על דלותו והטייתו של השיח הכלכלי התקשורתי הישראלי

בעוד הקוראת והקורא אפילו באמריקה הקפיטליסטית חשופים  לויכוח ודיון חברתי-כלכלי ביקורתי ומגוון על מדיניות הכלכלית שנוקט נשיאם או ויכוחים בנושאים מרכזיים אחרים כגלובליזציה, מדיניות תעסוקה, זכויות עובדים וצדק חלוקתי, באמצעות קריאה של בעלי טורים בעיתונות כגון פול קרוגמן, ברד דה לונג, רוברט קוטנר , או להקשיב לעמדותיהם של כלכלנים חתני פרס נובל כג`וזף שטיגליץ ורוברט סולו המביעים את עמדותיהם הביקורתיות בכלי התקשורת, וכך גם בבריטניה שבה הקוראים חשופים באופן קבוע לעמדות ביקורתיות המתנגדות ל"מחשבה האחידה" הקפיטליסטית, עמדות הבאות לידי ביטוי בעיתונים יומיים כ Guardian, ובעיתונים אחרים שבהם ניתן למצוא מידה אחרים מידה מסוימת של פלורליזם מחשבתי. כך בעולם דובר האנגלית אדם יכול לקרוא במגזינים וכתבי עת כ Nation, Dissent, Mother Jones, American Prospect בארצות הברית או New Statesmen, Guardian,  וכתבי עת נוספים, הרי שלעומת זאת  האזרחית והאזרח בישראל לכודים במדבר שממה מחשבתי, כפויים להשתתף  בשיח אידיאולוגי פנדמנטליסטי כלכלי אחיד, הנשלט על ידי חבורה מצומצמת מאד של כותבים שקולם נשמע מעל לכל במה ציבורית.

אם הסיקור הכלכלי היה ענף כלכלי, הממונה על ההגבלים העסקיים היה חייב להכריז עליון על כמונופול מחשבתי הפוגע בתחרות החופשית בשוק הרעיונות. (קחו למשל את מידת שליטתם של שלישיית עיתונאים כלכליים השייכים לזרם "המחשבה האחידה" הניאו ליברלי בדיון הכלכלי חברתי הישראלי, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר ומשה פרל, קשה היום לפתוח עיתון להאזין לתחנת רדיו או לצפות בתכנית טלוויזיה העוסקים בכלכלה מבלי להיתקל בפרשנות של אחד מהם).

ההתחזות המדעית

השיח הכלכלי העיתונאי הישראלי הוא שיח אידיאולוגי המתחזה לשיח מקצועי-מדעי. על פי מצג השווא הזה, שצרכן התקשורת הישראלי אמור להאמין לו, הסיקור והפרשנות הכלכליים  מבוססים על ההנחות המדעיות של תורת הכלכלה. הנחות המתארות ומסבירות את העולם ומתוות את הדרך לעיצוב מדיניות כלכלית וחברתית.  זה אינו המקום ולא הזמן להכנס לדיון אודות "מדעיותה של הכלכלה", או לעסוק בשאלה התיחום בין תיאוריות מדעיות לכאלה שאינן מדעיות. אולם מן הראוי רק להזכיר שהעמדה אודות "מדעיותה של הכלכלה" מוטלת בספק רב, ולו בשל הנחות היסוד התיאוריות והנורמטיביות שלה. אני מתכוון, בין היתר, להנחות הבסיסיות המניחות שכל אחד מאיתנו הוא אדם רציונלי שתכליתו המרכזית בחיים היא למקסם את העדפותיו האישית. זו תפיסה רזה וקריקטוריסטית של מה שמכונה "טבע האדם", לשמחתנו אנחנו יודעים שאנחנו יצורים הרבה יותר מורכבים מהתיאור המוטה והחסר הזה. על הפרכת התיאור הבעייתי הזה, זכו גם כמה כלכלנים בפרס נובל כלכלה, אחד מהם ישראלי. דניאל כהנמן שיחד עם עמיתו המנוח עמוס טברסקי הצביעו במחקריהם על הרציונאלית המוגבלת שמאפיינת את שיקול דעתנו, כלכלנים אחרים כאקרלוף ושטיגליץ, אף הם חתני פרס נובל לכלכלה הצביעו על מגבלות אחרות המאפיינות את הנחות היסוד הכלכליות.

יתרה מזו בניגוד נאמר, לדיסציפלינה כפיסיקה (שגם בנייטרליות שלה יש המטילים ספק), קשה לומר על תחום הכלכלה כתחום של ידע שהוא תחום נטול ערכיות. השאלה מהי המדיניות הכלכלית הרצויה שעלינו לאמץ נגזרת מתפיסות אודות דמות החברה שאנו רוצים לחיות בה, האם אנו מעוניינים בחברה שוויונית יותר או פחות, חברה השומרת על איכות הסביבה או מעדיפה פיתוח כלכלי חסר מגבלות, האם אנו מעוניינים להקצות יותר לביטחון או שמא לצרכים חברתיים, האם אנחנו רוצים "תותחים במקום גרביים". תשובות לשאלות אלו ושאלות מרכזיות אחרות קובעות במידה רבה מהי המדיניות הכלכלית הרצויה.

ניקח לדוגמה דיון כלכלי ערכי אלטרנטיבי כזה המתנהל בשנים האחרונות. אחד המדדים המרכזיים לבחינת מצבן הכלכלי של מדינות הוא התל"ג (התוצר הלאומי הגולמי – סך כל שווי הסחורות והשירותים שיוצרו במדינה והכנסות שמקורן בחו"ל), האם זהו המדד הראוי לבחינת מצבן הכלכלי והחברתי של מדינות?  אמרטיה סן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1998, פיתח עבור האו"ם מדד אלטרנטיבי. בניגוד לתל"ג  המדרג את הארצות השונות לפי הפעילות הכלכלית בלבד, מדד הפיתוח האנושי מדרג אותן לפי מצבן בשלושה תחומי חיים: תוחלת חיים, הישגים בחינוך ותמ"ג לנפש.  האו"ם וגופים אחרים עושים כיום שימוש במדד לפיתוח אנושי ומנסים לעצב מדיניות כלכלית וחברתית על פי מדד זה. אני מניח שאם אמרטיה סן היה מציג את התיאוריה שלו בישראלי, הפובליציסטים הכלכליים שלנו היו מכנים אותו "פופוליסט חברתי" הזוי.

אחת התוצאות המרכזיות של מצג השווא הזה,  של התחזות שיח פוליטי אידיאולוגי כלכלי כשיח של מומחים מקצועניים, גורם לצמצום הדיון החברתי הכלכלי, דיון ציבורי שמן הראוי שייערך באופן דמוקרטי ובפורומים רבים ורחבים, לשיח מצומצם של חבורה קטנה של מומחים יודעי הח"ן הכלכלי.

המצג הזה, מאפשר להמיר בהצלחה רבה אני חייב להודות, אידיאולוגיה ניאו ליברלית והשקפה חברתית ימנית קיצונית הבאה לידי ביטוי בעיתונות הכלכלית, לשיח נייטרלי של מומחים כביכול, שיח המבוסס על מה שנחמיה שטרסלר למשל מכנה  "אקסיומות מדעיות". בין האקסיומות המדעיות המרכזיות הללו אנחנו יכולים למנות את ההכרח בצמצום תפקידה של המדינה ככל האפשר, הפרטה של נכסים ציבוריים, ביטול רגולציה, צמצום שירותים ציבוריים כחינוך בריאות ושירותים אחרים, מעבר משירותים אוניברסליים לשירותים סלקטיביים וקיצוץ בתקציבי הרווחה של נזקקים, שבתיאור הכלכלי המומחי המדעי הזה זוכים לעיתים להיות מתוארים כטפילים הנהנים מחיי התענוגות שדמי האבטלה ודמי הבטחת ההכנסה מאפשרים להם , מה שמסביר את אי רצונם להצטרף לשוק התעסוקה.  

על פי חלק מהפרשנים הכלכליים, חלק מהעניים אינם עניים כלל (בכל שנה כמו באינסטינקט פבלוביאני מפרסם הפרשן אברהם טל בעיתון "הארץ" מאמר על ליקוייו של דו"ח העוני, טל טוען כי מספר העניים קטן מזה המפורסם בדו"ח המוסד לביטוח לאומי כיוון שחלק מהעניים אלה הם מתחזים מעלימי מס שאינם מדווחים על הכנסתם האמיתית). כמו כן על פי הניתוח המדעי כלכלי של אנשי "המחשבה האחידה" תקציבי המדינה הם תמיד מופרזים מידי, הם אף פעם לא נתקלו בתקציב חברתי נמוך מידי. קחו לדוגמה את הדיון על תקציב החינוך שקוצץ בשנתיים האחרונות 14 פעמים וגודל הקיצוצים הללו מגיע לכ 2 מיליארד שקלים, סבר פלוצקר טוען כי בעיית החינוך בישראל נובעת מכך שהתקציב גבוה מידי, ונחמיה שטרסלר התעקש במשך תקופה ארוכה כי תקציב החינוך של ישראל הוא מהגבוהים ביותר בעולם, הוא המשיך לטעון זאת גם כאשר כותבים כשלמה סבירסקי, אריה כספי המנוח ודו"ח של ארגון ה OECD הצביעו על כך שנתון זה מופרך.

היתרון של הצגת הטענות האידיאולוגיות הימניות הללו כטענות של מומחיות כלכלית מעניקה להן מעמד של אמת אובייקטיבית נייטרלית ולא של השקפת עולם ערכית פוליטית השנויה במחלוקת. אחת התוצאות של הצגה זו היא שטענות המתנגדים מוצגות כטענות בלתי רציונאליות של בורים אידיאולוגים, ותוצאה חמורה יותר היא שתוצאות החברתיות של מדיניות זו כגידול העוני, הרחבת פערים חברתיים וכלכליים בין קבוצות אתניות ולאומיות שונות, התעשרותם של בעלי הון מוצגים כתוצאות בלתי נמנעות של חוקי הכלכלה שיש להתייחס אליהם כאל חוקי טבע דטרמינסטיים.

החדשות הקשות והחדשות הרכות

ההבחנה שבין הסיקור הכלכלי לסיקור החברתי באה לידי  ביטוי גם בהבחנה מוסדית סוציולוגית בתחום התקשורת. בעוד שאת התחום הכלכלי מסקרים בדרך כלל גברים, את התחום החברתי מסקרות בדרך כלל נשים, בעוד שהכתיבה הכלכלית נחשבת לכתיבה מומחית, רצינית, כבדת ראש העוסקת בשאלות גורליות  של מדיניות לאומית: תקציב, אינפלציה, שער הריבית, גירעון, מאזן תשלומים, ומונחים מקצועיים אחרים. הסיקור הכלכלי שייך לקטגוריית החדשות המרכזיות החשובות. לעומת זאת הסיקור של נושאים המוגדרים "חברתיים", נמצא בקטגוריה נפרדת לחלוטין, זו של החדשות הרכות, הסיפורים האנושיים, סיפורי מסכנות על שוליים חברתיים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הסיפורים החברתיים מוצגים מנותקים מכל הקשר היסטורי וכלכלי, בלתי תלויים במדיניות הכלכלית, מאות אלפי המובטלים הם קורבנות של כוחות טבע עלומים ולא פרי מדיניות כלכלית, העוני הוא תופעה שיש לקונן עליה אולם יש להתרגל עליה, או לאמץ את הטענה של חלק מפרשנים אלה שהעניים אשמים במצבם בגלל אופיים המושחת הגורם להם שלא לצאת לעבודה. (העובדה על פי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי יותר ששליש מראשי המשפחות החיות מתחת לקו העוני יוצאים כל בוקר לעבודה, ושבניגוד לדמגוגיה של שר האוצר, קבוצת העניים שגדלה בשיעור הגבוה ביותר כוללת משפחות שבהם שני בני הזוג עובדים אינה מצליחה משום מה לחדור אל תוך הדיון הכלכלי המקצועי).

בניגוד לסיקור הכלכלי שהוא סיקור שוטף המלווה אותנו מידי יום, לסיקור החברתי מיועדים מספר מועדים קבועים בשנה. כגון, פרסום דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, פרסום דו"חות שירות התעסוקה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצב התעסוקה, ערבי החגים שבהם יוצאים כתבינו למסעותיהם האנתרופולוגיים לברר את מצבם של הנזקקים, או לצפות בתוצאות בסגירתו של המפעל המקומי בעיירת הפיתוח התורנית. או אז אנחנו יכולים לצפות בתערוכת המוצגים הקבועה של מוזיאון הסיקור החברתי – המקרר הריק של דו"ח העוני, דמויות המובטלים בלשכות התעסוקה, הצמיג הבוער בהפגנת העובדים בהפגנת הפועלים המפוטרים במפעל שנסגר, הצעיר המזרחי עם קופסת המרלובורו היושב על הברזלים בעיירת הפיתוח, כשברקע מתגלגל לו ברוח הדרומית שיח קוצני ברחבת ממרכז המסחרי, ותורי מאות הנזקקים בחניון התת קרקעי הממתינים לחבילת המזון מארגון הצדקה. שוב, על פי הסיקור הכלכלי למציאות הזו אין שום קשר למדיניות האוצר, המדיניות המוניטארית של בנק ישראל, למציאות ההפלייה ואי השוויון, או לסדר היום האידיאולוגי של עמודי המדורים הכלכליים.  

להקת המעודדים

זו לא עובדה מקרית שחלק גדול מכלי התקשורת ובעיקר הכתבים והפרשנים הכלכליים הפכו ללהקת המעודדים של שר האוצר בנימין נתניהו בגלגולו התאצ`ריסטי הפרו-אליטות הנוכחי (מעניין להשוות את היחס הנוכחי של רובה המכריע של העיתונות הכלכלית לנתניהו לעומת היחס שלו הוא זכה בגלגולו הפופוליסטי האנטי אליטסטי הקודם, נתניהו של "הם מפחדים"). שר האוצר עצמו הופתע ממידת האהדה והתמיכה לה הוא זוכה. בכנס חגיגי של העיתון הכלכלי "דה-מרקר" הכריז נתניהו שהוא הופתע ממידת התמיכה שלה הוא זוכה מעיתון "הארץ" ודה מרקר. הניציות המדינית, האופורטוניזם הפוליטי, ההסתה הפרועה והסכנה לדמוקרטיה, הכל נשכח ונסלח, שר האוצר הפך ליקיר השמאל הבורגני.

הגדיל לעשות "ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה, שהתגייס במבצע מיוחד להוכיח ששר האוצר צודק במדיניות ריסוק רשת הביטחון הסוציאלי. העיתון הפך מכלי תקשורת לשירות תעסוקה לאמהות חד הוריות. בפעולת תיווך שהתבררה כתרגיל עוקץ מתוחכם ושהוצג כמבצע צדקה הומניסטי, יצר העיתון מעל דפיו בכותרות ענק, שוק עבודה בו הפגיש בין מעסיקים ואמהות חד הוריות. (במסגרת הסיקור החברתי גילתה התקשורת הישראלית בשנים האחרונות שצדקה היא מחולל רייטינג עצום, בידור להמונים, לחם לסלבריטאי תקשורת שהפכו למין גירסה מעוותת של רובין הודים תאגידיים ציניים). במהלך המבצע התראיין נתניהו בכלי התקשורת והכריז שטענות המובטלים ובייחוד טענות האמהות החד הוריות ש"אין עבודה" הן שקריות, עובדה העיתון הוכיח שיש עבודה. כמה חודשים מאוחר יותר התברר שחלק גדול מהצעות עבודה אלו היו פיקטיביות, המעסיקים המתחזים זכו לפרסום חינם בעמוד הראשון שבו הם  הוצגו כפילנתרופים בעלות אחריות חברתית, האוצר זכה בהוכחת צדקת טענתו שאין בעיית אבטלה יש בעייה של בטלנים, העיתון זכה ברייטינג, המפסידות היחידות היו האמהות החד הוריות שהוצגו כנשים עצלות המספרות סיפורי בדייה, טפילות שאינן מוכנות לעשות שום מאמץ להשתחרר מעטיניה של מדינת הרווחה. נראה שבמסגרת מדיניות צמצום השירות הציבורי (האיש השמן ההוא) אולי ישקול האוצר את סגירת אגף הדוברות של המשרד, הם לא ימצאו מערך דוברות טוב וזול מזה שמספקים להם מרבית הכתבים והפרשנים הכלכליים הישראלים.

הפרובינציאליות

ההטייה האידיאולוגית ויותר מכך הפרובינציאליות של הכתיבה העיתונאית,  ויש לומר גם האקדמית, שמומחיה משמשים במקרים רבים כפרשנים מומחים בתקשורת, באה לידי ביטוי גם במקורות הסמכות וההשראה של העיתונות הכלכלית הישראלית. בעוד שבכל הדמוקרטיות מתרחש דיון ער וסוער על הגלובליזציה הכלכלית והמוסדות המכתיבים את כלליה, אל אי השקיפות והיעדר הדמוקרטיה בקבלת ההחלטות, על אי השוויון, על הגדלת הפערים הנזק לאיכות הסביבה, ותופעות אחרות שהם חלק מתוצאותיה של הגלובליזציה , בישראל מדינה שבה תוצאותיה של הגלובליזציה מורגשות היטב, לא מתקייים דיון משמעותי ורציני בתופעה המרכזית הזו. הגלובליזציה נתפסת כמין צו אלוהי שיש לנהוג על פיו. מן מן השמיים שיש לברך עליו.  בעוד שבעיתונות העולמית יש דיון וביקורת חריפה על המוסדות הכלכליים המרכזיים כגון קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי, (למשל ההפגנות בערים השונות ברחבי העולם כגון סיאטל, פראג וושינגטון, תנועות האנטי גלובליזציה הפועלות נגד העסקה נצלנית של עובדים, מחיקת חובות של העולם השלישי, רפורמות במדיניות הכלכלית ובמוסדות המחליטים, או הדיון המתקיים בקרב כלכלנים הכולל ביקורות של חתני פרס נובל לכלכלה כג`וזף שטיגליץ שקרא לפרק את "הבנק העולמי" ופול סמואלסון המבקר את מדיניות הסחר) בישראל ההתייחסות לנציגי המוסדות הללו היא כאל נציגי האל עלי אדמות, ההתבטלות העצמית באה לידי ביטוי ביראה שבה מתייחסת התקשורת הישראלית לדבריהם של נציגים אלה. כאשר נוחת כאן אח"ם כסטנלי פישר מקרן המטבע הבינלאומית, סיקור ביקורו הוא כסיקור של נציג הכס הכלכלי הקדוש על ידי מאמיני הכנסייה, הוא זוכה לראיונות חגיגיים, שבהם הוא מצוטט כמעניק תשבחות לקיצוצים בתקציב, להפרטה וביטול הרגולציה, האוצר והעיתונות הישראלית יוצאים מגדרם. שר האוצר הנוכחי פיתח מומחיות בניצול הפרובינציאליות לקידום מטרותיו, בכל ביקור שלו בחו"ל מיד מתפרסמים בעיתונות הישראלית ידיעות אודות המחמאות היוצאות מן הכלל שמדיניותו זוכה להם בחצר הפריץ, אנו מדווחים מכתבינו כי בפגישתו עם עם אלן גרינספאן, נגיד הבנק האמריקאי, זה לא פסק מלשבח את מדיניותו, וכי בפגישה אישית הזהירה יועצת הנשיא לביטחון לאומי קונדוליסה רייס כי ללא קיצוץ נוסף בתקציב המתנ"סים של עיריית חדרה קיימת סכנה שהמימשל יבטל את מתן הערבויות לישראל.

מבנה האינטרסים, הטאלנטים והפרולטריון העיתונאי

העיוותים הדמוקרטיים הללו בסיקור התחומים החברתים והכלכליים נובעים גם מעובדות מוסדיות מבניות יותר של התקשורת והדיון הציבורי בישראל. הדיון הציבורי בישראל תלוי בשני גורמים המונעים ממנו להיות דיון חופשי בלתי תלוי ודמוקרטי במידה ראוייה – התלות העצומה בשלטון ובהון. כפליט של המוסד הסגור המכונה מליאת רשות השידור, אני יכול להעיד עדות אישית שהמדיניות של העורכים הראשיים של המדיות השונות בשידור הציבורי מוכתבות ונתונות לצזורה של משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר, השידור הציבורי שאמור היה להיות עצמאי ובלתי תלוי מצוי בשליטה מוחלטת של הפוליטיקאים באמצעות נציגם ברשות השידור מר יוסף בראל, תשאלו את לינדה עפרוני ואורלי וילנאי שניסו לחרוג מקונצנזוס מדיניות העריכה שמכתיבים לשכת ראש הממשלה ושר האוצר למנכ"ל הרשות.

אולם רובו של הדיון הציבורי כיום מתנהל בתקשורת המסחרית, תקשורת הנשלטת על ידי ההון ומאופיינת בריכוז בעלויות, בבעלויות צולבות, (שליטה של בעלים ביותר מכלי תקשורת אחד) בהחזקות אנכיות (שליטה על מרכיבים שונים של תחום התקשורת לא רק תוכן אלא גם הולכה למשל החזקות העיתונים בכבלים) בדירקטורות צולבות (אנשים המשרתים ביותר מדירקטוריון אחד בתחום התקשורת) ומימון מסיבי של הבנקים הממנים את בעלי הזיכיונות בתקשורת.

בתקשורת מסחרית שבה שולטים מספר תאגידים כלכליים מצומצם הסטנדרטיים העיתונאים כפופים לשיקולים כלכליים של רווח לתאגיד. וכיוון שעיתונים ותחנות טלוויזיה מסחריות תלויים במידה רבה בהכנסות המגיעות אליהם מן המפרסמים, הם חייבים לקחת בחשבון את האינטרסים של המפרסמים ופלח הצרכנים אליו פונים אותם מפרסמים. שיקולים אלו גורמים לכך שפרסום של חדשות ומידע שצריך להיות מונחה על ידי האינטרס הציבורי בלבד מונחה בעיקר על ידי האינטרסים של הבעלים או של המפרסמים. עובדה זו משמעותה היא כי התקשורת מזניחה נושאים חברתיים, נושאים הנוגעים לשכבות התחתונות ביותר של האוכלוסייה שלמפרסמים יש פחות עניין בהם, נושאים של צדק חלוקתי או בחינה של אלטרנטיבות אחרות למצב הקיים. למעשה עם אנחנו בוחנים היטב את העיתונות הכלכלית זו בעיקר עיתונות המבטאת את המציאות, האינטרסים והעמדות של המגזר העסקי ובעלי ההון.

שיקולי הרווח הכלכלי גם מכתיבים את אופי העיתונות ואת מעמדם המקצועי של העיתונאים. יצירתה של עיתונות ביקורתית, חברתית חוקרת ויעילה זקוקה לצוותים גדולים של עיתונאים החשים תחושת שליחות ומתפרנסים מעיסוקם בכבוד, היא כרוכה בהוצאות כספיות גדולות יחסית למעביד. התקשורת המסחרית כיום בחרה באלטרנטיבה המקטינה עד למינימום את ההוצאות ליצירת תכנים. את מקומה של העיתונות החוקרת תופסים עתה תכניות אולפן טלוויזיוניות והודעות לעיתונות וקלטות וידיאו וחומרים מעובדים אחרים שנשלחים על ידי משרדי יחסי ציבור ודוברים המשרתים את האינטרסים של לקוחותיהם. חומרים אלו תופסים את מקומם של ידיעות וכתבות שצריכות להיות מופקות באופן עצמאי ובלתי תלוי על ידי עיתונאים. פרקטיקה זו מעניקה כמובן יתרון עצום להצגת העניינים והאינטרסים של אותם גופים שיש ביכולתם להחזיק או לשכור את שירותיהם של אנשי יחסי ציבור ודוברים.

ההשתלטות ההולכת וגדלה של גופים כלכליים ומשרדי יחסי ציבור על מערכות העיתונים והמסחור של התרבות בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה בין עיתונים לזכייניות טלוויזיה על פרסום הדדי וקידום האינטרסים של כל גוף על ידי האחר הנעשה באמצעות הצבת ידיעות על תכניות בידור לא רק בעמודים הפנימיים של העיתון אלא בעמודי החדשות בתמורה מאוזכר שמו של  העיתון במהלך תכנית הטלוויזיה.

שוק העבודה העיתונאי הפך בשנים האחרונות, (בין היתר הודות ל"תרומתו" של בית הדין הארצי לעבודה) לשוק מעמדי שבו קיימות שתי קבוצות. קבוצה אחת ומצומצמת של סלבריטאי תקשורת, אליטת כוכבים – "טאלנטים" בעגת הענף, המשתכרים סכומים גבוהים מאד וזוכים להטבות ניכרות. חלק מהכוכבים הללו חצו את החומה שאמורה להפריד בין העיתונות המקצועית לבעלות הכלכלית והפכו בעצמם לטייקוני תקשורות בעלי עניין (לדוגמה יעקב אילון, ניסים משעל, גדי סוקניק, אילנה דיין ורבים אחרים). מתחתם נמצא פרולטריון עצום ומפוחד של עיתונאיות ועיתונאים המשתכרים שכר נמוך, בעלי סל זכויות מצומק, ששוק התקשורת המאופיין בבעלויות ריכוזיות וצולבות מצמצם מאד את אפשרויות התעסוקה שלו ואת היכולת לעבור מכלי תקשורת אחד למשנהו ועל ידי כך פוגע בעצמאותם ובמעמד המקצועי של העיתונאים. התקווה שאי התלות, העצמאות, הפרופסיונאליות והאתיקה של עיתונאיות ועיתונים מן השורה יעמדו בפני לחצי בעלי השליטה הכלכלית בעיתון היא תקוות שווא לא מציאותית.

שלל השיקולים הללו מבהירים למי יש אינטרס להפריד את הסיקור הכלכלי כפי שהוא בא לידי ביטוי ברובה המכריע של התקשורת הישראלית, מן הסיקור החברתי. הסיקור החברתי משמש בתקשורת הישראלית, כמס שפתיים וכמטרד המופיע מעט לפני תחזית מזג האוויר או כמחולל רייטינג בתכניות הבידור ותעשיית הצדקה.

ניתן לצפות ביום העיון באתר של "מכון הרצוג" לתקשורת באוניברסיטת תל אביב (תודה לקורא גל על ההפנייה).

להורדה של המאמר כקובץ word לחצו כאן