל לחודש ועוד 14,37 שקלים לחודש הם תוספת המשפחה.

תוספת הוותק, למשל, בענף הקולנוע היא כ-30 שקל לשלוש השנים הראשונות, וכך רק התוספת המרבית לתקרה של  30 שנה תהיה משמעותית (כמה מאות שקלים) על פי חישוב של 0.75% לשנה.

באשר לעבודה במשמרות בתעשייה מצאתי כי צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה מעניק למשמרת השנייה תוספת של 22.5% לשכר המינימום ובמשמרת השלישית התוספת היא של 42.5%, עבור ימי העבודה שבהם בוצעו המשמרות. חשבון מהיר מעלה, כי התוספת המרבית לעובד, העושה את כל המשמרות, על שכר המינימום, תהיה כ-300 שקל.

משכורת 13 תוסיף למקבל שכר מינימום עוד כ-200 שקל לחודש.  הבראה  306 שקל ליום לשנה כפול, נניח 6 ימים בבממוצע (כ150 שקלים בחודש), וקצובת ביגוד 1,200 שקלים לשנה (100 שקלים לחודש).

האם הגענו לתוספות של אלפי שקלים לחודש? התשובה לכך היא שלילית. אולם זהו הטיעון המרכזי של משרד האוצר המתנגד להגדלת שכר המינימום. אפשר להבין את התנגדות משרד האוצר להגדלת שכר המינימום שכן הוא כמעסיק יצטרך לשאת במימון. אך היה ראוי לחשוב גם על הסקטור הפרטי שבו צעירים רבים מתחילים לעבוד בשכר המינימום ואין להם הסכם קיבוצי, מסלולי קידום, שכר זוחל  (%8 השנה במגזר הציבורי לפי הפרסום האחרון), ואין להם כל תקווה להגיע לאן שהוא גם כאשר הם עובדים בשתי משרות מלאות ליום עבודה.

מן הראוי שלא להתייחס לנתונים שמפריח משרד האוצר, כי הוא בעל עניין ומן הראוי שהנותנים המשפיעים יהיו של גוף חסר פניות. שונה המצב אצל ורד דר שהייתה המרכזת המקצועית של הוועדה הציבורית שמונתה לבחינת חוק שכר מינימום בשנת 2000,  היא מודעת לנתונים האמיתיים והיא ממליצה על שינוי הגדרת השכר הרלוונטי לצורך בחינת העמידה בקריטריונים של חוק שכר מינימום, כך שהוא יתייחס לכל הרכיבים המגדירים יום עבודה רגיל. ויש עם זה בעייה. כלום העובד הישראלי צריך לוותר על  עשרות שנות הישגים סוציאליים למען האריתמטיקה של האוצר? ומה דינם של רבבות העובדים שלא נהנים מכלל ההטבות אלא רק מאלה שנקבעו בחוק ובצווי הרחבה? יתרה מזאת, אם עובדי ציבור זכאים לקבל תוספות מגוחכות כמו תוספת אי-העדרות או פדיון דמי מחלה לא מנוצלים, הרי אלה הם פרי הביאושים של שיטת ה"ישראבלוף" שהם תוצר של הסכמים שנועדו לעקוף החלטות לאי-חריגות שכר. כלומר לאורך השנים העובדים לא התקדמו למעשה בסולם השכר, שכרם לא עלה, הבסיס לפנסיה נותר זעום ועתה  נשלפים הנימוקים מדוע יש להתחשב בתשלומים הללו לצורך אי העלאת שכר המינימום.

בשאלה של שכר המינימום יש רק קו מנחה אחד והוא מוסרי: לבחון אם אפשר להתקיים משכר המינימום של 3,335 שקלים והאם הסכום הזה מהווה תמורה הולמת ליום עבודה שלם?

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת "נטו+", כתב עת לענייני עבודה וניהול משאבי אנוש

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אדרי יצחק ג'קי

    דליה פרץ אם חד הורית מדימונה מונולוג על עוני מרד וכאב על בת שגם תגדל ענייה.
    ארץ ישראל היפה והכואבת.

    "הכי כואב שבסוף גם בתי תהיה אישה ענייה"

    כבר ארבע שנים, מאז שבתה לקתה בסוכרת נעורים, דליה פרץ מתרסקת. היא קיבלה סיוע מ'דרך התקווה', אבל מאבקה להשאיר את הראש מעל המים נמשך
    חן קוטס-בר פורסם במעריב NRG

    כבר כמה חודשים שליאל פרץ, חולה בסוכרת נעורים בת 11 וחצי מדימונה, אוכלת רק לחם וגבינה. אוכל אחר אין. המזון שמחלקים בעמותות ובבתי התמחוי לא מתאים לה. תרופות וציוד רפואי היא מקבלת בהקפה, או משכנה שמנדבת לה שאריות. לביקורות אצל הרופא בבית החולים סורוקה היא לא מגיעה. גם כסף לאוטובוסים – אין.

    אמה של ליאל, דליה פרץ, מפרנסת אותה ואת אחותה הקטנה תבל מ-2,523 שקל בחודש, דמי הבטחת הכנסה. הכסף הזה לא מספיק. בטח לא כדי לכלכל ילדה חולה. "אנחנו אנשים עניים", אומרת האמא דליה, "אני אישה ענייה. ענייה מרודה, ענייה מאוד. שברתי כל סטטיסטיקה מהבחינה הזאת. הילדה שלי לא ביקשה להיות חולה. לא הלכנו לקנות את זה בסופרמרקט, את המחלה שלה, אבל לפחות שייתנו לה לחיות בכבוד.

    "לא מזמן ישבתי עם דוד שלי, רב. דיברנו, מה המחלה הכי קשה. אמרתי לו 'אני חושבת שסוכרת'. אז הוא אמר: 'תשמעי, דליה, אצל בורא עולם, המחלה הכי גרועה היא לפשוט יד. בשמים אין מחלה קשה מזו. תחשבי על זה דליה, יש דבר מעליב מזה?'. אמרתי : לו'ככה או ככה, אני צודקת או אתה צודק, אנחנו בבית קיבלנו את שתי המחלות; יש לילדה סוכרת, אין לנו כסף לאוכל ותרופות, ואנחנו צריכים לבקש עזרה'".

    את מבקשת כסף מאנשים?

    "אני מלווה. אני הולכת לאנשים שעוד לא ביקשתי מהם ומבקשת'אולי את יכולה להלוות לי מאה שקל' ואני רושמת במחברת, למי אני חייבת מה".

    מה את מרגישה אז?

    "יש לי פרפרים בבטן. זאת הבושה הכי גדולה, ללוות מאנשים. אין יותר מעליב, מבחינתי. אני מרגישה שאין לי כבוד. הכבוד שלי נרמס. במיוחד שאני מבקשת ולפעמים גם אומרים לי 'אין'. אז זה יותר מביש. מפחיד אותי גם שלא יהיה לי הכוח, היכולת לבקש בשביל הבנות שלי ובשבילי. שאתייאש. אני תמיד אומרת לאמהות אחרות שצריכות לבקש'תספרי עד עשר, כשאת הולכת לבקש ממישהו עזרה, כסף, אוכל. כשמגיעים לשתיים, זה כבר לא כואב ומצליחים'. אבל קשה לי ליישם את התורה הזאת. מיום ליום, משבוע לשבוע, קשה לי יותר לבקש".

    דליה פרץ, דוברת ארגון האמהות החד-הוריות בדימונה, שמונה היום כאלף נשים, מניחה עכשיו למאבק הציבורי ומתרכזת במאבק הפרטי שלה; המאבק על חיי בתה, ליאל. היא קיבלה "טיפ", היא אומרת, שהיא צריכה קודם כל לדאוג לביתה. זה מה שמנחה אותה עכשיו.

    "אני רוצה להיות מסוגלת לבשל לילדה החולה שלי, להגיש לה אוכל חם", אומרת פרץ, "אני רוצה להיות מסוגלת לקחת אותה לבדיקות. כי אם אני לא אקח אותה לבדיקות, יכול להיגרם לה נזק, וזה לא בסדר. את המחלה לא מעניין שאין לי כסף לנסיעה ואין לי גם ממי לקחת. כבר לקחתי מכולם. ציוד לבדיקות סוכר, שש ארוחות ביום, אינסולין, אלה דברים שליאל צריכה. כשהילדה שלי מזריקה זריקת אינסולין וצריכה לאכול אחרי זה, אחרת תתעלף, מה אני אמורה להגיד לה, 'אין'? אני בוכה, אני מתחננת,'אל תתנו לנו לקרוס'. אני כבר מחלתי על כבודי, לא אכפת לי, אבל מה יהיה עם הבריאות של הילדה שלי, מה?".

    דליה פרץ בביתה. צילום: ראובן קסטרו /images/archive/gallery/223/623.jpg

    פשטות אולטימטיבית

    לאחרונה, באמצעות מיזם "דרך התקווה" של "מעריב" ושל "הקרן לידידות" בראשות הרב יחיאל אקשטיין, הוחלט לסייע לפרץ. בין השאר קיבלה מכשירי חשמל חדשים לביתה: תנור, מכונת כביסה, מיטות לבנותיה, ריהוט לבית, כולל ארונות, ספות ומקרר. עד עכשיו, ישנה יחד עם בנותיה במיטה אחת, שבורה. גם האינסולין שהצליחה פרץ לרכוש בהקפה, התקלקל במקרר הישן שרק לעתים רחוקות עבד.

    פרץ אסירת תודה, אך עדיין חוששת. "יהיה לי מקרר חדש, אבל הוא יהיה ריק", היא אומרת. "מאיפה יהיה לי מה לאכול? יש לי ילדה מקסימה, תלמידה מצטיינת. היא כבר מפתחת רגשי אשם, שכל הקושי שלי נובע מהמחלה שלה. אני לא רוצה שתחשוב כך. זה לא הוגן. הילדה שלי לא אשמה".

    פרץ , בת 41, נולדה וגדלה בדימונה. מתוך דירת השיכון שבה היא מתגוררת היום עם בנותיה, דירת עמידר שפלשה אליה אחרי מות סבתה, היא מתארת את הילדות שלה בבלוק ממול, עם ארוחה חמה ומשכורת קבועה כל חודש, כ"ילדות עם כפית זהב בפה". חיה כנסיכה, היא אומרת. אביה עבד במפעלי ים המלח. אמה היתה עקרת בית. דליה סיימה תיכון והתגייסה לצבא. אחר כך ילדה את בנה הבכור, שחי היום עם אביו באילת. שתי בנותיה, ליאל ותבל, בת תשע, נולדו מקשר אחר.

    עם אביהן של שתי הבנות אין לפרץ היום קשר, והיא גם לא מקבלת ממנו דמי מזונות. "אני נטולת חלומות", היא אומרת בפנים ריקים כשהיא נשאלת מה היו החלומות שלה אז, בתחילת הדרך. "אני לא טיפוס שאפתן. אני הבן אדם הפשוט האולטימטיבי, הכי פשוטה שיש. אין אצלי גבוה. גם אם ייתנו לי לגור על הגג של מגדל עזריאלי, אני בדימונה נשארת, אבל כן חלמתי, אולי, קצת יותר רחוק. רציתי להיות במקום אחר. לא פיזית. אני בטוחה שאף אמא לא רוצה לילדים שלה מצב כזה, של אין ואין ואי אפשר ולא עכשיו".

    מאז נולדה הבת הצעירה שלה, תבל, פרץ היא אם חד-הורית. תמיד ידעה לכלכל פעולותיה בתבונה ובשכל, גם על פי רשויות הרווחה בעיר. למרות הסכום שעמד לרשותה, שהיה לעולם זעום, עבדה בעבודות מזדמנות והצליחה להסתדר. לפני ארבע שנים, בגיל שבע וחצי, חלתה ליאל בסוכרת נעורים. מדובר בסוכרת שמצריכה הזרקת אינסולין מספר פעמים ביום, משטר של דיאטה, שכולל אוכל מיוחד וארוחות קבועות, מספר מדידות סוכר יומיות בעזרת ציוד יקר ופעילות גופנית.

    התפנית הזו בחיי משפחת פרץ הובילה לשבר כלכלי גדול. פרץ לא יכלה לעמוד יותר בתשלומי שכר הדירה, ופלשה לדירת סבתה. גם כשאישרו לה מעמידר, בהמשך, להתגורר בדירה, לא הצליחה להסדיר את הטפסים הכרוכים בכך, בגלל מחסור בכסף. אין לה היום חשבון בנק והיא גם לא עובדת. העובדה שבכל רגע נתון יכולה בתה לחוש ברע, לסבול מירידת סוכר ובמקרים קיצוניים לאבד את ההכרה, אינה נותנת לה שקט.

    רציתי להתאבד

    "עוני טוטאלי, זה מה שיש", היא אומרת, "זה הכל. מציעים לי לעבוד מחוץ לדימונה. מה זה נותן? אני מוזעקת בממוצע פעמיים-שלוש בשבוע לבית הספר של הילדה. אין שם אפילו אחות קבועה. על כל כאב ראש, קוראים לי. אז אני אעבוד מחוץ לדימונה, ומי ערב לי שהילדה שלי תאכל בזמן ותזריק אינסולין ולא תיפול ותפרכס? אני לא יודעת מאיפה האטימות הזאת של מקבלי ההחלטות. מה, להם אין ילדים? אפילו יש כלל, אפילו קיצצתם. לי יש ילדה מיוחדת, ילדה עם צרכים מיוחדים. אפשר ללכת לכל העמותות שמחלקות אוכל בעיר ולראות; לאף אחד אין אוכל שמתאים לליאל. הנה, לפני שנה וחודשיים, לליאל היה אירוע היפוגליקמיה (ירידת סוכר-חק"ב), עם פרכוסים. הגענו לבית החולים סורוקה. בגלל שלא הגענו לשתי ביקורות קודם, פשוט לא היה לי כסף לנסיעה, היו בטוחים שאני מזניחה אותה. התחילו לשאול שאלות. אין ספק שהרבה יותר קל להיות אמא לילד סוכרתי מעומר. להם יש אמצעים".

    מהשיכונים של דימונה, תל-אביב נראית רחוקה. שכנים הולכים ובאים בדלת של דליה פרץ. גם ליאל מגיעה מבית הספר. תלמידה מצטיינת, בעלת הישגים גבוהים. לא, היא לא רוצה לדבר עם העיתונאים, היא אומרת. היא רוצה שאמה תעביר את המסר גם עבורה. קר בדימונה ולליאל ולאחותה אין עדיין מעיל לחורף הזה, גם לא נעליים. תנור לחורף אין. פעם בחודש, ב-14, מקבלת פרץ את הקצבה שלה, בדואר. היא עושה סיבוב במרכז המסחרי הקטן של דימונה, שם היא פוגשת את כל האנשים שלהם היא חייבת להם כסף. מדובר כמעט ביום חג. נחמת עניים.

    "אני חייבת את כל ההכנסה שלי למפרע", היא אומרת, "יש לי 180 יום פיגורים של תשלומי חשמל וטלפון בבית. אם יקרה אצלי משהו בלילה, אני צריכה ללכת לשכן לצלצל. הטלפון מנותק. כבלים, התענוג היחידי שהיה לילדות שלי, ילדות בלי חוגים, בלי קניון, בלי הצגות חנוכה, בלי חדר משלהן, בלי פינה, ניתקו לנו. מחשב אין. ביום חמישי לפני שבועיים באו לנתק את החשמל. עיריית דימונה התערבה והקפיאה את זה. אני רציתי להתאבד. אני מודדת את המילים שלי, אני נזהרת, אבל אני בהתרסקות טוטאלית. באמת. שבת אחת בחודש יש לנו מה לאכול, ושבת אחרי זה כבר אין.

    "ב-14 בחודש אני יוצאת עם מחברת, בה רשומים כל החובות שלי, מזו לקחתי 100, מזה 150, ולא נשאר לי לשלם למים וחשמל. אז תרופות אני מקבלת בקרדיט, וקצת אני לוקחת מהשכנה, אבל זה לא מספיק. הילדה שלי אומרת לי 'אמא, מחר מבית ספר אני הולכת לעובדת הסוציאלית. אני יודעת בדיוק מה הזכויות שלי, ואני מתכוונת לתבוע אותן', ואני רוצה לקבור את הראש שלי באדמה. מטריד אותי שאני מגדלת אותה לתוך מעגל של עוני. מטריד אותי שיש לה פוטנציאל, אבל בסוף, בגלל חוסר אמצעים לממש אותו, גם היא בסוף תהיה אישה ענייה".

    אז פרץ, בדרכה, מנסה להרים את הראש מעל פני המים. היא עסוקה בכתיבת מכתבים לארגונים, לחברי כנסת ולשרים. מנסה להעיר אותם מתרדמתם, שיקשיבו לה. בעבר, כאשר חלתה ליאל, הצליחה לגייס את השר בניזרי, אז שר העבודה והרווחה. לפנים משורת הדין איפשר בניזרי שיכירו ב-60 אחוזי נכות לליאל מהביטוח הלאומי, לשנה אחת. בקשה דומה של פרץ בהמשך נדחתה. עכשיו היא מבקשת לערער. "אני במלחמות נוקבות עם כל המשרדים", היא אומרת, "אני לא מוכנה לוותר. אני רוצה שיכירו בילדה שלי כנכה, או שיסבירו לי מה זה אם לא נכות?".

    מרד זה ונדליזם

    בשנה האחרונה מכהנת פרץ כדוברת ארגון האמהות החד-הוריות בדימונה. הארגון קם לפני כשנה, במקביל למאבק המתוקשר של ויקי קנפו ממצפה-רמון. פרץ, מנהיגה בזכות עצמה עם כושר ביטוי לא רע בכלל, ממהרת לשרטט הבדלים בינה לבין השכנה המנוסה ממצפה-רמון. "ויקי היא לא המודל ולא האידאל שלי", היא אומרת, "התקשורת יצרה אותה, בנתה אותה, לעסה אותה והקיאה אותה חזרה. היא היתה צריכה יועצי תקשורת, אנשים שייתנו לה טיפים, איך בונים מאבק".

    איך?

    "מבחינתי לא מדובר במאבק, אלא במרד. מרד, לא לבחול בכלום. אקטים פרובוקטיביים בכל הארץ, לא רק דליה בדימונה. אבל אמהות חד-הוריות היום הפכו אדישות. כואב בצד אחד, אז מגישים ת'לחי השנייה. כבר לא שומעים אותנו. אולי בגלל שהבטן רעבה, אני לא יודעת. מרד, בעיניי, זה ונדליזם. אמא שאין לה במה להאכיל את הילדים שלה, צריכה לצעוק. אני, לפני שנה, לקחתי אמהות חדהוריות למחסני מזון, ואמרתי להן שפשוט ייקחו אוכל. זה היה גימיק חד-פעמי, אבל זה מה שצריך לעשות. כל יום, כל השנה.

    "אני הייתי מוציאה את כל האמהות הרעבות מהבתים שלהן, עם הילדים שלהן, סוגרת את כל מערכת החינוך, וזהו. המאבק הזה הוא למען הילדים שלנו. לא למעננו. עושים טבעת חנק של אבטחה לשר? נעשה לו טבעת חנק מהילדים שלנו. הנה, ביבי רצה לבוא בחנוכה לדימונה. רצינו לעשות לו מסע לפידים וארון קבורה. מקרר ריק עם דלת'ככה השארת אותנו, ביבי', או לנעוץ נרות'באנו את ביבי לגרש', במקום את החושך. כי לנו אין אור. מחאה".

    נמתחה הרבה ביקורת על אמהות חד-הוריות שלא עובדות, מעשנות וצובעות שיער.

    "נכון. יש אמהות חד-הוריות שמעשנות סיגריות ושותות קפה בבית קפה. אז מה? אני לא רואה בזה פשע. יש גם בלונדיניות ויש כאלה שבונות ציפורניים. אז מה, בגלל שאת אם חד-הורית את צריכה להיראות סמרטוט?".

    החלום של פרץ, הוא לפגוש את שר האוצר, בנימין נתניהו. היא מזמינה אותו לבקר אצלה בבית.

    "דימונה", היא אומרת, "היתה פעם 80 אחוז ליכוד. היום הליכוד מבחינת דימונה, זה בקושי פלאייר. אנחנו מיואשים. אז אני באמת רוצה להזמין את ביבי, שיבוא אליי הביתה, שיעז. אני רוצה לדעת מה השכר שלו, של ביבי, כמה משפחות הוא יכול להאכיל במשכורת שהוא מקבל, מתי בפעם אחרונה הוא אמר לבן שלו'אין', מי מביא לו את הילד שלו מבית ספר, כשהילדות שלי הולכות שני קילומטרים ברגל, בגשם ובחום? הילדים שלו, בטח הם עייפים מהקניון, מלעשות קניות. הילדות שלי לא יודעות איך נראה הקניון. הן לא ביקרו בו אף פעם, מעולם.

    "איך אומרים לא לילד שצריך דמי כיס, הוא יודע? לילד שלו בטח יש כבר קופה לנכדים. ביבי בן מזל שלי, מאזניים. הוא יודע להקסים אנשים ויודע לדבר עם אנשים ויודע להרשים, כן. אבל אותי, את דליה פרץ, הוא כבר לא מרשים יותר. בכלל לא. הוא יכול להירגע. אני לא אהיה עשירה גם אם יהיו לי 3,000 שקל בחודש, נכון. אם זאת המטרה שלו, לנגוס בחלשים וליצור עוד דור של עוני, ביבי יכול להירגע. דליה פרץ מדימונה לא תהיה עשירה גם אם לא יקצצו לה בקצבה ויגידו שהבת שלה, היא ילדה מיוחדת, ילדה עם צרכים מיוחדים. אבל לפחות אז, לילדה החולה שלי, עם עוד 500 שקל בחודש, יהיה אולי מה לאכול. היא לא תצטרך לקחת תרופות בהקפה".

    "העוני יוביל לקריסת המערכת"

    "המדינה היא זו שאמורה להעניק רשת ביטחון בסיסית עבור תושביה הנזקקים ביותר ולדאוג להם למזון, לביגוד, לחשמל ועוד. בשנים האחרונות רשת הביטחון של מדינת ישראל נפרצה ואינה מסוגלת עוד להכיל את צורכי תושביה. אינני יודע אם מדובר במצב זמני הנגרם עקב מעברה של המדינה מכלכלת סעד ורווחה לכלכלה קפיטליסטית, או שמדובר במצב שיישאר קבוע" – כך אמר נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, בנאומו במסגרת הפאנל החברתי בכנס הרצליה שנערך השבוע.

    עוד אמר הרב אקשטיין: "לאחרונה ערכה הקרן לידידות סקרים בנושאי רווחה וחברה, ולצערנו הנתונים העולים מן הסקרים מדאיגים: 25 אחוז מציבור העובדים חושש היום למקום עבודתו, ו-35 אחוז מהנשאלים היו ממליצים לחבר לרדת מן הארץ במידה שמצבו הכלכלי האישי התדרדר.

    "אנו שומעים בכל יום סיפורים על חיילים שנשארים בבסיס בסופי שבוע מרצונם, כי בבתיהם אין די אוכל, על יהודים מרוסיה המהגרים לגרמניה במקום לעלות ארצה מתוך חשש כי לא יצליחו להסתדר כאן, ובשבועות האחרונים שמענו על מספר מקרי התאבדות של עולים יוצאי אתיופיה בקריית-מלאכי. הגענו למצב קשה שבו נוצרים מאמריקה נזעקים לממן תמיכה חיונית ובסיסית לתושבי מדינת ישראל. זו שערורייה שמדינת ישראל איננה מסוגלת לספק את צורכי תושביה הנזקקים.

    "הקרן לידידות תורמת בכל שנה כ-100 מיליון שקל לכ-250 פרויקטים בתחום הרווחה, העלייה, הקליטה והביטחון. בשנתיים האחרונות יזמנו את הפרויקט הלאומי של "קופות ידידות" ב-93 ערים בישראל, שמטרתו להכפיל ולשלש את תקציבי הרווחה ברשויות על מנת לספק צרכים בסיסיים מיידיים של תושבים נזקקים.

    "ההיסטוריה מלמדת שמדינות שחיו על עם עני ועל צבא חזק – קרסו. לא משנה כמה טילים תרכוש המדינה או כמה משאבים תקציב לביטחון – העוני מכרסם בנו מלמטה בשכבות החלשות של החברה, והוא זה שעלול להוביל לקריסת המערכת כולה".