חומר הקריאה של האנשים החושבים

כמי שמתרגמת כל בוקר את כותרות העיתונים "אל-קודס" ו"אל-איאם" לעברית, גם אותי התמיה מאמרו של ולדנסקי, שכן אפילו עיתון "אל-איאם" היותר מיליטנטי הביא את דבריו של אבו מאזן לגבי נזקי ההתנגדות האלימה. ואז חיפשתי קצת חומר על האיש, ומצאתי אותו בעמודי הדעות באתר של יש"ע. שם, אגב, הוא לא מכחיש את דבריו של אבו מאזן אלא טוען שההתנגדות לאלימות מצדו היא לא מתוך עמדה מוסרית, אלא מתוך עמדה אסטרטגית, הגיון של "זה לא משתלם לנו" ותו לא. על זה אפשר רק לומר כמה טוב שהמנהיגים הישראלים הגיעו להבנה שיש לסיים את הכיבוש לא חלילה בגלל מחיר הדמים שאנחנו משלמים, אלא מתוך מניעים הומניטארים ומוסריים טהורים. אין ספק, תמונתו של שרון מופיעה במילון לצד הערך "מוסר".
את העמדה הישראלית הפרנואידית הזו שמעתי גם מפי מס' מזרחנים דוגמת משה שרון ביחס לאינטרסים של מצרים למלא תפקיד מרכזי בתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים. הטענה היא שמצרים בעצם מבקשת בזאת להחליש את כוחה של מדינת ישראל, ובסופו של דבר להביא לחיסולה. שמעתי דברים דומים גם מפי אנשי ביטחון בכירים. כלומר מבחינת האנשים האלה, כל נסיון ערבי להושיט יד לשלום חשוד מלכתחילה לא רק כצעד אינטרסנטי (וגם זה כמובן לגיטימי לחלוטין), אלא כצעד מניפולטיבי שמסתיר כוונות נסתרות להביא לחיסולה של ישראל. מצויידים בהשקפת עולם מעוותת וחולנית שכזאת, האנשים האלה אמונים, בחלקם, על גורלנו, ולכן אם יש סיבות לפסימיות הן נובעות ברובן מהצד הישראלי ולא הערבי.

ראשית, תודה ליוסי לוס על רשימה מעניינת שקרעה עוד פיסה מהמסכה החייכנית המרוחה על פרצופו של "הארץ". מסתבר שהעיתון הזה, אשר כבש לו מקום ככתב-עת "מקצועי", לוקה בהתחלקויות של טירוני תקשורת. אני דווקא פיספסתי את הכתבה השיקרית של ולדנסקי, אבל את הידיעה הקטנטנה על המשך ההתעללות בטלי פחימה דווקא קראתי.
יש משהו משותף לסיפורי ולדנסקי ולפרשת פחימה. המשותף הוא נטיית הישראלי הממוצע (לא אנחנו, כמובן), והתקשורת הפופוליסטית בעקבותיו, לחשוד בכל דבר שנראה על פניו חיובי. יודע עיתונאי פיקח שאת הטוב אין לשבח, והוא כותב לנו שוב על זאב בעור כבש. כך מציג ולדנסקי לאנשים החושבים את מזימות אבו-מאזן, וכך מוצגת פחימה הנחמדה והאמיצה כפצצה מתקתקת.
אני עוקבת אחרי ההתעללות העקבית בטלי פחימה מאז שהופיעה לראשונה על במת התקשורת, ולא מאמינה. נכחתי גם בבית המשפט המחוזי בת"א ששלח אותה למעצר מינהלי. המוח מסרב להאמין לתמונות כמו הקטע המכוער עם הגורילה מהשב"כ, שנכנסת ללשכת השופט ללחוש דברים על אוזנו, הרחק מהנאשמת, מבאי כוחה, ומהציבור. למרות שאין להם (לחרטומי הביטחון) דבר נגדה, הם יעשו הכל כדי שנדע כולנו שהיא משת"פית ומז***ת עם ערבים.

מאמר ותגובות מצויינים. תודה על המידע.

זה מאמר דעה של כותב חיצוני (מעין הרחבה של מכתבים למערכת, בדר"כ בטור ימין של עמוד 2 בחלק ב', למי שקורא את העיתון) – נוהגים לכתוב שם פוליטקאים מימין ומשמאל, בעל עמדה ואקדמאים, פעילים חברתיים כאלו ואחרים וכו'. זה בוודאי לא מייצג את הרמה העיתונאית של העיתון, אלא של הכותב.
באופן כללי, דווקא הנושא המענין הוא חוסר הגישה הכללי של הציבור הישראלי לתקשורת הערבית – ובאמת, מענין, איפה אפשר לקרוא היום את מאמרי המערכת של העיתונות הערבית, הפלסטינית? (לפעמים ב-ynet). (לזאת שמתרגמת – אולי תגידי איפה אפשר לקרוא את תרגומיך?) מול האטימות הזו מפתיע לגלות את הסקרנות הפלסטינית כלפי העיתונות הישראלית, עד כדי תוכנית טלוויזיה שלמה המוקדשת לסקירת כותרת העיתונים בטלוויזיה של בית לחם.

באמת לא מעניין אותי עם מי היא חולקת את מיטתה, ולמען האמת גם הביוגרפיה שלה אינה מענייני. אני לא פוסל את האפשרות שיש ממש בהאשמות נגדה. מטריד אותי דבר אחד – למה בסוד? אם מדובר בפושעת מסוכנת, תתכבד פרקליטות המדינה ותספר לנו במה מדובר. עורך דינה של פחימה, או היא עצמה יוכלו להגיב, וכולנו נהיה חכמים יותר. הבעיה היא באמת לא טלי פחימה ולא דעותיה. הבעיה היא הליך משפטי בלתי נסבל שבו מאשימים אדם בהאשמות "סודיות".

הצדק אתכם. נכשלתי בניסוח המשפט האחרון בתגובתי והטעיתי אתכם.
התכוונתי לומר שגורמי הביטחון, שאין להם דבר של ממש נגד טלי פחימה, מפיצים עליה מידע שיקרי מהסוג שמגרה את בלוטת הפטריוטיזם של מר ישראלי.

מנסיוני האישי הן ככותבת והן כמרואיינת בעיתונות בארה"ב ובבריטניה – בכל עיתון קיימת מחלקה עניפה ועצמאית לבדיקת העובדות אותן מביאים הכותבים, בטרם תתפרסמנה עובדות אלה בעיתון. אין זו צנזורה. נהפוך הוא. זה מאפשר לעיתון למסור לקוראיו ולקוראותיו ידיעות רבות, אשר היו מצונזרות ע"י הכתבים והמערכת, שהיו מהססים לאמתן. בישראל לא קיימות מחלקות כאלה. פעם אמרו לי, שזה מחמת הגבלים תקציביים. לדעתי, זה מחמת הצנזורה הפנימית שכופים העיתונים על עצמם. לא צנזורה, בעצם, אלא סלקציה של ידיעות, העושה את החדשות לשופר של איזשהו מיין סטרים של וורסיה מאולפת של שיח הגמוני כאילו ליבראלי ושמאלה… ז"א, גם אם יש בידי הכתבים חומר מרעיש, הם יהססו לפרסמו מלכתחילה, עקב תביעות לשון הרע, או פגיעה באינטרסים של "ביטחון" וגו', כי הידיעות שבידיהן לא תוכלנה להיות מאומתות ע"י מקור עצמאי במערכת העיתון. התוצאה במקומותינו היא יצירת "אקלים תקשורתי" אידאולוגי, בהתאם לאינטרסים של בעלי העיתונים, תוך כדי התחזות למשתתפים בשיח המערבי הנאור של תקשורת ללא משוא פנים.
ודוגמא: אם היתה במערכת "סופשבוע מעריב" מחלקה עצמאית לבדיקת עובדות, קרוב לוודאי שהכתבה האחרונה של בילי מוסקונה-לרמן, "מנותק עד להודעה חדשה", היתה נפסלת, כי הליך מסירת ה"עובדות" ע"י הכתבת לא תאם את המציאות האמפירית של הנושא בו עסקה, או את העובדות הקשורות לנושא הכתבה ולמרואיינים בה. הכתבה היתה חלק מקמפיין של דיס-אינפורמציה אותו עורכים בשנה האחרונה ארגוני אבות משתמטי תשלום מזונות, העמלים קשות (ובהצלחה, יש לומר) ליצירת "אקלים התקשורתי" כדי להשפיע על הציבור לתמוך בהצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך, שהוגשה לכנסת האחרונה ע"י ח"כ חמי דורון ממפלגת "שינוי".

חלק מהראיונות מועלים על הכתב ומופיעים באתר תחת "מה חדש/מאמרים". כמו כן אפשר להאזין לראיונות שכבר שודרו בארכיון בעברית. אם אתה רוצה עוד אינפורמציה אשמח אם תכתוב לי למייל ישירות כדי שלא לייגע את שאר הקוראים בפרטים.

היום בתוכנית מקצוענים עשר, הגנו המשתתפים בחרוף נפש על כך שאין כאן גזענות ואין חינוך לגזענות בבתי ספר, ולהשוואה נאמר שלא מצוי אצלנו בכתובים שצריך להשמיד את הערבים, כמה עלוב לאינטליגנציה, ידוע שהגזענות האשכנזית היא הרבה יותר מתוחכמת ויודעת להסוות עצמה בצורה ערמומית, בטוח שלא נצעק בקולי קולות כמה הערבים מאוסים אלא כשם שידעו להשריש את הדעות הסטראוטיפיות על המזרחים (עד שפשוט המסכנים חדלו לשוחח בשפת אימם ועד היום יש כעסים בקרב אנשים מדורי על כך שהוריהם לא דיברו איתם ערבית ולא שמעו מוזיקה מזרחית בבית) כך הגזענות כלפי הערבים הינה מתוחכמת ומוניפוליסטית שצריך עבודת מחקר כדי לגלות אותה. מדוע זה נכון לשלול כל ערבי באשר הוא רק בשל קומץ טרוריסטים? ועוד עניין, אומרים שהערבים של היום הם לא הערבים של אז – מי אחראי לכך? כיצד נוצרה ההקצנה המסוכנת הזאת ? פעולות ישראל שאף פעם לא נבעו ממקום של רצון להשכין שלום אלא ממקום של לנצח ולשרוד? הנציחו את השנאה והקיפוח ולא יצרו אווירה של שלום ושיתוף פעולה.