על התקשורת, חדר המצב ושיטת מצליח

תמיד ידעתי שאי אפשר להאמין לכל מילה שכתובה או נאמרת על ידי התקשורת. למדתי זאת מאבי. כשהגיע עיתונאי `הארץ` לביתנו על מנת לראיין אותו בנוגע לדבר מה במקום מגורינו, טען בפניו אבי שהעיתונאים אינם מקפידים על פרטים ומוסיפים מידע שאינו רלבנטי. כשהתפרסמה הכתבה, הייתה שגיאה בכתיבת שם המשפחה שלנו.

לאורך השנים שוב ושוב ראיתי הוכחות לטענה זו. בימים אלה, נוכחתי בכך שוב, באופן החורה לי באופן אישי, על הפגיעה באנשים חרוצים וחדורי רצון לסייע לנפגעי האסון במזרח ובני משפחותיהם שבארץ. אני מכיר כמה אנשים במשרד החוץ שלנו, שבילו את השבוע האחרון- ימים כלילות, בלי הגזמה- בחדר המצב של משרד החוץ.

 העומס הרב של אלפי שיחות לאורך כל שעות היממה, הקושי הרגשי של שיחות ארוכות, אחת אחרי השניה עם הורים בוכיים, בני משפחה אומללים וחברים שמנסים לעזור, הוא לא יאמן.
ובתקשורת? לא ציפיתי לכפולת עמודים על עובדי חדר המצב אדומי העינים מבכי ועייפות, או לניסיון לפרגן ולו במעט. על מנת להסיר ספק, עיתונאים לא חסרו בחדר המצב. אם הייתם מתקשרים לשם במהלך השבוע, הייתם שומעים קולות רמים שמפריעים לשיחתכם עם אנשי משרד החוץ. אל תטעו- אלו קולותיהם של עיתונאים ושל מלוויהם הפוליטיקאים.

 אז אם לא מפרגנים, לפחות תשתקו. ומה עושה עיתונאי חוקר ואמיץ כמו ניסים משעל? מתקשר לחדר המצב ומוכיח שלא עונים. מלכלך על אנשים תמימים שעושים מלאכתם נאמנה, חלקם אף בהתנדבות. ואחרים- נותנים במה, ללא עריכה, להורים שבורי לב שאין להם יכולת להביט על המצב בעין ביקורתית כראוי. העיקר להשמיע את הבכי והטענות. הכי קל להאשים את משרדי הממשלה- זו הרי מסורת במדינתנו, כולם יודעים שעובדי מדינה הם בטלנים אוכלי חינם. אותם אנשים שהתלוננו בתקשורת על משרד החוץ בקולי קולות, בילו שעות ארוכות בשיחות טלפוניות עם חדר המצב.

בזוית אחרת של אותו ענין, מטרידה אותי מאד שאלה עקרונית שמעלה האסון שבמזרח. האם על המדינה לעשות כאלה מאמצים על מנת לסייע לאזרחיה המשתזפים על חופים זרים? סבורני שהשאלה לא הייתה עולה אלמלא היו אותם משתזפים למיניהם באים בטענות על השירות שאותו הם מקבלים. קצת עובדות- שליחי משרד החוץ באיזור יצאו מייד לאזורים מוכי האסון. כל אזרח ישראלי שנמצא קיבל אפשרות לדבר עם המשפחה בטלפון הסלולרי, על חשבון המדינה. אנשים רבים שנשארו ללא רכוש הוחזרו על חשבוננו לארץ. לעומת זאת, בתקשורת העלו לשידור את אותו אחד שהתלונן על שנתנו לו `רק` מאה דולר, וחייבו אותו לשלם שש מאות נוספים על הטיסה. הוא שכח להוסיף שהוא דרש מנציגי משרד החוץ לטוס במחלקת עסקים. כרטיס רגיל בטיסה כזו מתאילנד לישראל עולה אלפי דולרים. אבל למה לא לנסות? על שיטת מצליח שמעתם? ומישהו שאל כמה לילות אפשר לישון בחדר מלון תאילנדי תמורת מאה דולר? או העיר שמטיילים ישראלים רבים חיים באיזורים אלה עם מאה דולר במשך שבועות?

לסיכומו של דבר, אני ממליץ לכולנו ללחזור ולהזכיר לעצמנו יום יום: את התקשורת מענינות הדמעות, אחריהן הצעקות וההאשמות, ורק בסוף העובדות. את הבדיקות וההצלבות הם משאירים לנו.